להארי אליס[1]

מכל הדרכים המובילות לגוֺדֶרְוויל[2] נהרו איכרים ונשותיהם אל העיירה, שכן היה זה יום השוק. הגברים צעדו בנחת, פלג גופם העליון נוטה לפנים עם כל פסיעה של רגליהם הארוכות והמעוקמות. גופם שינה את צורתו מחמת עמל יומם המפרך, מחמת דחיפת המחרשה המגביהה את הכתף השמאלית תוך הטיית המותן, מחמת קציר התבואה המפשק את הברכיים כדי לשמור על תנוחה יציבה — מחמת כל מלאכות הכפר האטיות והקשות. הכותונת הכחולה, המעומלנת, הבוהקת כאילו לוטשה — מעוטרת רקמה לבנה בצווארון ובחפתים ותפוחה מסביב לחזה הגרום — נראתה כבלון העומד לעוף שראש וגפיים מבצבצים ממנו.

מקצתם משכו אחריהם בחבל פרה או עגל, והנשים פסעו מאחורי הבהמה וצלפו בצלעותיה בענף מצמיח עלים כדי להאיץ בה. הן נשאו סלים גדולים שמתוכם הגיחו ראשי תרנגולות מכאן וראשי ברווזים מכאן, ופסעו בצעד מהיר ונמרץ יותר מהגברים, דמותן צפודה, זקופה ועטויה רדיד צר ומדולדל, מהודק לחזה השטוח, ראשן עטוף בד לבן שנצמד לשערן ומעליו שביס.

עגלת נוסעים חלפה על פניהם. היא קיפצה בעקבות סוס קטן וטלטלה באורח מוזר את צמד הגברים במושב ואת האישה בירכתי התא, שנצמדה אל דופנו בתקווה לעדן מעט את התנודות החדות.

בכיכר השוק של גודרוויל התאסף קהל גדול, המון גדול, ערב-רב של אנשים ובעלי חיים. קרני השוורים, המגבעות הגבוהות הפלומתיות של האיכרים האמידים ותסרוקות האיכרות הזדקרו מעלה. והקולות הצווחניים, הצורמניים, היללניים נמזגו לשאון אחיד ופראי, שמזמן לזמן האפילה עליו שאגת צחוק אדירה שנפלטה מחזהו החסון של בן כפר עליז, או געייה מתמשכת של פרה הקשורה לכותל של בית.

כל זה הדיף ריח של אורווה, חלב, זבל, חציר וזיעה, והעלה אותה צחנה חמצמצה, ספק אנושית ספק חייתית, הייחודית לאנשי השדות.

האדון אוֺשקוֺרְן, מהכפר בְּרֵיאוֺטֶה, זה עתה הגיע לגודרוויל ועשה את דרכו לכיכר. לפתע הבחין על הקרקע בבדל חוט. האדון אושקורן, אדם חסכן ככל בן נורמנדי מבטן ומלידה, החזיק בדעה שאין להתעלם מכלום מפני שבכל דבר טמונה תועלת, ועל כן התכופף בקושי רב, שכן סבל משיגרון. הוא הרים את פיסת החבל הדקיק והתכונן לגלגל אותה בקפידה, אך ראה את האדון מָלָנדָן, רצען במקצועו, עומד בפתח ביתו ומתבונן בו. פעם פרץ ביניהם סכסוך בעניין אפסר ומאז שמרו על טינה הדדית, כי שניהם התקשו לשכוח. האדון אושקורן חש שמץ של כלימה על שנלכד בעיני יריבו כשהוא מחטט ברפש בעקבות בדל חוט. הוא הזדרז לתחוב את שללו מתחת לכותונת ומשם הגניבו לכיס האחורי של מכנסיו. לאחר מכן העמיד פנים שהוא ממשיך לחפש דבר-מה על הקרקע אך ללא הצלחה, ולבסוף שם פעמיו אל השוק, ראשו נוטה לפנים וגבו מקופל מכאב.

עד מהרה נבלע בתוך ההמון הסואן שהתנועע בעצלתיים, טרוף-חושים ממקח וממכר אינסופיים. האיכרים מיששו את הפרות, נסוגו, חזרו כלעומת שבאו, נבוכים, חוששים תדיר שמסדרים אותם, לא מעזים להגיע להחלטה, בולשים אחר מבטו של המוכר, מתחקים ללא הרף אחר עורמתו של האיש ופגמיה של  הבהמה.

הנשים הניחו לרגליהן את הסלים הגדולים ושלפו מתוכם את העופות שרבצו כעת על האדמה ברגליים קשורות, פלצות בעיניהם וכרבולתם בוהקת.

הן הקשיבו להצעות, סירבו להתפשר, יבשושיות וחתומות פנים, עד שנענו במפתיע למחיר המכווץ וצעקו אל הלקוח המתרחק לאטו:

"פ'סדר, אדון אנטים. 'תה יכול לקחת אותו."

ואז החלה הכיכר להתרוקן טיפין-טיפין, וכאשר תפילת ה"אָנְגְלוּס" ציינה את צהרי היום, התפזרו תושבי הכפרים הרחוקים בין הפונדקים.

במסעדת ז'וּרדֵן המה חדר האוכל מסועדים, ובחצר רחבת הידיים הצטופפו כלי תחבורה מכל המינים והסוגים: עגלות, כרכרות, עגלות נוסעים, דופניות, שלל גרוטאות מקרטעות שהצהיבו מגללים, מעוקמות ומטולאות, זוקרות את יצוליהן אל על כצמד זרועות או שעונות על חרטומן עם הירכתיים  באוויר.

מול הסועדים הסמוכים אל השולחנות, קמין גדול מידות ומבוער באש כתמתמה הפיץ חום עז על גבות היושבים בשורה הימנית. שלושה שפודים הסתובבו על צירם, טעונים בעופות, יונים ונתחי טלה. וניחוח ערב של בשר צלוי וציר רוטב שהותז על העור המושחם היתמר מהאח, רומם את הרוחות ולחלח את השפתיים.

כל אצולת המחרשה אכלה כאן, אצל האדון ז'ורדן, פונדקאי וסוחר סוסים ממולח שגרף לכיסו הון רב.

הקערות עברו מיד ליד והתרוקנו כמו קנקני שיכר התפוחים. כל אחד סיפר על עסקאותיו, על הקנייה והמכירה. הם התעדכנו במצב התבואה. מזג האוויר היטיב עם כרי המרעה, אך היה רטוב מעט בשביל החיטה.

לפתע הרעים תוף בחצר שבחזית הבית. כולם, למעט אי-אלו אדישים, קמו על רגליהם וחשו לדלת או לחלונות בפה מלא ועם המפית ביד.

הכרוז חדל לתופף וקרא בקול קטוע, מפסק את דבריו במקומות הלא נכונים:

"יֵדעו תושבי גודרוויל, ובאופן כללי כל האנשים הנוכחים בשוק, שהבוקר, בין השעות תשע לעשר, בכביש בוזוויל, הלך לאיבוד ארנק עור שחור ובו חמש מאות פרנק ומסמכים עסקיים. המוצא מתבקש להחזירו לאלתר לבית העירייה, או לאדון פוֺרטוּנֶה אוּלבְּרֶק מהכפר מָנוויל. מובטח גמול בסך עשרים פרנק."

אחרי הדברים הללו הסתלק האיש. הלמות התוף וקולו של הכרוז נשמעו, עמומים, פעם נוספת הלאה משם.

או-אז החלו התושבים לגלגל שיחה בנושא, וסקרו את סיכוייו של האדון אולברק לראות או לא לראות שנית את  ארנקו.

כך הגיעה הסעודה אל סופה.

הם סיימו ללגום את הקפה, כשעל המפתן הופיע סמל המשטרה.

"האדון אושקורן מבראוטה נמצא כאן?" הוא שאל.

האדון אושקורן, שישב בקצה הנגדי של השולחן, ענה:

"אנ'פה."

והסמל המשיך:

"האדון אושקורן, תואיל בטובך להתלוות אלי לבית העירייה. ראש העיר רוצה לדבר איתך."

האיכר המופתע והמודאג הריק את כוסו בלגימה אחת, קם ממקומו, ושפוף אף יותר מהבוקר — שהרי הצעדים הראשונים לאחר מנוחה הם קשים במיוחד — התחיל ללכת כשהוא חוזר ואומר:

"אנ'פה, אנ'פה."

והוא הלך בעקבות הסמל.

יופי שאין לו תכלית מאת גי דה מופסן
יופי שאין לו תכלית מאת גי דה מופסן | צילום: יחסי ציבור

ראש העיר המתין לו בכורסתו. הוא היה הנוטריון של הכפר, גבר שמן, חמור סבר שדיבר במליצות.

"האדון אושקורן, הבוקר ראו אותך בכביש בוזוויל מרים את ארנקו האבוד של האדון אולברק ממנוויל."

בן הכפר הנדהם לטש את עיניו אל ראש העיר והפחד כבר אחז בו מחמת החשד שהוטל בו מבלי שידע מדוע.

"אבל, אבל, אני הרמתי ת'ארנק הזה?"

"בהחלט. אתה ולא אחר."

"בהן צדק, בכלל לא ידעתי על זה כלום."

"ראו אותך."

"ראו'תי? אבל למה? מי זה ראה'תי?"

"מר מלנדן, הרצען."

או-אז נזכר הזקן במאורעות הבוקר, תפס את העניין ואמר בפנים אדומות מכעס:

"אה! הוא ראה'תי, המנוול? הוא ראה'תי מרים ת'בדל חוט הזה! הנה, תראה, אדוני ראש העיר."

והוא חיטט במעמקי כיסו ושלף מתוכו את פיסת החבל הקטנה.

אבל ראש העיר רק הניד בראשו בספקנות.

"אינך מצפה ממני להאמין, האדון אושקורן, שמר מלנדן, אדם הגון ומכובד, דימה לראות בחוט הזה ארנק."

האיכר, משתולל מזעם, הרים את ידו וירק הצידה כמבקש להעיד על יושרו, ואמר שוב:

"אבל זאתי האמת של האל הטוב, זאתי האמת הקדושה, אדוני ראש העיר. אני נשבע בנשמה שלי ובגאולה שלי."

ראש העיר אמר:

"אחרי שהרמת את החפץ המדובר, אפילו המשכת לחטט בבוץ כדי לוודא שאף מטבע לא נפל מתוכו."

האיכר השתנק מכעס ומפחד.

"איך אפשר!... איך אפשר לספר... שקרים כאלה שמכתימים אדם ישר! איך אפשר!..."

לשווא מחה, איש לא האמין לו.

הציבו אותו פנים אל פנים עם מר מלנדן, שחזר על הצהרתו ותמך בה. הם חירפו וגידפו זה את זה במשך שעה. האדון אושקורן דרש שיערכו חיפוש על גופו, ודבר לא נמצא.

לבסוף שחרר אותו ראש העיר במבוכה גדולה, והודיע לו שבכוונתו לפנות אל לשכת התובע ולבקש הנחיות.

השמועה התפשטה. כשיצא מבית העירייה הוקף הזקן ונחקר בסקרנות רצינית או מהתלת, אם כי נעדרת כל תרעומת. והוא התחיל לספר את סיפורו של החוט. איש לא האמין לו. כולם צחקו.

הוא החל ללכת, הבריות עצרו אותו, הוא עצר בעצמו את מכריו, חזר שוב ושוב על סיפורו ועל מחאותיו והפך את כיסיו הריקים כדי להוכיח שאין ברשותו דבר.

אמרו לו:

"זקן ערמומי, הסתלק!"

והוא התרגז, התייאש, התרתח, לבו נפל בקרבו על שאיש לא מאמין לו, ובקוצר ידו המשיך לספר את סיפורו.

הערב ירד. הגיעה העת לחזור הביתה. הוא יצא לדרך בלוויית שלושה שכנים, והראה להם את המקום שבו הרים את בדל החבל, ובמשך הנסיעה כולה דיבר על הפרשה.

בערב שוטט ברחבי הכפר בראוטה כדי לשטוח את האמת בפני כול, אך נתקל בספקנים בלבד.

הוא הפך בעניין כאחוז קדחת במשך הלילה כולו.

למחרת, בסביבות אחת בצהריים, מריוס פּוֺמֶל, פועל בחוות האדון ברטון, חקלאי מהכפר אימוביל, החזיר את הארנק על תכולתו לאדון אולברק ממנוויל.

האיש טען שאכן מצא אותו על אם הדרך, אך כיוון שלא ידע לקרוא, לקח אותו הביתה ומסר אותו לאדונו.

החדשה התפשטה בסביבה. היא הובאה לידיעתו של האדון אושקורן. הלה יצא מיד אל חוצות הכפר והחל לגולל את הסיפור בשלמותו, מצויד כעת באפילוג. הוא חגג את ניצחונו.

"מה שציער אותי בכל זה," אמר, "הוא לא הדבר עצמו, תבינו, אלא השקר. שום דבר לא פוגע כמו שמאשימים 'תך על בסיס שקר."

גי דה מופסן
גי דה מופסן | צילום: יחסי ציבור

הוא סח בפרשה כל היום, סיפר אותה לעוברי אורח, לשתיינים בבית המרזח וביום ראשון — ביציאה מן הכנסייה. הוא אפילו עצר עוברים ושבים כדי לגולל באוזניהם את התקרית. כעת לבו היה קל עליו, ובכל זאת העיק עליו משהו בלי שהצליח לפענחו. הבריות נראו מבודחים כשהקשיבו לו. הם לא נראו משוכנעים. נדמה היה לו שהוא שומע רינונים מאחורי גבו.

ביום שלישי באותו שבוע שם פעמיו לשוק גודרוויל מתוך דחף אחד ויחיד: לספר את סיפורו.

מלנדן עמד על מפתן ביתו ופרץ בצחוק למראהו. למה?

הוא נתקל בחוואי מקְריקֶטוֺ, אך זה עצר בעדו, תקע לו אגרוף בשיפולי בטנו וצעק בפניו: "מנוול, ס'תלק!" ואחר הפנה לו את גבו.

האדון אושקורן עמד פעור פה, והדאגה הלכה וגברה בלבו. למה כינה אותו האיש "מנוול"?

כשישב אל השולחן בפונדק ז'ורדן, פתח שוב בסיפור הפרשה.

סוחר סוסים ממונטיוויליֶה צעק לעברו:

"שמענו עליך, חתיכת מנוול, אני מכיר טוב מאוד את החוט ש'ך!"

אושקורן גמגם:

"עובדה שמצאו ת'ארנק ההוא!"

אך הלה המשיך בשלו:

"סתום ת'פה ש'ך, זקן. יש כאלה שמוצאים ויש כאלה שמחזירים. אין ארוחות חינם, רמאי."

האיכר נאלם דום. סוף-סוף הבין. הם האשימו אותו בכך שהחזיר את הארנק לבעליו באמצעות שותף לדבר עבירה, בעל ברית.

הוא ביקש למחות. כל המסובים פרצו בצחוק.

לא היה בכוחו לסיים את ארוחת הערב והוא קם והלך לקול מדקרות הלעג.

הוא חזר לביתו, מבויש ורותח, חנוק מזעם, מבלבול, מזועזע עד עמקי נשמתו מכך שהיה מסוגל, אולי, בערמומיותו הנורמנדית, לעשות את מה שהואשם בו, ואף להתהדר בכך כאילו היה זה ניצחון. הוא תפס במעומעם שנבצר ממנו להוכיח את חפותו בגלל השם שיצא לנכלוליותו. והוא חש שלבו נצמת נוכח העוול שבהטלת החשד.

או-אז החל לגלגל שוב את דבר המעשה, וכל יום האריך יותר בסיפור, כל פעם העתיר הוכחות חדשות, מחאות נמרצות ושבועות חגיגיות שבדה ממוחו, שהגה בשעות בדידותו, שהרי כל מעייניו היו נתונים לפרשת החוט. וככל שכתב הגנתו נעשה מורכב יותר ומסכת טיעוניו מחוכמת יותר, כך האמינו לו פחות.

"הוא מביא הוכחות של שקרנים," אמרו מאחורי גבו.

והוא הרגיש בזאת, מרט את שערות ראשו, כילה את כוחותיו לשווא.

הוא דעך.

חומדים לצון דרבנו אותו עכשיו לספר את מעשיית "בדל החוט" לשם הנאתם, כפי שמדרבנים חייל שחזר מן המערכה לספר על הקרב. נפשו הפגועה כבתה.

בשלהי דצמבר הוא נפל למשכב.

הוא מת בראשית חודש ינואר, ובדמדומי גסיסתו טען לחפותו, חוזר שוב ושוב:

"חתיכת חוט... חתיכת חוט... הנה, תראה, אדוני ראש העיר."

25 בנובמבר 1883

תירגמה מצרפתית: רמה אילון 

[1]       שם העט של ז'ול איפוליט פרשה (Perchet, 1895-1857), עיתונאי וסופר צרפתי. ב-1878 הקים את "כתב העת המודרני והנטורליסטי", שבו כתב מופסן. 

[2]       Gaderville — עיירה בנורמנדי עילית, סמוך לפֶקאן ולאֶטרֶטָה.

קובץ הסיפורים "יופי שאין לו תכלית" מאת גי דה מופסן ראה אור בהוצאת פן וידיעות ספרים