"במשפחה תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם"

"דיוקן עצמי של אימי", ספר הפרוזה החמישי של זוכת פרס עגנון יערה שחורי, הוא האישי מכל ספריה. נערה נשלחת מתל אביב של שנות ה-60 אל הדוד בארגנטינה, אך בעודה במטוס הוא לוקה בליבו ומת. בבת אחת היא הופכת לאורחת לא רצויה, ונדרשת להמציא את עצמה מחדש. לאחר מותה, בתה הסופרת מחליטה לכתוב את הגרסה שלה לסיפור של אימה - מחפשת את הסיפור שזו ניסתה לספר, ולא היה מי שיקשיב לו.

חלק ראשון

1963

במשפחת רוזנבוש תמיד חיו עם המתים. דרכו על גרונם, דיברו מפיהם, היסו את קולותיהם. מתים עלולים להגיד גם את מה שלא מוכרחים לשמוע. שלושתם ידעו זאת, הילדה, אימה ואביה. משולש שאינו שווה צלעות. שם האב קופל, שם האם אדלה אלטע, ולה קראו רבקה או רבקה'לה. היא הבת. זאת שכונה קטנה בצפונה של העיר. לא רחוק מהירקון. בבוקר שבו קופל חלה, כשהתמוטט על ספת הבורגונדי הקצרה, הוא לא הצליח לדבר והעולם נגלה אליו כפול, פעמיים הארון, פעמיים אשתו, פעמיים המנורה. בעודו שכוב על הספה שהייתה גאוות אשתו, הניחה אדלה מטפחת קרה על מצחו ורצה לשכנים, חצי קומה למעלה, לאלה עם הטלפון. שכנים ששמעו את הסירנה עמדו בחלון וראו את אוטו מגן דויד, את האמבולנס, פונה לרחוב הקטן, החד-סטרי, כתם לבן זז בשדרה מוריקה. בשעה הזאת רבקה'לה, בתם היחידה, שיחקה עם הילדים ברחוב הסמוך. ברחוב שבו התגוררה לא היה עם מי לשחק. "היה חרם," הסבירה לי בלי להסביר. שבת בבוקר, שעה שלמה רצה משולהבת וקפאה במשחק 'עמודו' כשנשמעה הנזיפה. שכנה מן הבית הסמוך, מספר חמש, נעמדה מולה וצעקה: "אבא שלך גוסס ואת משחקת!" אז רצה הביתה. כאיילה שלוחה, לא, לא איילה. חיה אחרת. אולי יען, ציפור משונה. אבל לרוץ היא רצה.

ביום ההוא היא הייתה בת אחת-עשרה ומות אביה בא לה בחטף. כמעט אמרתי: בהפתעה, וכאן יש לדייק. המילה הפתעה שימשה לדברים אחרים, עליזים יותר, דברים שציפתה להם, דברים שנדמה שהתרחשו רק בסמוך לה, ולא לה, למשל מסיבות. לא אותן חגיגות דלות שנערכו בבית הספר תחת הלוח שתלויות עליו עונות השנה, חגיגות שצוינו כדי לצאת כדי חובה, ומורים משועממים הסתכלו בילדים שאינם רוקדים, אלא בבית, כשמפנים את הרהיטים ומגלגלים את השטיח והרדיו משמיע מוזיקה. הפתעה כדוגמת שמלה חדשה, תפורה מבד מנוקד. כמו ספר הניתן לה במתנה. יד המונחת על ראשה. כן, הפתעות מסוג זה, דברים המרככים את החיים, לא היו אצלה ממש.

אולי זאת ציפיית הקוראים שמות אבי הילדה יכה אותה בתדהמה. הרי הכול התרחש מהר כל כך, בתוך כמה שעות מת אדם. אבל הבת הזאת לא נדהמה ממות האב הזה. היא נבהלה, כן. אך לא פעם חשבה שהיא עצמה אחת מהם, ממחנה המתים מאוד, שהיא הילדה שנלקחה מבין זרועות שגוועו, עצמות על עצמות, ורק במקרה השתחררה מלפיתת המוות. אולי המתים הפרישו אותה כמו מעשר. כמו תרומה דחוקה, כמו מישהי שיכלו להסתדר בלעדיה ובכל זאת החתימו את מצחה, כמו חותמת במסמך מעבר רשמי. שמה שלה נכתב לחיים. כך שהיא, דווקא היא, כמעט עד להכעיס, נותרה ילדה חיה.

כשהגיעה הביתה נשלחה במהירות אל השכנה מלמעלה, מוזהרת להתנהג כיאות. "כולנו יהודים כאן, ידאגו לך," אמרה לה אימה ברגשנות לא ברורה, ואימא שלי - שכמעט לא הכירה מישהו שאינו יהודי - לא הבינה מדוע דווקא זה נאמר, אבל הרכינה ראש וחצתה את המרחק הקצר שהפריד בין הדירות, שלוש מדרגות. היא ישבה בדממה והשעות חלפו, ובכל זאת עוד לא היה מאוחר. בן השכנים ניסה שלא להביט בה ובכל זאת הגניב מבטים. הציעו לה לשים ראש ולישון בחדר הנוסף. על מיטה מתקפלת. נתנו לה קקאו ופרוסת לחם וביצה. הציעו מרמלדה כתומה ללחם. היא חשבה שתקיא את הקקאו אבל לא הקיאה. היא חשבה שלא תוכל לישון ונרדמה. לפני שנרדמה חשבה אימי בת האחת-עשרה עד כמה הדירות שונות. אף על פי שהמבנה הפנימי היה זהה, אפילו הצללים שטיפסו שם על הקירות היו שונים. אור הסתנן מהרווח שתחת הדלת. הצל בא. כאילו ידי זר סימנו שם צללית של קוף מטפס, עכביש ארוך רגליים. אימי עצמה את עיניה בחוזקה. הוריה עדיין היו בבית החולים. היא ידעה שהוא עומד למות. היא כבר שמעה את הבכי.

"יותר טוב לך לישון," אמרה לה השכנה, שהציעה לה מיטה ולא ידעה איך לגלות רוך כלפי הילדה המשונה, שאפילו מות אביה לא גרם לה לרצות לחבוק אותה בזרועותיה. היא לא ידעה איך מחבקים ילדה שכזאת. אפילו לא יכלה להחליק על שערותיה, כי אלה נגזזו לאחרונה ושיוו לה מראה עגום עוד יותר. אימי צייתה ושכבה במיטה הצרה כאילו השינה הייתה פעולה רצונית ובאמצעות שתי מילים, "שני עכשיו", תוכל להפיל על עצמה תרדמה.

במיטה השאולה, מעל סדין שאול ותחת שמיכת פיקה שאולה, משתדלת שלא לזוז, כאילו היא עצמה הייתה קבורה מתחת, שמעה רבקה'לה את המילים "קריש דם". אולי משום שהקריש נשמע לה כמו כריש, היא חשבה על טביעה. האם אפשר לטבוע בתוך הדם שלך עצמך? אפה שלה נטה לדמם בגלל וריד רוטט. אף על פי שאותו בוקר יכול לשמש כעדות מסוימת, היא לא הרבתה לשחק עם ילדים ולכן, מלבד האף המטפטף, גם לא הרבתה להיפצע. בעיני רוחה ראתה את דמו של אביה מתפשט בסילונים אל תוך מי אוקיינוס כהים.

בלילה, במה שכינו השעות הקטנות, שמעה את הבכי. הבכי היה הרץ הראשון, שבור הרגליים, שבישר על מותו של אביה. ואז הן היו שתיים שבכו, בוכות בקנון, עד שלבסוף נשמע שוב רק קולה של האם מהדירה הסמוכה. ובכל זאת, מתוך היבבות נוצרו מילים.

בבוקר, כשאמרה לה השכנה מפורשות, "רבקה'לה, אבא מת," הדבר שכינתה עולם הצטמצם לקירות, לסדין לבן ועליו פסי תכלת, לפיג'מה שאולה. היא הסתכלה בעיני החרוזים של השכנה, עיניים שנקבעו בפנים בצקיים, עיניים שכל הריסים סביבן נשרו, והגבות מעליהן צוירו טריות מדי בוקר, בנקודות החן העדשיות שניקדו את פניה, פנים איומים כמסכה, ואמרה בשקט ("למה את מדברת כל כך בשקט? דברי בקול, ילדה.") "אני יודעת."

היא רצתה לחזור הביתה, אל חצי החדר שלה, אבל נשארה בחדר הזר. היא פרשה את אצבעות היד קרוב מול פניה: האין הוא רווח בין שתי אצבעות. אחר כך העמידה פנים שהיד שלה מתה, שהיא קטועת גפיים, שמעכשיו תצטרך לצייר עם הפה או הרגל, ואת ציוריה ינציחו על כרטיסי השנה טובה שאימא שלה מחבבת, ואימה תוכל לקנות את הגלויות אגודות ביחידות של עשר באדיבות אגודת ציירי הפה והרגל ולומר לשכנים, את זה רבקה'לה ציירה.

המוות שלח אליה את כל האצבעות ופער את כל הפיות. קרישי הדם המתינו, הדופק ברקה, בקצות האצבעות, תחת העור. "חכה," היא אמרה ולא ידעה למי. הכול היה הפוך, מהופך, כאילו תלו אותה על חבל הכביסה בגרביה הלבנים, כאילו עמדה להישמט ארצה. היא הביטה בקיר. היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את לובנו גם כשעצמה עיניים. הקיר זרח. הדירה של השכנה ניתקה מהבית שבשדרות המוריקות, הנמוכות, וצפה על אי שכולו קרח.

האלמנה החדשה והיתומה החדשה נפגשו בהול הבית הקטן ולא חיבקו זו את זו. אישה בת חמישים וחמש, אולי יותר מכך, גילה נותר תמיד שנוי במחלוקת, וילדה בת אחת-עשרה. אפשר לזכור מאז בעיקר את מה שנקלט בחושים: חמיצותה של זיעת האם בחריצי הגוף, הבטן הריקה של הבת, ומעל - סוודר הצמר המגרד. סבי כבר היה בין המתים, או לפחות עמד להיאסף אל קהלם, מת ועוד לא קבור, ובכל זאת שתיהן נמנעו מהמגע.

בילדותי שתיהן חיבקו אותי תמיד חזק מדי. כאילו כל חיכוך בין גופים נדרש לכוח רב. אף פעם לא ראיתי אותן נוגעות זו בזו אבל גם כשבגרתי, גם כשהפגישות בינינו היו מעטות וטעונות, אימי קירבה אותי אליה כמו הוכחה לקיום הרגש, מחזיקה בי באצבעות שמתהדקות, מאדימות, כמו שטובע הרוכסן את צלליתו בבשר.

על פי נוהגי הזמן, ילדים לא נלקחו ללוויות. גם לא כדי לחזות באב המורד אל האדמה. שבע אמות פנימה. רבקה'לה חשבה על פה פעור. שיניים. האדמה היא פה שבולע ולא מדבר. האדמה בולעת ומתישהו עוד תקיא את כולם.

ברעידת האדמה בפומפיי כוסו האנשים בלבה רותחת. בשנה ההיא חזרה וקראה באנציקלופדיה לבני הנעורים בערך 'פומפיי', בוחנת רישומים וצילומים מטושטשים שהאפור שלט בהם, מביטה בגופים מאובנים שכמו הושמו תחת כישוף. האנשים ההם חשבו שהעולם בא אל קיצו. ההר המתפרץ כיבה את אור השמש כמו שמכבים את האגס החשמלי בהול. כאילו מישהו חסך על חייהם. את כל זה ידעה, וקראה על הפסלים שאינם אלא קליפה ריקה של אנשים. ככה זה היה: מי שהגוף שלו תבע מקום - נשאר לנצח. נותר גופו של מי שניסה ראשון לברוח וגם של מי שמת בזרועותיו של מישהו אחר. כך אפשר לדעת מי מת במיטתו ומי יטפס תמיד על המדרגות, זרועות שלוחות במאמץ, יד אחת תצל על הפנים. אבל למה בני אדם מכסים את הפנים? אם האש תתלקח, אם סלעים ייפלו מהשמיים, היא תעמוד כשידיה לצד גופה. היא לא תנסה לגונן על כלום.

לפני שנים נסעתי לפומפיי. כמה משונה שאפשר להגיע לאתר התופת ברכבת. אל תוך היופי הנורא הזה גררתי את אימי המתה. הייתי תיירת בנוף שמבחינתי מאז ומעולם היה שייך לה, כאילו תבעה את איטליה במפת העולם ואני הסכמתי. ושם בפומפיי, באיטליה שלה, הרגשתי שאני רואה משהו שאסור לנו לראות. האפר שהקפיא את הפחד של בני האדם. רוב מי שנשארו בעיר תחת הר הגעש היו העבדים, ומי שיכול היה ללכת הלך. אולי כך זה תמיד. מה שהשתמר שם זאת האימה. דמות גדולה מגוננת על דמות קטנה. כלבים חיים רצים לצד כלבים מתים.
תיירות אזור אסון. מישהו קטף והושיט לי ענבים מאחת הגפנים שצמחו שם. אכלתי את הענבים.

מה תעשה ילדה ביום שבו קוברים את אביה. בשעה ההיא זה לא היה עניין לעסוק בו. מוכרחים היו למדוד וגם לשמור מרחק בינה ובין המת, להבדיל בין הילדה וטקס הקבורה. טקס, מילה מעט מופרזת. כל הקבורה הזאת חוסלה מהר. מעטים הלכו אחרי המת. "לא נשאר מי," הייתה סבתא שלי אומרת, ובמידה רבה צודקת. ראשית כול, קרובי המשפחה היו מעטים מאוד. שנית, מההלוויה נעדרו חבריו של האב. רק בשלושים הם באו. אולי כלל לא הודיעו להם. אך מן השלושים נעדרו האם וגם הבת. ההספד שפורסם בעיתון תיאר את סבא שלי כ"יהודי בעל לב חם". עוד נכתב: "המיתה והקבורה היו כה חטופים, שרק ביום השלושים התאספו חבריו לעבודה, ידידיו ומכריו בבית הקברות קריית שאול, כדי להתייחד עם זכרו. אולם גם באותו יום התאכזר הגורל ואשתו ובתו נעדרו מהאזכרה, כי האישה לקתה בהתקפה ובתה הרכה נאלצה לשמור עליה."

ככה בדיוק גם אמרו לרבקה'לה: "הייתה לאימא התקפה." והילדה דימתה את אימה השוכבת על ספת הבורגונדי שבסלון, נגרפת על ידי צבא שלם, חיילים הרכובים על גב כרישים של דם. אלא שלמעשה, כאן הגוף עצמו תקף וגם הותקף. נכון מכך, הנפש תקפה. הנפש, שאין מידה לה (קטנה מאוד) ואין לה צבע (צבע בולבוסים חומים) ואין לה אופק (זה דווקא נכון). אדלה אלטע שכבה שרועה על הספה בדיוק כפי שבעלה הוטל שם ביום מותו. אם תשאלו אותה, באותם רגעים הייתה חסרת כוחות אפילו ממנו, שהוא, בשלושים למותו, נשמה קלה עוד נאחזה בו. עכשיו שכבה והתלבטה אם נשמת הבעל עדיין מתרוצצת בדירה, מחפשת לה מוצא החוצה, מתנגשת בזגוגית החלון. הרי כך לימדה אותה אימה שלה, את המראות יש לכסות ואת החלונות לפתוח כדי שהנשמה תוכל לצאת מבלי להידבק, אבל השבעה חלפה מבלי שעשו זאת. עכשיו שלושים. היא נאחזה בידיעה העמוקה שבעלה נמלט מהר. שלא נשאר אף רגע מיותר ביניהן.

הקול ההוא בקע ממנה כמו דיבוק, כאילו כל קרוביה המתים דיברו פתאום מהגרון ומהבטן. הקול הוא זה שגרם לה שתרעד, שהגוף יתקשה כמו בצפידת המוות, שיתעוות כמו במחלת ויטוס הקדוש. הם ייללו ממש מתוך גרונה, כמו חתולים, זה לא נעים לומר, כמו חתולים בשעת ייחום, מתקפת חיות מאוסות. שיניים, ציפורניים, פרווה מרוטה. מעמד שלם עמד שם בתוכה, קדושה בלי מלאכים, בלי אלוהים, לא חושך, סנוורים הכו בה. מי שהיה רך ומנומס בחייו היה עכשיו מלא במשטמה, בזעם ומרמור, והם כולם דיברו וייללו בה, מבלי להמתין לתורם. אומרים ששם במוות אין כל זמן, אך הם - דחק להם הזמן, הם התעקשו לבוא עכשיו מייד, להישמע.

אישה בת יותר מחמישים בארץ החמה של היהודים, בלי יום אחד של נחת. אפילו לא אחד. בקושי רב הוליכו אותה השכנים אל המיטה שנועדה לשניים. רופא מדד את לחץ הדם. השכיבו אותה בצד שלה. צד האלמנה. נימים אדומים נקרעו בעיניה הפקוחות. אולי הייתה זאת שעת הכושר לרוחות. דומה דבק בדומה. מת ידבק במת. כך בחרו לפרוץ ברגע זה מהפתחים, לתקוף. במאמץ גדול נמתחו קרומי גופה של אדלה אלטע רוזנבוש למפרשים של עור ועמדו במתקפה. והיא ניצחה. במאמץ גדול שרדה את הקולות והמראות.

נסיך בבלט רוסי

"הספד עליו התפרסם ב'הארץ'," אמרה לי אימי כששאלתי. אחרי שכל החיפושים בארכיון 'הארץ' הסתיימו בכלום, מפתח העיתונים הוביל אותי ל'דבר'. התאריך הוא יום שני, עשרים באפריל 1964, אף שסבי מת במרץ. בין שישה הספדים אחרים, לצד מודעה על 'אימא קוראז'' העולה בתיאטרון העירוני חיפה ופרסומת לסיגריות 'דגל', 'סיגריה לכל תקציב, נמוכה במחיר, גבוהה בטיב', מופיע ההספד על קופל רוזנבוש. התמונה שמופיעה בו היא אותה התמונה שהייתה תלויה כל השנים בצידה השמאלי של המיטה בבית שבו חי ומת, כתאומת התמונה של סבתי שנתלתה מימין למיטה. הנייר שהקיף את התמונות הִשחים עם השנים. המסגרות עצמן הצהיבו. אימי לא רצתה בתמונות אבל מיאנה גם לזרוק אותן, והן נותרו אצלי באחת המגירות. עוברות מדירה לדירה, אף פעם לא נתלות על קיר. בתמונה סבי נראה צעיר מסבתי, צדודיתו הנאה מביטה למרחק, שערו מסורק לאחור, כמו נסיך בבלט רוסי. עיניו היו אפורות, אבל ממילא כל דבר בתמונה היה אפור.

אני זוכרת את התמונות התאומות תלויות משני עברי המיטה של סבתי, אף על פי שאת המיטה עצמה איני מצליחה לשחזר לגמרי מהזיכרון. נדמה לי שהכיסוי היה אדום כהה, דומדמני, שהבורדו שהלך והזקין שלט שם בבית. ארוניות נמוכות עמדו בצידי המיטה. הסדינים היו מתוחים. כיסוי המיטה נותר קיץ וחורף. תמונתו של סבי נתלתה שם כמו שמניחים תמונה של שחקן על כיסא בהוליווד לפני טקס פרסים, לסמן שאותו האיש, על פניו המוכרים והיפים, עתיד לתפוס את מקומו.

במשך שנים הנחתי שהתמונות צולמו אצל צלם. שסבי וסבתי עמדו מול צלם באחת הצלמניות בתל אביב, מאחוריהם מתוח מסך, והביטו זה בזו. אך כשהבטתי בהן במבט ממושך, כאילו ראיתי אותן לראשונה, התברר לי השוני. המסגרות היו זהות, אבל הם אפילו לא נראו כזוג. כשביקשתי, גיא פירק את המסגרות הישנות ויישר את המסמרים החלודים שתמכו בגבי התמונות. החותמות על גב התמונות העידו שצולמו במקומות שונים, בזמנים שונים.

אם כך, חצי שנה אחרי מותו הלכה אדלה אל הצלם. את תמונת בעלה המת, תמונת הפספורט ששימשה אצלם למסמכים רשמיים, נתנה לו שיגדיל. אחר כך ביקשה להצטלם. שרשרת לצווארה ושפתון כהה כמו שזיפים משוח על שפתיה (הפה שלי זהה כמעט לפה שלה, גם הסנטר, ככל שאני מתבגרת הדמיון ברור יותר). שתי התמונות מוסגרו במסגרות זהות, במרווחים שווים. היא ביקשה מהבן של השכנים לתלות אותן בחדר השינה. כך שכן, אפשר יהיה לחשוב שהם מביטים זה בזו. שצולמו יחדיו בסטודיו. אפשר לשכוח, והיא באמת שכחה שלא עליה הביט כך במצודד. ובכל זאת אני בטוחה שהיא הביטה בו ואילו הוא, לפי כל הסיפורים, מבטו נתלה באופק אחר.
"הוא אף פעם לא סבל אותה," אמרה אימא שלי, אבל התמונות סיפרו סיפור אחר.

בהספד על סבי אני קוראת: "מה רבו התלאות והטלטולים שעברו עליו ועל רעייתו אדלה, תבל"ח, בהיותם בגולה." אבל כמעט דבר מנתיב הייסורים לא מתואר. אלה מילים כלליות, תארים. מאז שמצאתי את ההספד הוא נדמה לי כדברי הסנגור שמניחים בכתב תביעה אפשרי. כתב תביעה שעוד עתיד להיפרט: "כאדם וכיהודי היה מצפונו נקי תמיד," נכתב בהספד שעליו חתום ב. בר תקווה, שמו העברי של אחד מחבריו העיתונאים של סבי. העובדות בהספד מעטות, התארים מפליגים, הייסורים קשים, וסבי היה "ער ותוסס וציוני" - צירוף תכונות שלא מעלה בדעתי שום דמות הנדמית לי סבירה, ובכל אופן אני לא יכולה לקשרה לדיוקן המצולם של סבי, שבו נדמה אלגנטי, עגום, חיוור ומשוררי. מחצית מההספד מוקדש לתיאור המוות, ההלוויה, השלושים.

שלושים יום אחרי מותו הבת שמרה על אימה. התפקידים שהתהפכו היו מראש עקמומיים מאוד. הרי אף פעם לא הייתה הבת שמורה. אבל ביום השלושים היא עמדה מעל המיטה והגנה על האם. ואדלה רוזנבוש, כמו המלך שלמה המוקף בגיבורי חיל, רעדה. אבל הבת אינה גיבורים רבים. רבקה'לה ראתה את אימה מתהפכת מצד לצד, תנועותיה נדמות כאילו הוכתבו ממרחק. לבית הספר לא הלכה, לא בימים ההם. היא שפתה קומקום על להבת גז, הוסיפה שקיק תה זול מהמכולת בפינה והרבה סוכר בלי לערבב. ממילא היא לא תשתה אותו. אלא שדווקא מתוך הרגע ההוא אימה שלה מתרוממת, אוחזת בכוס חזק כל כך שעוד רגע תתנפץ, לוגמת תה רותח ושוב נשכבת חזרה. היא בחיים, זה כבר ברור לשתיהן.

"דיוקן עצמי של אימי", יערה שחורי | הוצאת כתר | 264 עמודים