כאשר המגפה פרצה, באותם ימי סתיו קרירים, היו שטענו שזהו נשק לחימה חדש ונורא. הטענה היתה שחיידקי המגפה הוחדרו לאספירין שיוצר על ידי חברת התרופות הגרמנית באייר. טלו אספירין לטיפול בכאב ראש, והחיידקים יתחילו להתפשט בגופכם. גורלכם ייחרץ בן רגע.

לא, המגפה הגיעה באונייה גרמנית מוסווית, שהסתננה אל נמל בוסטון בחסות החשיכה, ופיזרה ענן חיידקים שהתפזרו בכל העיר. אחרי הכל, בוסטון היתה המקום שבו החלה המגפה. היה לכך גם עד ראייה. זו היתה זקנה אחת שטענה, כי היא ראתה ענן בעל מראה שמנוני המרחף מעל הרציפים ושט מעל הנמל.

לא נכון, הכל החל כאשר גרמנים התגנבו בסירות לנמל בוסטון, וירדו בחשאי לחוף כשהם נושאים צלוחיות מלאות בחיידקי המגפה. הם שיחררו את החיידקים בתיאטראות ובמקומות אחרים חומי אדם. סגן אלוף פילים ס׳ דאון, ראש מחלקת התברואה של צי החירום, אמר זאת, והוא היה בעמדה שמאפשרת לו לדעת דברים כאלה. הידיעה הופיעה בעמודו הראשון של העיתון "פילדלפיה אינקוויירר".

המגפה התפשטה עד מהרה לכל מקום, ואיש לא היה מוגן עוד מפניה. המחלה תקפה את הצעירים והבריאים. יום אחד אתם עדיין בריאים, חזקים וחסינים. אולי אתם יושבים ועובדים במשרד או סורגים צעיף לחייל אמיץ שנלחם במלחמה שאמורה לסיים את כל המלחמות. או אולי אתם חיילים באימון בסיסי, וזו לכם הפעם הראשונה שאתם רחוקים מהבית ומהמשפחה.

ייתכן שאתם שמים לב שיש לכם כאב ראש טורדני. ייתכן שהעיניים שלכם מתחילות לצרוב. אחר כך אתם נתקפים רעד, ומחליטים לשכב במיטה, מצונפים מתחת לשמיכה. אלא שגם שמיכות רבות לא מצליחות לחמם אתכם. אתם נרדמים, ושנתכם טרופה. וככל שחום גופכם הולך ועולה, יש לכם חלומות מסויטים מתוך הזיות. כאשר אתם מתעוררים למצב של חצי־הכרה, שריריכם וראשכם כואבים, ובדרך כלשהי, שלב אחר שלב, בה־בעת שגופכם זועק "לא!" אתם מודעים לעובדה שאתם מתקדמים אט־אט לעבר מותכם.

ייתכן שהדבר יארך כמה ימים, או כמה שעות, אך אין בנמצא דבר שיכול לעצור את התקדמות המחלה. רופאים ואחיות למדו לזהות את הסימנים. פני החולים מקבלים גון חום־אדום כהה. הם מתחילים להשתעל ולירוק דם. הרגליים משחירות. לבסוף, כאשר המוות מתקרב, החולים מנסים לשאוף אוויר כאחוזי טירוף. ריר דמי מבעבע מתוך הפה. למעשה, החולים מתים בטביעה, שכן ריאותיהם מוצפות בנוזל אדמדם.

כאשר הרופאים מבצעים נתיחה לאחר המוות, הם מוצאים את הריאות במקומן, בתוך בית החזה, והן כבדות וספוגות נוזלים ובתוכן נוזל דמי דליל. הן מונחות חסרות תועלת, כמו פרוסות כבד עבות.

את המגפה של 1918 כינו שפעת, אך היא לא דמתה לשפעת כלשהי שהיתה מוכרת קודם לכן. היא היתה דומה יותר לנבואה תנ״כית שהתגשמה, או משהו מספר החזיונות של יוחנן, שניבא שקודם כל תכה בעולם המלחמה, לאחר מכן הרעב, ולבסוף, עם פתיחת החותם הרביעי של המגילה המנבאת את העתיד, יופיע סוס "חיוור כמוות, ורוכבו ייקרא מגפה, והגיהנום יופיע בעקבותיו".

המגפה החלה בספטמבר של אותה שנה, וכאשר היא חלפה, חצי מיליון אמריקאים לא היו עוד בין החיים. המחלה התפשטה גם לחלקים הנידחים ביותר על כדור הארץ. היא פגעה בחלק מכפרי האסקימואים, והם כמעט נכחדו מעל פני האדמה. עשרים אחוזים מתושבי סמואה המערבית מתו. ויהיה אשר יהיה המקום שבו פגעה המגפה, הווירוס פגע בקבוצת אוכלוסייה לא צפויה - מבוגרים צעירים, שבדרך כלל לא נופלים קורבן למחלות מידבקות. עקומת מקרי המוות היתה בצורת w, ובשלוש נקודות השיא היו תינוקות ופעוטות עד גיל 5, קשישים בני 70־74 ואנשים צעירים בני 20־40.

ילדים היו ליתומים, ומשפחות שלמות נהרסו. אלה ששרדו ציינו שהמחלה היתה כה נוראה, עד שלא היו מוכנים אפילו לדבר עליה. אחרים ניסו לראות בה סיוט שחלף, כאילו היתה זו מלחמה נוספת, וצירפו אותה לחוויות נוראיות של מלחמות בתוך חפירות וגז חרדל. המגפה הופיעה בשעה שהעולם היה עייף ממלחמות. היא התפשטה בעולם כולו בתוך כמה חודשים, והסתיימה כאשר המלחמה הסתיימה. היא נעלמה באותה דרך מסתורית כפי שהופיעה. וכאשר נעלמה, האנושות היתה מוכה, לאחר שהמחלה הרגה בתוך כמה חודשים יותר אנשים מכל מחלה אחרת בתולדות העולם.

כאשר אנחנו חושבים על מגפות, אנחנו חושבים על מחלות איומות כגון איידס, אבולה, נבגי אנתראקס, וכמובן המגפה השחורה. אנחנו מודאגים בגלל התסמינים (סימפטומים) המפחידים - מוגלה או דם שניגרים מכל פתח בגוף, או גברים צעירים, שהיה להם גוף מושלם, והם הפכו לשלדים מהלכים המתנודדים לאורך הרחוב על רגליים חלושות, נשענים על מקלות הליכה ורועדים מקור. כיום אנחנו מודאגים בגלל לוחמת וירוסים, שבה וירוס חדש נוצר מתוך שילוב של אבעבועות שחורות ואנתראקס, או מתוך שילוב של אבעבועות שחורות ואבולה. או שאנחנו חרדים שמחלה איומה חדשה דוגרת במקום כלשהו, באזורי האקלים החם, ועם הרס היערות הקדומים היא מוכנה לפרוץ ולהשמיד את כולנו.

אלא שהשפעת לא הצטרפה מעולם לרשימת המגפות הקטלניות. היא נראית כל כך לא מזיקה. היא מגיעה מדי חורף, וכולם נדבקים בה במוקדם או במאוחר. אין טיפול יעיל לאחר שכבר חוטפים את השפעת, אבל לא נורא. כמעט כולם מתגברים עליה, ורק מעטים סובלים מסיבוכים. זוהי פשוט מחלה מציקה, שתוקפת אותנו וגורמת לנו להרגיש גרוע במשך כשבוע, ולא יותר מזה. השפעת לא אמורה להיות מחלה קטלנית, לכל הפחות כשמדובר במבוגרים צעירים, שאין להם סיבות רבות לחשוש ממוות או ממחלות קשות.

אפילו שמה של המחלה בלועזית, "אינפלואנזה", רומז על מחזוריות שגרתית, שבה היא מופיעה מדי חורף. "אינפלואנזה" היא מילה איטלקית, ועל פי השערה אחת, טבעו את השם קורבנות המחלה באמצע המאה ה־18. איפלואנזה די פרדו, פירושה "השפעתה של ההצטננות".

בנוסף, נראה שאין דרך למנוע את השפעת. ההדבקה היא דרך האוויר, ואין כמעט דבר שניתן לעשות כדי להימנע מהידבקות במחלה. אלפרד ו׳ קרוסבי, היסטוריון שכתב על השפעת של 1918, אומר: "אני יודע כיצד להימנע מהידבקות באיידס, אך לא כיצד להימנע מהידבקות בשפעת". אך אולי משום שהשפעת כה מוכרת, הזוועה של 1918 היתה מפחידה עוד יותר. הדבר דומה לסיפור מדע בדיוני מקאברי, שבו הנדוש הופך מפלצתי.

כאשר המחלה התגלתה לראשונה, הרופאים אף סירבו לקרוא לה שפעת. הם אמרו שנראה להם שזוהי מחלה חדשה. חלק מהם קראו לה ברונכופנומוניה, ואחרים כינו אותה זיהום מגפתי בדרכי הנשימה. רופאים חשבו שאולי זה כולרה או טיפוס, או אולי מדובר בקדחת דנגה או בוטוליזם. היו גם כאלה ששיערו שזו מחלה נפוצה בלתי מזוהה כלשהי. מי שהשתמשו במונח "אינפלואנזה", התעקשו לכתוב את השם במרכאות.

דרך אחת לספר את סיפורה של השפעת שהופיעה בשנת 1918 היא באמצעות עובדות ומספרים; אוסף נתונים שהשפעתם מהממת ושיעורם כמעט בלתי נתפש.

כמה חלו? יותר מרבע מאוכלוסיית ארצות הברית.

מה בדבר החיילים, הצעירים הבריאים וההמונים שהיו המטרה החביבה על וירוס השפעת? בצי אמרו שיותר מ־40 אחוזים מהאנשים בו חלו בשפעת בשנת 1918. בצבא העריכו ש־36 אחוזים מהחיילים חלו בשפעת.

כמה בני אדם מתו בעולם כולו? האומדנים נעים בין 20 מיליון ליותר מ־100 מיליון, אך לעולם לא נוכל לדעת את מספרם האמיתי. במקומות רבים שהמגפה הכתה בהם לא נערכו רישומים על שיעור התמותה, ואפילו במדינות כמו ארצות הברית המאמצים לנהל רישומים כאלה נתקלו בקשיים משום שבאותם ימים לא היו בדיקות מובהקות שיוכיחו בוודאות שהמחלה שממנה מת החולה היא השפעת. עם זאת, גם אם נתייחס למספר המתים הנמוך ביותר שנרשם, גם הוא מזעזע. לשם השוואה, עד סוף שנת 1997 מתו 11.7 מיליון בני אדם ממחלת האיידס. מלחמת העולם הראשונה גרמה למותם של 9.2 מיליון חיילים, ובסך הכל ל־15 מיליון מקרי מוות בכלל. במלחמת העולם השנייה מתו 15.9 מיליון חיילים. ההיסטוריון קרוסבי מעיר, שיהיה אשר יהיה מספרם של המתים במגפת השפעת של שנת 1918, על עובדה אחת אין ויכוח: הווירוס "הרג יותר אנשים מכל מחלה אחרת בפרק זמן זהה, בכל עת בתולדות האנושות".

עד כמה היא היתה קטלנית? פי 25 מכל שפעת רגילה. שפעת זו הרגה 2.5 אחוזים מקורבנותיה. בדרך כלל, רק 0.1 אחוז מהאנשים שנדבקים בשפעת מתים. ומכיוון שחמישית מאוכלוסיית העולם חלתה בשפעת באותה שנה, ובכלל זה 28 אחוזים מהאמריקאים, מספר מקרי המוות מדהים. האמת היא, שמספרם של המתים היה כה גבוה, עד שהפחית את תוחלת החיים הממוצעת בארצות הברית ב־12 שנה בשנת 1918. אם מגפה בהיקף כזה היתה מכה היום, והיתה הורגת אותו אחוז מהאוכלוסייה בארצות הברית, 1.5 מיליון אמריקאים היו מתים. מספר זה גבוה ממספר מקרי המוות במשך שנה אחת ממחלות לב, סרטן, שבץ, מחלות ריאה כרוניות, איידס ואלצהיימר יחד.

עם זאת, המספרים היבשים לא יכולים לתאר את האימה והאומללות שתקפו את העולם בשנת 1918, ואלה הפכו חלק מחיי היומיום של כל אומה וכל מדינה, בערים הגדולות ביותר, ובכפרים הנידחים ביותר.

יש אנשים שמספרים על הסיוט האישי שלהם. ההיסטוריון קרוסבי, איש סימפטי בעל שיער לבן כשלג וזקן קצרצר, ביקר באחד הימים באוניברסיטה של מדינה וושינגטון והתבונן באצטבות שעליהן היו מסודרים שנתונים כלל־ עולמיים. הוא הוציא את השנתון של 1917 ובדק את תוחלת החיים בארצות הברית באותה שנה. הוא זוכר שהמספר היה 51 שנה. בהמשך הוא עיין בשנתון של 1919, וגם בו תוחלת החיים שנרשמה היתה 51 שנה. לאחר מכן הוא בדק את השנתון של 1918. תוחלת החיים שנרשמה בו היתה 39 שנה. "מה לעזאזל קרה כאן? תוחלת החיים ירדה למה שהיתה חמישים שנה קודם לכן". אך לאחר שחשב על כך, הוא הבין מה ההסבר ההגיוני. השינוי היה תולדה של מגפת השפעת; אותה מגפה שאביו הצליח לשרוד לאחריה, אך לא שוחח עליה מעולם עם בנו. קרוסבי מספר: "כאשר משוחחים עם אנשים שחיו בזמן המגפה, הם חושבים שהמחלה פגעה רק בדיירי הבניין שבו גרו, או לכל היותר בדיירי השכונה". משום מה, אנשים לא היו מודעים לפגיעתה העצומה של השפעת, ולמספר הקורבנות הבלתי נתפש. קרוסבי הגיש למכונים הלאומיים לבריאות בקשה למענק מחקר כדי לחקור את מגפת השפעת של שנת 1918, ועד מהרה הוא הפך למומחה מס׳ 1 בעולם לתקופה זו בתולדות האנושות שכמעט נשכחה.

 

משפחה עם מסכות (אילוסטרציה: FamVeld, shutterstock)
שפעת לא נתפסה כאיום | אילוסטרציה: FamVeld, shutterstock

איש אינו יודע בוודאות את מקום מוצאה של מגפת השפעת של 1918, וכיצד היא נהפכה לרוצחת המונים. הדבר היחיד הידוע לנו הוא, שהיא החלה כשפעת רגילה, ולאחר מכן השתנתה. אנשים חלו בה באביב של 1918, וקורבנותיה היו חולים כשלושה ימים, סבלו מצמרמורות וחום, אך רק במקרים נדירים היא גרמה מוות. לאחר מכן היא נעלמה, אך שבה בסתיו בעוצמה מדהימה.

במבט לאחור, מומחי רפואה מדברים על שני גלים של שפעת בשנת 1918. הגל הראשון היה שגרתי ונשכח מיד. איש לא דיבר על מגפת ענק או על לוחמת חיידקים כאשר התפשטה מגפת השפעת הראשונה. אך כאשר היא שבה בשנית, בגל השני של המגפה, היא נהפכה למשהו מפלצתי, שהדמיון בינו לבין מה שמכנים בדרך כלל שפעת קלוש ביותר.

עקבותיו המוקדמים ביותר של גל השפעת הראשון של שנת 1918 אבדו תחת אבק הזמן, ובכל מקרה, רק בדיעבד היה אפשר לראות בו אות מבשר־ רע. באותם ימים המחלה נראתה שגרתית, כשהופיעה כך בתוך ההרס והאימה של המלחמה. אך באחת הערים הראשונות שהשפעת פגעה בהן, לא התייחסו אליה בשוויון נפש כזה, לא רק בשל היותה קטלנית, אלא דווקא בשל היותה כה מידבקת.

זה היה פברואר, ועונת התיירות בסן סבסטיאן היתה בשיאה. העיר שטופת השמש השוכנת לחופה הצפוני של ספרד נראתה רחוקה מרחק שנות אור מהמלחמה האפרורית שהתנהלה בצרפת, ממש מעבר לגבול. בחורף של שנת 1918 סן סבסטיאן היתה מקום שבו היה אפשר לשכוח את השוחות ואת הקרבות בקור, בגשם ובבוץ. כאן היה אפשר לשכוח את השיחות על גז חרדל; אותו אובך ירקרק וקטלני, שהיה הנשק החדש והנורא של הגרמנים. אפשר היה למצוא מרגוע בארץ שלא השתתפה בכל זה, ובה הימים היו חמימים והלילות רכים ועתירי ניחוחות. כאן היה אפשר לשכוח ששאר מדינות אירופה שקועות עמוק במלחמה מתישה שמטרתה לסיים את המלחמות כולן.

ואז השפעת הגיעה לעיר. לא היה בכך באותו זמן שום דבר מבהיל - שלושה ימים של חום וכאבים ולא יותר מזה. אך ללא ספק היא היתה מידבקת מאוד. נראה היה שכמעט כל מי שנחשפו למחלה, חלו בה לאחר כיומיים. כמו כן נראה היה, שהמחלה פגעה דווקא בבוגרים צעירים ובריאים, ובמקרים רבים פסחה דווקא על קשישים וילדים, שבדרך כלל הם הראשונים שנדבקים בשפעת.

מה לעשות? אם העולם היה שומע על השפעת בסן סבסטיאן, עונת התיירות היתה באה מיד אל קצה. מי היה רוצה לצאת לחופשה רק כדי לשכב בסופו של דבר חולה בשפעת? פרנסי העיר טענו, שאולי אפשר להשתיק את עניין המחלה. אך השמועות נפוצו, וסן סבסטיאן הפכה למקום שכדאי להדיר רגליים ממנו.

באותו זמן לערך, חלק מהחיילים החלו להראות את סימני המחלה, אף שעדיין לא היה אפשר לדבר על דפוס ברור בהתפשטות המחלה. השפעת הגיעה במארס לכוחות הממונעים של ארצות הברית שהוצבו באירופה.

חודשיים לאחר מכן נראה היה שכולם נדבקים במחלה. בספרד, שמונה מיליון בני אדם היו חולים, וביניהם גם המלך אלפונסו ה־13. שליש מתושבי מדריד לקו בשפעת, והדבר גרם לסגירתם של כמה משרדים ממשלתיים. אפילו החשמלית חדלה לנסוע בעיר. והפעם ספרד לא נותרה בודדה - הגל הראשון של השפעת התפשט מאוד.

החיילים קראו למחלה "קדחת שלושת הימים", על פי מספר ימי הסבל ממנה. סמל אמריקאי אחד ששמו ג׳ון ק׳ אקר, מדיוויזיה 32 של הכוח האמריקאי, שלח באפריל מכתב מצרפת בזה הלשון: "כאן התחילו לכנות את המחלה ׳קדחת שלושת הימים׳, אך הדבר לא עזר להסוואת האמת; למעשה, המחלה נמשכת שבוע או יותר. המחלה מכה בחולה באופן פתאומי, והחום עולה כל כך, עד שהוא כמעט מפוצץ את המדחום. הפנים מאדימים, כל עצם בגוף כואבת, וגם הראש מתפוצץ. תסמינים אלה נמשכים כשלושה או ארבעה ימים ולאחר מכן נעלמים אחרי שהחולה מזיע הרבה, אך ה׳האנג־אובר׳ נמשך שבוע או שבועיים".

בשאר חלקי העולם התחילו לכנות את המחלה "שפעת ספרדית", וזאת להפתעתם של הספרדים, שכן גם מדינות אירופה האחרות וכן ארצות הברית ומדינות שונות באסיה הוכו במחלה באותו אביב של שנת 1918. ייתכן שהשם נדבק למחלה מכיוון שספרד שלא הצטרפה עדיין לשאר המדינות, לא הטילה צנזורה על החדשות ששודרו בה, בניגוד למדינות אחרות באירופה. משום כך מגפת השפעת בספרד לא נותרה בגדר סוד, בניגוד לשפעת ביתר המדינות.

עם זאת, היקף המגפה לא ברור. באותם ימים לא היתה חובת דיווח על מקרים של שפעת; חובה זו הונהגה בארצות הברית רק לאחר הגל השני של השפעת בשנת 1918, וכתוצאה ממנו. באותם ימים של מלחמה לא היתה בעצם סיבה טובה לתעד מה שנראה כמחלה שגרתית למדי. דיווחים על מקומות שבהם פגעה המחלה היו אקראיים ופזורים, והם הגיעו בעיקר מארגונים כמו בתי סוהר, יחידות צבא וענפי תעשייה מסוימים, שפשוט רשמו את הנעדרים, בשירות או בעבודה. לא נעשה כל ניסיון שיטתי לעקוב אחר המגפה.

ישנם רישומים שבהם מצוין שיותר מ־1,000 עובדים בחברת המכוניות פורר הודיעו שהם חולים בשפעת באותו מארס. בכלא סן קוונטין, 500 מתוך 1,900 האסירים היו חולים באפריל ובמאי. ב־4 במארס הגיעה השפעת למחנה פנסטון (כיום פורט רילי) בקנזס, שהיה בסיס אימונים ל־20,000 טירונים. באותו חודש ובחודש שאחריו הגיעה השפעת ליותר מתריסר מחנות צבא נוספים, אך אף גבה לא הורמה. אחרי הכל, הצטננויות ושפעת אינן משהו לא סביר במחנות אימונים, שבהם אלפי אנשים שוהים יחד, מתקרבים זה לזה ומעבירים נגיפים זה לזה.

באפריל של שנת 1918 הגיעה המגפה לצרפת, ופגעה באופן חמור בכוחות הצבא של בריטניה, ארצות הברית וצרפת שהוצבו בסביבה, וכן באוכלוסייה האזרחית. בחודש שלאחר מכן היא הגיעה לבריטניה, וגם המלך ג׳ורג׳ ה־5 חלה. המגפה הגיעה לשיאה בבריטניה בחודש יוני. באותו זמן היא הכתה גם בסין וביפן. גם באסיה כינו אותה "קדחת שלושת הימים" ולעתים גם "קדחת המתאבקים".

אין זה מפתיע, שמגפת השפעת השפיעה על מאמצי הלחימה. מספרם של החיילים שניסו להילחם במלחמת העולם הראשונה והופלו למשכב על ידי השפעת היה כה גדול, עד שהמפקדים התלוננו שאינם מסוגלים להילחם עוד כשחיילים כה רבים חולים.

הצי של המלך ג׳ורג׳ לא יכול היה לפעול בים במשך שלושה שבועות בחודש מאי, משום ש־10,313 אנשים היו חולים. דיוויזיה 29 של צבא בריטניה תכננה מתקפה על לה־בק ב־30 ביוני, אך נאלצה לדחות את הפעולה, מכיוון שרבים מאנשיה נפלו למשכב לאחר שנדבקו בשפעת.

הגנרל הגרמני אריך פון־לודנדורף, מפקד כוח המתקפה המהולל של גרמניה, התלונן על שהשפעת, או הקדחת הפלנדרית, כפי שהגרמנים כינו אותה, מחבלת בתוכניות הלחימה שלו. לא די בכך שהלוחמים רעבים, קפואים מקור ורטובים, כשהם מנסים לפלס את דרכם בשדות בוציים שהיו יכולים לבלוע אפילו טנק. עתה הכתה בהם גם השפעת, שלדברי לודנדורף החלישה את אנשיו והביאה לירידה במורל. השפעת תרמה לכישלון המתקפה שערך ביולי, קרב שכמעט הביא לגרמניה את הניצחון.

הגנרל לודנדורף רטן גם לגבי תלונותיהם של אנשי הצוות שלו על השפעת. "זה היה עסק מעצבן לשמוע כל בוקר את ראשי המטות חוזרים על תלונתם בנוגע למספר החיילים שחלו בשפעת, ועל כך שהדבר מחליש מאוד את היחידות שבפיקודם". אף שחלק גדול מאוכלוסיית העולם נפלה באותו אביב קורבן לשפעת, נותרו גם אזורים נרחבים שהשפעת לא פגעה בהם כלל. רובה של יבשת אפריקה וכמעט כל דרום אמריקה וקנדה לא נפגעו ממגפת השפעת. כשהגיע הקיץ, גם לארצות שנפגעו מהמגפה בצורה הקשה ביותר היתה הקלה, ונראה היה שהמגפה נעלמה בלי להשאיר עקבות.

אלא שכמה חודשים מאוחר יותר חזרה המגפה כדי לנקום.

היא הכתה בעולם, ותחילה במקומות שבהם השפעתה לא היתה ניכרת בהתחלה. הגל השני של מגפת 1918 היה גם הוא מידבק מאוד. אך הפעם המחלה היתה גם קטלנית. מסלול התפשטותה התברר בדיעבד, כשדמוגרפים גילו דפוס קבוע של שיעור מקרי מוות גבוה במיוחד בקרב בוגרים צעירים. ג׳ראלד פייל, מומחה לגיאוגרפיה רפואית באוניברסיטת צפון קרוליינה, ציין שעד אוגוסט המחלה "פגעה בזעם בחלקים ניכרים באוכלוסייה, בתת־היבשת ההודית, בדרום־מזרח אסיה, ביפן, בסין, בחלק גדול מהקריביים ובחלקים מסוימים במרכז אמריקה ודרום אמריקה".

אף שכ־20 אחוזים מקורבנותיה לא הגיעו לשלבים חמורים של המחלה, והבריאו בלי שהמחלה תותיר עקבות של נזק בגופם, אצל יתר החולים המחלה התפתחה באחת משתי דרכים. חלקם היו כמעט מיד בשלב קטלני, משום שלא היו מסוגלים לנשום כמות מספקת של חמצן, לאחר שריאותיהם התמלאו נוזלים. הם מתו בתוך ימים אחדים, ולעתים אף בתוך שעות אחדות, לאחר שנתקפו הזיות בשל החום הגבוה, תוך שהם מנסים בכל כוחם לשאוף אוויר, ושוקעים לבסוף במצב של חוסר הכרה. אצל אחרים המחלה החלה בשפעת רגילה לכל דבר, עם צמרמורות, חום וכאבים בשרירים, אך ללא תסמינים קשים. אלא שביום הרביעי או החמישי למחלה, החיידק היה מתיישב בריאותיהם הפגועות והם היו מפתחים דלקת ריאות שסופה מוות או תקופה ארוכה של החלמה איטית.

הגל השני של מגפת השפעת התחיל בארצות הברית בעיר בוסטון, כשהופיע בקרב קבוצת מלחים שעגנה באוגוסט בנמל. המלחים שהו במקום כתחנת מעבר, כחלק מהזזת כוחות גדולים במלחמה שהשפיעה עמוקות על חיי היומיום.

באותה עת המאמץ המלחמתי סחף את המדינה כולה. אף גבר לא רצה להישאר בעורף; הדבר הנורא ביותר לגבר באותם ימים היה להיקרא משתמט. וכך, רבע מהאמריקאים התגייסו למלחמה, והגברים שנותרו בעורף מדוכאים ניסו לתרץ זאת בבעיות רפואיות שמנעו מהם לצאת לחזית. הנשים בילו את ימיהן בביקורים בבתי חולים, והביאו לשם סלים מלאים פרחים וממתקים. הן גם עזרו באריזת תחבושות לגברים שבחזית.

ואז חלק מאותם מלחים בבוסטון נפלו למשכב.

ב־28 באוגוסט חלו בשפעת שמונה מלחים. ביום למחרת 58 מהם היו חולים. ביום הרביעי מספר החולים הגיע ל־81. לאחר שבוע נוסף נספרו 119 חולים, ובאותו יום הובא לבית החולים בבוסטון האזרח הראשון שחלה בשפעת.

המוות לא איחר להגיע. ב־8 בספטמבר מתו בבוסטון שלושה אנשים משפעת: אחד מאנשי הצי, מלח בצי הסוחר ואזרח.

באותו יום הופיעה השפעת בפורט דבנס, מסצ׳וסטס, שלושים קילומטר מערבית לבוסטון. פורט דבנס הפכה בן־לילה למקום שכאילו נלקח מתוך הגיהנום. רופא שהוצב לעבודה במחנה באותו ספטמבר, כתב לחבר על אודות המגפה שיצאה לחלוטין מכלל שליטה. מכתבו של הרופא נכתב ב־29 בספטמבר 1918 והחתימה היא בשמו הפרטי, רוי. לא ידוע כל פרט נוסף עליו; מי הוא היה ומה קרה לו. מכתבו נמצא לאחר יותר מ־60 שנה בארגז־מטען בדטרויט, ופורסם בכתב העת the British Medical Journal בדצמבר 1979, לאחר שרופא סקוטי ששמו נ״ר גריסט מאוניברסיטת גלזגו ראה בו אות אזהרה.

רוי כתב: "קמפ דבנס נמצא בקרבת בוסטון, ויש בו כ־50,000 איש, או ליתר דיוק זה המספר שהיה בו לפני פרוץ המגפה". מגפת השפעת הכתה במחנה ארבעה שבועות קודם לכן, הוא מוסיף, "והיא התפשטה במהירות כה רבה, שהמחנה כולו סובל מדמורליזציה וכל העבודה השגרתית נעצרה עד לחלוף המגפה. כל התכנסות של חיילים נאסרה לחלוטין".

המחלה מתחילה בתסמינים שנראים כמו שפעת רגילה, כך מסביר רוי. אך כאשר החיילים מובאים לבית החולים בבסיס הצבאי, הם "מפתחים עד מהרה סוג נורא של דלקת ריאות, נורא מכל הסוגים המוכרים של דלקת ריאות. שעתיים לאחר בואם כבר מופיעים על עצמות הלחיים שלהם כתמים בצבע מהגוני, וכמה שעות מאוחר יותר אפשר לראות את הכיחלון שמתחיל באוזניים ומתפשט לכל הפנים, עד שקשה להבחין בין אדם שחור ללבן. בתוך כמה שעות המוות בא על החולים, תוך כדי ניסיונותיהם הנואשים לשאוף אוויר, עד שלבסוף הם נחנקים. דבר נורא. אתה יכול לעמוד ולראות אדם אחד מת, ואתה מסוגל אף לעמוד מול מותם של שני אנשים או עשרים. אך המראה של אנשים כה רבים שנופלים כמו זבובים, פשוט בלתי נסבל. ספרנו ממוצע של 100 מקרי מוות מדי יום, והמצב הולך ומחמיר".

גם הטיפול בגוויות הפך בעיה קשה. "יש צורך ברכבות מיוחדות שייקחו את הגוויות", מעיר רוי. "במשך כמה ימים לא היו לנו ארונות מתים, והגופות הלכו ורבו בצורה מזעזעת, והיינו יורדים לחדר המתים (שנמצא ממש מאחורי המחלקה שלי) להביט בבחורים ששכבו שם בשורות ארוכות. המראה נורא מכל מה שראו אי־פעם בצרפת לאחר קרב. בניין ארוך פונה במיוחד כדי לשמש כחדר מתים, וכל אחד היה מזדעזע ללכת לאורך שורות החיילים, שכולם לבושים ושוכבים בטורים כפולים. אין לנו רגע מנוחה כאן, ואין שום סימן להקלה. אנחנו קמים בבוקר בשעה 5:30 ועובדים ברציפות עד 9:30 בערב בערך. אז אנחנו הולכים לישון, ולמחרת מתחילים שוב באותה שעה".

אפילו רופאים מנוסים וותיקים היו מזועזעים ממה שעיניהם ראו בקמפ דבנס. שישה ימים בלבד לפני שרוי כתב את מכתבו, ב־23 בספטמבר, ראש המטה הרפואי של ארצות הברית שלח למחנה את אחד הרופאים הבכירים והמעולים ביותר בארצות הברית, כדי שינסה להבין מה קורה שם. הרופא, ר״ר ויליאם הנרי ולש, היה פתולוג, מדען ורופא, ולמוניטין שיצאו לו לא היו מתחרים. הוא עמד בראש האגודות והארגונים הרפואיים והמדעיים היוקרתיים ביותר, ובכלל זה האגודה הרפואית האמריקאית, האקדמיה הלאומית למדעים והאגודה האמריקאית לקידום המדעים. יש אומרים שההערכה אליו היתה דומה לזו שזכה לה בנג׳מין פרנקלין בתקופה מוקדמת יותר.

אך ולש היה לא מוכן למגפת השפעת של 1918 ממש כמו רוי. למעשה, הוא היה משוכנע שהחיילים האמריקאים בריאים במידה מפתיעה. בדיוק באותו זמן, בספטמבר 1918, ולש סיים סיור בדיקה של מחנות הצבא בדרום ארצות הברית, יחד עם כמה מומחים ידועי שם אחרים. הם היו מלאי גאווה מהצלחת המאמצים שהושקעו על ידי מחלקת בריאות הציבור, שהפכו את התחלואה בצבא כמעט לנחלת העבר. האמת היא, שוולש הגיע למסקנה שמצבם של מחנות הצבא כה טוב, ושהחיילים כה בריאים, שהוא יכול לפרוש לגמלאות. הוא היה בן 71, רווק מושבע, וחש שסיים את תפקידו והשלים את תרומתו למדינה. ואז הוא נקרא לחקור את המוות שזרעה המגפה בקרב אנשי פורט דבנס.

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

ארבעת הרופאים נקראו לוושינגטון לשיחה עם ראש המטה הרפואי של ארצות הברית, ד״ר ויליאם ק׳ גורגס, האיש שהצליח לבער את הקדחת הצהובה בקובה. גורגס הזמין את ארבעת הרופאים אל משרדו, אך בקושי הרים את עיניו מעל ערימת הניירת שעל שולחן העבודה שלו כאשר הצוות הנכבד נכנס למשרד. לאחר מכן הוא אמר: "עליכם לנסוע מיד לדבנס. השפעת הספרדית הכתה במחנה".

מובן שהרופאים צייתו להוראותיו, והם נסעו מיד ליוניון סטיישן שבקרבת בניין הקפיטול בוושינגטון, ועלו על הרכבת הראשונה לפורט דבנס. הם הגיעו לשם למחרת בבוקר. זה היה יום אפרורי; גשם קר ירד, וחיילים גוססים, רטובים וקפואים הגיעו לבית החולים, כשהם נושאים את שמיכותיהם, לוהטים מחום, רועדים מקור ומשתעלים ויורקים ריר דמי.

הרופאים היו מזועזעים ממה שעיניהם ראו. המחנה שהיה מתאים לאוכלוסייה של 35,000 איש, סבל מצפיפות מכיוון שהיו בו 45,000 איש. מגפת השפעת התפשטה במהירות. ב־24 שעות בלבד שקדמו לביקורו של ולש מתו 66 איש. ביום שבו הגיעו ולש ועמיתיו מתו 63 איש. בבית החולים שנועד להכיל 2,000 איש הצטופפו 8,000 איש.

ואהאן, אחד מעמיתיו של ולש שהיה גם הוא בצוות הבדיקה, כתב על החוויה. הוא היה אדם שכבר ראה מגפות רבות בימי חייו. הוא ראה טיפוס, והיה עד למצב הנורא שבו המחלה הפילה חללים כה רבים במלחמה באמריקה הלטינית. אך הוא לא ראה מעודו דבר נורא כמו מגפת השפעת בפורט דבנס, מסצ׳וסטס.

ואהאן אמר, שאין כל טעם לדון בהיסטוריה של מגפת השפעת, ש "הגיעה למקומות המרוחקים ביותר, גבתה קורבנות בקרב האנשים החסונים ביותר, ולא פסחה לא על חיילים ולא על אזרחים, תוך שהיא קוראת תיגר על המדע". אך את המראות שעיניו ראו בדבנס הוא לא ישכח לעולם.

כאשר הגיעה המשלחת הרפואית הם ראו את מה שוואהאן מתאר כחקוק במוחו. זיכרונות אלה היו "מזעזעים ומפחידים במידה כזאת, שהייתי משתדל בכל מאודי להרוס ולסלק אותם אם הייתי יכול, אלא שהדבר היה מעבר לכוחותי", כתב ואהאן. "הם חלק מישותי, והם ייעלמו רק עם מותי או אם אלקה באובדן הזיכרון". כאשר הוא נזכר בפורט דבנס, זה מה שהוא מתאר: "...מאות בחורים צעירים וחסונים במדי צבא ארצות הברית מגיעים למחלקות בית החולים בקבוצות של עשרה ויותר. משכיבים אותם על מיטות מתקפלות, עד שכל המיטות תפוסות, אלא שחיילים נוספים ממשיכים להגיע. פניהם עוטים כיחלון עד מהרה; שיעול מדאיג גורם להם לירוק דם. בבוקר הגופות נערמות בחדר המתים כמו בולי עצים להסקה. תמונה זו נחקקה בתאי הזיכרון שלי בבית החולים הצבאי בקמפ דבנס, בסתיו של שנת 1918, כאשר נגיף השפעת הקטלני הוכיח את נחיתותם של ההמצאות והחידושים של האנושות, באמצעות כוחו להרוס חיי אדם".

זה היה מזעזע. ואהאן היה שם, בעיצומה של המלחמה הראשונה שבה נעשה שימוש בנשק מודרני, מלחמה שהפילה חללים בקרב החיילים הצעירים באמצעות רובים ולוחמת גזים, ועדיין כל זה היה כאין וכאפס לעומת השמות שחוללה המגפה.

גם האחרים סבלו מטראומה. קול, אחד מחברי המשלחת, היה מזועזע מהמראות שנגלו לעיניו בבית החולים. כאשר האנשים כשלו אל תוך המחלקה "לא היו מספיק אחיות, והבחורים המסכנים נאלצו להסתדר בעצמם, לשכב על המיטות המתקפלות, שמילאו כל מקום גם מחוץ למחלקה, וגם באכסדרה", קול סיפר.

ובנוסף, היה גם אולם לנתיחות לאחר המוות. קשה היה אפילו רק להיכנס לשם, משום שגופות נוקשות נערמו בכל מקום, חסמו את הכניסה, והצפיפות הקשתה מאוד על עבודת הרופאים. "בשל מספרן הגדול של הגופות שהגיעו לחדר המתים ללא הרף, הניחו אותן על הרצפה, ללא כל סדר או שיטה, ונאלצנו לפלס את דרכנו ביניהן, כדי להיכנס לחדר שבו בוצעה נתיחה לאחר המוות"; כך לדברי קול.

אך לאחר שהצליחו להיכנס לשם, אפילו ולש, שכולם נאחזו בו כדי לשאוב ממנו כוח ואומץ, היה מזועזע. משום מה, זה היה הגרוע מכל.

כאשר עמדו סביב שולחן הניתוחים, ולש חתך את בית החזה בגופתו של גבר צעיר, וחשף את הריאות. המראה היה נורא. קול סיפר: "לאחר חיתוך בית החזה, ולאחר שהריאות הכחולות והנפוחות הוצאו מתוכו, וד״ר ולש ראה את פני הריאות רטובים וקצפיים, ללא כל מוצקות, הוא אמר שמדובר כאן בוודאי בזיהום או במגפה מסוג חדש".


"וירוס, עולם בצל מגפת השפעת בשנת 1918", מאת ג'ינה קולטה. מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, 341 עמודים. לפרטים נוספים ולרכישה - עמוד הספר באתר ההוצאה