"היא רצה כל עוד נשמתה באפה, עם כל השדיים והתחת בחוץ"

אין מין ממואר זה אם אי אפשר לדעת מה אמת ומה מומצא לחלוטין? ואם מומצא, מי המציא? יוסי וקסמן הוא סופר, צייר ומעצב, בן לאב בדאי שקיבל לידיו בית קולנוע וניהל אותו בחיסרון כישרון מובהק. "הישראלים" הוא ספרו ה-14.

אבא שלי היה חתיכת גוזמאי נוראי. שקרן פתולוגי, בינינו. החיים וההמצאה התחלפו אצלו במהירות האור כמעט, עד שלא יכולת אלא להאמין לו. כלומר, להאמין לו כדי שלא תצא מדעתך, חס וחלילה. אימא למשל, נטרפה דעתה לפחות חמש פעמים ביום, וכשהשקרים של אבא יצאו לה מכל החורים הלכה והסתגרה באמבטיה ופתחה את הברז עד הסוף וצרחה איזה שיר חדש של מקהלת צדיקוב ששמעה ברדיו. ככה הייתה נרגעת מהכזבים של אבא, שלא פעם העמידו אותה במצבים בלתי הגיוניים ממש. "המצבים הטרגיים שלי", כפי שנהגה לקרוא להם במובלע, כדי שלא ירחמו עליה שכנים או בני משפחה, מגמגמת להם את סיפור חייו של אבא שערבבה בו בדיות שהמציאה בעצמה (הרי השקר יכול להיות מידבק, כידוע). "הוא לא אשם שהוא ככה, זה מהמלחמה, זה מהיד שהלכה לו בשער מנדלבאום, זה מהמשפט-שדה שעשו לו בארגון, זה מהרצח שלא היה ולא נברא, זה מההשפלה הפומבית ההיא, עוד לפני קום המדינה, זה מהמכות שטוביה'לה חטף מהסבא, שהיה רוצח ילדים בעצמו".

יפו, שנת 1959, בית החולים דג'אני, שם נולדתי. משם הביאו אותי לדירה בקומה השנייה בבניין האבן המפואר, מול כיכר המזרקה בשדרות ירושלים. מתחתינו, בקומה הראשונה, גר יצחק שדה, "הזקן", המפקד הדגול והמייסד של הפלמ"ח, לא פחות - כך על פי הסיפורים של אבא, שבלבל את הזמנים ושכח שיצחק שדה מת ב-1952 - ומעלינו, בקומה השלישית, גרו הזמר אריס סאן והזמרת יפת התואר עליזה עזיקרי, שהיו אז זוג מפורסם מאוד בארץ. גם על שני אלה לא הייתי סגור ממש, ונראה שגם במקרה של סאן-עזיקרי הקדים אבא טוביה את המאוחר, אבל זה באמת כסף קטן יחסית לשקרים הגדולים שלו.

את דירת השלושה-חדרים חלקו הוריי - והסבתא לַנֶה האלמנה האומללה, שאף היא גרה אצלנו - עם עוד משפחה של עולים חדשים מפולניה, ניצולים מאושוויץ או משהו בסגנון: הגברת אירקָה, האדון אירקה, שהיה השפוט של אירקה, והבן הקטן שלהם שוֹפֶּן, ה"מחונן" בנגינה בפסנתר, לדעתם, רק לדעתם כמובן. ככה החליטו אז בממשלה: צנע. אם אין להם איפה לגור, שיצטופפו שתיים-שלוש משפחות בדירה אחת. גם אם אין מקום ממש לפסנתר הענק של שופן, מפלצת כנף חצי מתפרקת שהאדון אירקה רכש מייד כשעלו ארצה אצל ערבי חיפאי אחד שירד מנכסיו. זה היה פסנתר בכשטיין אמיתי, ככה סיפר לנו אבא, שהתגלגל לחיפה לפני מלחמת העולם השנייה, עוד לפני שכל הבכשטיינים ירדו מגדולתם, בגלל בעלת המפעל לפסנתרים הגרמנייה, פְרוֹילַיין הלנה בכשטיין, שהייתה מאוהבת בהיטלר. אז גם היטלר הצטופף איתנו בדירה, בסלון המשותף לשתי המשפחות, למורת רוחו רבת ההמצאה של אבא טוביה.

חוץ משני החדרים - אחד למשפחת אירקה ואחד למשפחת וקסמן - הסלון, המטבח והאמבטיה המשותפים, היה גם קיטון, מעין מרפסת סגורה, שם התגוררה הסבתא לנה האלמנה האומללה, מצטופפת בין הקירות על מיטת ילדים עתיקה שאבא הביא לה משכונת ג'בּליה. מיטה שאבא מצא באיזה ארמון נטוש שאיש לא רצה לגור בו, בגלל רוחות ושדים שהשאירו אחריהם הדיירים המקוריים, שדים נקמנים, שפעם אחת, בחוצפתם, אף הפילו נברשת ברזל חלודה על ראשו של עולה חדש שבא לחפש לו כיסאות לפינת האוכל, ויצא עם ראש מרוטש. ככה סיפר אבא טוביה, שלא אחת בלבל שדים וצוענים עם דיירי העיר המקוריים, הערבים. את חצי הסלון שלנו תפס פסנתר הבכשטיין, שעליו פיזרה הגברת אירקה את הנדוניה שהביאה מאירופה - אוסף של חפצי נוי סדוקים ושבורים שהאדון אירקה קנה לה כשחיזר אחריה, שבורים כמו הלב השבור שלה: פסלונים וכדי פורצלן אה-לה-קאפּוֹ דֶה מוֹנטֶה, בקבוקי בושם מזכוכית כמו-מוּראנוֹ, דיוקנאות מיניאטוריים ממוסגרים, בהדפסה זולה, של הנסיכה סיסי ושל הליידי המילטון, שהגברת אירקה אימצה כאחיותיה ממש - ואף נהגה לשוחח איתן בבקרים, לפני שיצאה לעבודה באטליז בשדרות ירושלים - ועוד מזכרות מהעולם הישן. תפאורה נהדרת לזיופים של שופן הקטן, שחבט בפסנתר וזעזע את שאריותיה של אירופה המוצגות עליו באופן קבוע.

אבל למרות שהיינו עניים מרודים בחיי היום-יום, היינו עשירים מופלגים בחיי הרוח. למה? כי אבא עבד בבית קולנוע בשכונת גבעת עלייה (ג'בּליה לשעבר), קולנוע גלרון. בית קולנוע מפואר בסגנון הוליוודי ממש: שנדלירים מעוצבים ומראות ענקיות ומסך קטיפה רקום שעליו התנוסס סמל המדינה ומה לא. קולנוע שניהלו באופן קולקטיבי - ובינינו, די חובבני - אבא ועוד תשעה נכי מלחמת השחרור כמוהו, נכים קשים שקיבלו מהממשלה מתנה: חתיכת אדמה וסכום כסף לא מבוטל, ואדריכל וקבלן שיתכננו ויבנו להם בית קולנוע בשכונת גבעת עלייה ביפו; פיצוי על הגפיים הקטועים ועל הידיים המשותקות, שהם בעצמם העניקו לעמנו האהוב במלחמת העצמאות. זה היה בית קולנוע כפול, להנאת תושבי יפו והסביבה: האחד חורפי, מקוּרה, ליְמות הגשמים, שם הקרינו את מיטב הסרטים, הוליווד ובוליווד ומָצ'יסטה, והאחר קֵיצי, אמפיתיאטרון ענק, פתוח לבריזה הנעימה שנשבה מהים התיכון ולכוכבים שנצנצו בשמיים למעלה. באמפיתיאטרון ניגנה התזמורת הפילהרמונית ארבעה ערבים בחודש ביְמות הקיץ, זה היה ההסכם בין משרד הביטחון ועשרת הנכים, כי אין מתנות בחינם, כך בכל אופן על פי הכזבים של אבא. ככה היה עד שהשכנים הערבים מלמטה, איפה שעובר היום רחוב קדֶם, חטפו את הג'ננה מכל הקונצרטים הללו והחלו להמטיר על הבמה ועל הקהל אבנים ומקלות ורהיטים, והבריחו את התזמורת המכובדת בחזרה למקומה הטבעי בתל-אביב.

אבל בעצם, עד היום איני זוכר אם הייתה זו התזמורת הפילהרמונית שהופיעה באמפיתיאטרון של אבא או שמא התיאטרון הלאומי דווקא. כי מרוב השקרים של אבא טוביה יצא שגם אנחנו סיפרנו לעצמנו אנקדוטות שהמצאנו, נגועים בכזביו ובדמיונותיו, ללא מרפא, מוסיפים על שקריו הררי בדיות משלנו.

את בית האבן ההוא, המפואר, בשדרות ירושלים, שעזבנו עוד לפני שמלאו לי שלוש שנים, אני זוכר רק מהכזבים של אבא, שתמיד חזר וסיפר בו, מתענג עליו ועל הימים ההם כאילו היו אלה ימי האגדה של חיינו, מעין גן עדן אבוד שכל הזמן שואפים לשוב אליו. אז, לא ידעתי שזהו ביתה של משפחה ערבית אמידה, משפחה שנטשה אותו בהוראת המוּפתי הירושלמי, המנהיג הנערץ שלהם, שהבטיח לערביי הארץ שישובו אל בתיהם תוך שבועיים-שלושה, מייד לאחר שצבאות ערב עזי הרוח ינצחו את היהודים העלובים במלחמה על פלסטין, יגרשו אותם מהארץ לתמיד. זה היה בית משפחה ערבי הדוּר בן שלוש קומות, שחולק על ידי הרשויות באופן מכוער, פונקציונלי, לשלוש דירות. ככה, בכל אופן, הסבירה לנו אימא כשעברנו לגור בירושלים, לאחר שהקולנוע של אבא התמוטט מבחינה עסקית, הקולנוע וכל החלומות שלו. אף שמבחינתו של אבא לא היו אז ערבים של ממש ביפו, "יוסי'לה, אלא רק צוענים", כמו במחזה של נסים אלוני, למשל. זה היה הרבה יותר נוח ככה, צוענים ושדים וארמונות נטושים, הרבה יותר קולנועי, כמובן, וגם התאים לראש הרביזיוניסטי של אבא טוביה. אני חושב שגם המופתי, כמו אבא, היה שבוי בפנטזיות שהמציא לו, סיפורי אלף לילה ולילה, ולא פעם הבטיח לעמו הבטחות שבדה מדמיונו הלבנטיני, הבטחות שאי אפשר לקיים.

אימא, לעומת זאת, הייתה הרבה יותר מציאותית, ותמיד דאגה להזכיר לאבא שלא הכול כזה הוליוודי. הרי יש חיים לנהל, וילד ובעל לגדל, חיים שלא פעם התעמרו בה כבר אז, בימי גן העדן הללו, לכאורה. הגברת אירקה, למשל, שלא הפסיקה לרדת לחייה של אימא, במטבח המשותף במיוחד, שם נתקעה שעות על גבי שעות עם מאכלים שבישלה לאדון אירקה ולשופן הקטן, במפגיע, מקצרת את זמנה של אימא לפני הכיריים; מקצרת את חייה של אימא. איך תספיק להכין את התבשילים החדשים והמסובכים האלה שלימדה אותה הסבתא לנה? הרי צריך לפנק את טוביה'לה, שעובד כמו חמור מהבוקר עד הלילה.

אימא מרגלית הייתה אישה למודת סבל, ירושלמית, יתומה מאב, שנהרג במלחמת השחרור, ורגליה נטועות בארץ, שלא כמו אבא, שצימח כנפיים כל אימת שחש איזו מועקה או איום, התעופף מעלה-מעלה אל שחקי שקריו והמצאותיו. אימא תמיד הפריכה לנו את כזביו של אבא, אבל כלפי העולם שבחוץ צידדה בו וציטטה את שקריו בלית ברירה, כי מה יגידו השכנים, וגם מפני שאהבה את אבא לא רק כבעלה, אלא גם כאילו היה אביה שלה. אימא מרגלית הייתה צעירה בעשר שנים מאבא טוביה, אבא שהציל אותה מהמשפחה הירושלמית האדוקה, השחורה, שחרר אותה מכבלי הדת ולקח אותה ליפו, לעשות חיים משוגעים; פיצוי על המלחמות ועל היַּתמות ועל היד שהלכה לו בקרב של שער מנדלבאום.

מרגלית וטוביה, אימא ואבא, היו זוג יונים, לכאורה, שלא פעם קרעו מעליהם את השקרים וההמצאות בצרחות עד לב השמיים, כשאבא נתקף בזעם לא מוסבר על ידו הפצועה, המשותקת, או על הסבא שלנו שנעלם באירופה והותיר את הסבתא לנה ענייה מרודה ועגונה. ברגעי הזעף שלהם אהבה אימא להפשיט את אבא מכזביו, למפרע ובדיעבד, לצרוח לו את האמת המרה כדי שכל העולם ואשתו ישמע. "זה לא היה יצחק שדה, טוביה, זה לא היה! וגם עליזה עזיקרי לא הייתה! המצאות! הזקן בקומת הקרקע היה עולה חדש ערירי מבולגריה, אדון יצחקוב! לא יצחק ולא שדה. והזמרת בקומה למעלה הייתה בכלל זונה, ולא קראו לה עזיקרי, קראו לה שוורץ! וגם אריס סאן לא היה, טוביה, לא היה! זה היה הסרסור שלה!"

נראה לי שבגלל השקרים של אבא נהפכתי לשקרן בעצמי, גוזמאי ובדאי שממציא לו עולמות לברוח אליהם: בספרים שלי ובציורים שלי ובסרטי הווידיאו-ארט שלי. עולמות שלרוב מככבים בהם אימא ואבא והסבתא לנה, אחיי והחברים שלנו. ולא פעם, עד היום, איני זוכר אם הדברים אכן היו כפי שכתבתי או שציירתי, או שמא אחרת לגמרי. אבל זה לא משנה בכלל, בינינו. הרי כולנו זוכרים את החיים שהמצאנו לנו ולא את החיים שחיינו באמת. וגם אימא איננה, ולא תוכל להפשיט אותי מהכזבים שלי, אז אני לובש אותם ומתחמם בהם ושמח עליהם, יוצר לי את המיתוסים שלי, כאילו הייתי אבא טוביה בעצמי. אז מבחינתי זה כן היה. הכול-הכול היה. היה ונברא!

הגברת אירקה הייתה המלכה אצלנו בדירה, סוג של פמיניסטית טרם זמנה, אבל אבא טוביה, התרנגול השוביניסט, לא השתגע עליה. מלכים לא אוהבים בני מלוכה אחרים על ידם. אישה גדולה מהחיים, תרתי משמע, איך שאומרים, אליבא דהגזמותיו של אבא, שתמיד נראתה לי על פי תיאוריו כמו אשתו של גוליית הפלישתי, לא פחות: גוף ענק ורוטט שבקצהו ראש עם תסרוקת גבוהה של שפעת חלות ותלתלים מוּקשים בספריי לשיער. אישה מאופרת בכבדות, כדי לחפות על גברתנותה, כרסתנית עם פימה משולשת, משופמת, אין לי ספק שהיה לה שפם, ותמיד רועשת, בגלל קולה הצווחני ובגלל תכשיטיה, שצלצלו ליושבי הדירה בקומה השנייה קונצרט שלם עוד לפני שנכנסה ונגלתה בכל הדרה, צמידים ועגילים ומחרוזות פלסטיק שהתנגשו זו בזו על מחשוף שמלתה ברוב רעש. כזאת הייתה אירקה. אבל מפני שעבדה באטליז בשדרות ירושלים - "אשתי הייתה קצבית מדופלמת עוד באירופה", כך התגאה תמיד האדון אירקה - ודאגה לנו לבשר גם כשקשה היה להשיג חתיכת גרוגרת של תרנגולת, הבליג אבא ונתן לה למלוך עליו ועל אימא ועל סבתא. כי מה לא עושים בשביל חתיכת פאלְש פילֶה או פּוּלקע. אכן, אירקה הייתה אישה חזקה, קצבית בגופה ובנשמתה, שלא פעם התעללה ממש בנתחי הבשר שחתכה ושסעה באטליז בשדרות ירושלים, כאילו היו אלה חברים נושנים מאירופה - "זה בשבילך, הֶר גֶרינג! וזה בשבילך, הֶר גֶבלס! וזה בשבילך, הֶר בּוֹרמן!"

פעם, על פי סיפוריו של אבא, כשהלכנו כולנו - אימא, אני, אדון אירקה, שופן והסבתא לנה - לקולנוע, לבכורה המחודשת של "שבע כלות לשבעה אחים", ואירקה נותרה לבדה בבית, מותשת לאחר יום עבודה באטליז, תפסו אותה באמבטיה שני גנבים צוענים משכונת ג'בּליה שפרצו אלינו הביתה. הם איימו עליה וגררו אותה עירומה ונוטפת מים לסלון - "בּוֹזֶ'ה מוֹי!" - ולא הניחו לה עד שתגלה להם איפה אנחנו מחביאים את הכסף ואת התכשיטים. אבל אירקה, ככה סיפר תמיד אבא, לאחר שהתאוששה מההלם, הנחיתה עליהם את מכותיה, כפתה אותם למיטה של הסבתא לנה, מיטה שהייתה עשויה מברזל יצוק כבד, ורצה כל עוד נשמתה באפה אל שדרות ירושלים, עם כל השדיים והתחת בחוץ, צועקת לעוברים ושבים שיביאו לה שוטר, ומהר! כי "כאן זה לא צ'יקָגוֹ!"

למָחרת היא כיכבה על השער של מעריב, מצולמת בשיא תפארתה בתחנת המשטרה בקישלֶה, היא ושלל תכשיטיה, ומנהל התחנה שהעניק לה תעודת הוקרה וזר ענקי של גלדיולות: "הצדיעו נא לשוטרת האמיתית של יפו". את עמוד השער הזה מִסגרו ותלו באטליז בשדרות ירושלים, על הקיר מאחורי הקופה, למען יראו וייראו, וגם קצת בשביל הפרסומת, אליבא דאבא. אבל אימא אמרה שהיא לא זוכרת שום ליסטים כאלה, יוסקי, סיפורי אלף לילה ולילה של אבא שלך היקר!

אולם לאחר האירוע "המכונן" הזה, אליבא דאבא, הלכו ופחתו עלילותיה של הגברת אירקה בכזביו ופינו מקום לרומן הכביר של עליזה עזיקרי ואריס סאן, שעל פי אבא, התחבאו ממש בקומה מעלינו, ולא בגלל מעריצות ומעריצים, אלא מפני בעלה הקודם של עזיקרי, הקנאי הנוראי, שאותו היא עזבה בחטף לטובת הזמיר היווני-יפואי. הם גרו בקומה השלישית וכמעט שלא יצאו מהדירה, הזמר והזמרת, אלא רק להופעות שלהם במועדון אריאדנה ביפו, וגם אז התלבשו בבגדי צוענים והסתתרו במשקפי שמש ובכובעים גדולים. בעלה הקודם של עזיקרי, גוּנדר אליהו עזיקרי, שלא הצליח להתגבר על בוגדנותה של אשתו, אף הגיע פעם אלינו הביתה, ככה סיפר אבא, דפק לנו בדלת ואיים שהוא כבר מזמין משטרה. הוא היה בטוח שאנחנו מחביאים את הזמר והזמרת המפורסמים בחדר אצלנו בדירה. הוא הדף את אבא ואת הסבתא לנה שפתחו לו את הדלת בפנים דאוגות ועם כוס מים, להרגיע אותו, ורץ לחפש את אשתו הסוררת בפרוזדורים ובחדרים. לרוע מזלו הוא נפל על הגברת אירקה במטבח המשותף, שם טיגנה לשופן קותלי חזיר שהשיגה בשוק השחור בעג'מי. "איפה הם? איפה היא? איפה האַרְטיסְט הגוי הזה שהפך לה את השכל?"

אירקה כמעט התפלצה, רק זה היה חסר לה, גונדר שלם אצלה במחבת. הייתה בטוחה שאינו אלא שוטר או בלש - היא לא ממש הבדילה בין מדי השב"ס והמשטרה - ושבטח הלשינו עליה ועל בשר החזיר שקנתה בשוק השחור אצל הצוענים הנוצרים של יפו כמו אחרונת הפושעות. "בּוֹזֶ'ה מוֹי!" האינסטינקט של הקצבית לא אכזב גם הפעם, והמחבת הלוהטת נחתה על ראשו של מר עזיקרי המסכן, שנפל, מעולף, על שופן שבדיוק לעס את השְפֶּק המטוגן וכמעט נחנק, "אימא'לה, שוטר!"

אחר-כך, אליבא דאבא, לאחר שגונדר אליהו עזיקרי הושכב על הספה בסלון, מגבת רטובה על הכוויה הלוהטת על מצחו וחיוך מטומטם על פניו, חצי המום וחצי מתנצל, לוגם את הקפה שסבתא לנה בישלה לו, עלה אבא אל הקומה השלישית להזהיר את הזמר והזמרת שכנוהגם ישנו במיטתם לאחר ליל הופעות מפרך במועדון אריאדנה.

עליזה עזיקרי התעוררה ראשונה, הלכה ופתחה חרך בדלת, ויופייה כמעט סנוור את אבא.

"הוא כאן למטה, הגברת עזיקרי. אצלנו בדירה. הוא כאן, בעלך לשעבר. הוא מחפש אתכם. הוא עצבני. אירקה שלנו החטיפה לו, אבל הוא תכף יחזור לעצמו ויעלה למעלה".

עליזה עזיקרי פתחה את הדלת והזמינה אותו פנימה, אל מקדש האלילים שלה. אבא אמר שלעולם לא ישכח את הדירה הזאת. זו הייתה סצנת חייו, התגאה, כמעט כמו הסצנה שבה בוגארט-ריק עולה על ברגמן-אילזֶה ב"קפה אמריקן" שלו בקזבלנקה שעה שהיא מאזינה לשיר שלהם, הנצחי, שניגן לה הפסנתרן השחור על פי בקשתה.

זו הייתה מאורת כוכבים ממש, סיפר אבא, מעוצבת בטפטים פרחוניים ורודים על הכתלים ובמראות בדולח ענקיות, מוארות בשלל נורות כדרכן של מראות הטאלנטים, ושלא לדבר על הכרזות והתצלומים של עליזה עזיקרי ואריס סאן, שהיו תלויים על הקירות, או מונחים אחר כבוד במסגרות מוזהבות יפהפיות על המזנונים! אלוהים! והגיטרות והבּוזוקים של הזמר, שניצבו לפני הקיר כחיילים, מול דלת חדר השינה שלהם, ובגדי ההופעה שנתלו לאוורור בסמוך ליציאה למרפסת, על מתקן קולבים מיוחד - איזה מלמלות יפהפיות! איזה חליפות בתפירה עילית! וריחות הבשמים והתמרוקים של הזמרת, אוי הניחוחות, הוליווד באמצע יפו! אבא הסתנוור ממש, כמעט שלא הצליח להוציא הגה, אבל עליזה עזיקרי הושיבה אותו בפינת האוכל, הגישה לו כוסית ערק, לחשה לו מילים של תודה ושל סליחה. איי, בחיים אבא לא שכח אותה, את עיניה הירוקות, החתוליות, הממזריות. אלת האהבה ממש! ומחדר השינה יצא אריס סאן שהתעורר מהלחישות, צעיר ויפה תואר, חתיך עולמי בשפעת תלתלים אמיתיים, ככה סיפר אבא, אפולו בֶּלוֶדֶרֶה בכבודו ובעצמו, ולאחר שהסתודד עם הזמרת עזיקרי, בא ולחץ את ידו של אבא, "אֶפְחָריסְטוֹ, אדון וקסמן, זה בכלל לא מובן מאליו". אבא אמר שמבחינתו זה היה כמו להעפיל אל האולימפוס, לא פחות.

הקיצור, עוד לפני שגונדר עזיקרי קם מהספה, הודו עליזה עזיקרי ואריס סאן לאבא, שלחו אותו חזרה לדירה שלנו בקומה השנייה, לעכב את נציג השב"ס החבול, לבשו בגדי צוענים וכובעים ומשקפי שמש, וברחו להסתתר מפני בעלה לשעבר של הזמרת במועדון אריאדנה.

סוף טוב, הכול טוב. אבל אימא מרגלית, כהרגלה, צחקה לא פעם, הפריכה לאבא את סצנת חייו, סיפרה לנו שהכול לא היה ולא נברא, כמובן, "זה היה שוטר מקוף, טוביה! שוטר עלוב שהתבלבל בין הקומות וטעה בדירה. הוא חיפש לו את הזונה שוורץ, טוביה, ומצא את הגברת אירקה במטבח. חה! אוי, איך שאירקה נעלבה, היא ניצולת שואה ולא זונה, היא בעלת מקצוע ובעלת משפחה, קצבית מדופלמת עם כל הכבוד! אבל השוטר בא ועגב עליה, וגם הציע לה סיגריה ושוקולד - 'שְוורציסקה'לה, אפשר לנשק אותך?' - עד שלא הייתה לה ברירה, והנחיתה עליו איזו מחבת. שופן כמעט נחנק, המסכן. אחר-כך האדון אירקה ליווה אותו לבית הזונות שבקומה השלישית, לחפש לשוטר יצאנית לעגוב עליה ולהציע לה ממתקים וסיגריות. לא אלילים ולא אלילות, טוביה. זונות! כולם זונות! ובכלל, לבעלה הראשון של עליזה עזיקרי קראו ניסים, טוביה. והוא היה שחקן תיאטרון ולא סוהר, איך התבלבלת ככה? וגם לא קראו למועדון שלהם 'אריאדנה', טוביה. סלט שלם עשית. קראו למועדון 'אריאנה'!"

אבא טוביה היה מאוהב בעליזה עזיקרי והיה אומר שהיא האישה היפה ביותר עלי אדמות, אחרי אשתו כמובן, מרכך לאימא מרגלית את המצאותיו. ואימא תמיד צחקקה, הבהירה לכולנו שלא היו דברים מעולם. "תפסיק כבר עם ההגזמות שלך, טוביה! הילדים בסוף עוד יאמינו לך". אימא אהבה את הזמר אריס סאן וידעה את כל שיריו בעל פה, אולי מפני שהזכיר לה את אביה שנהרג במלחמת השחרור, הסבא יוסף שלנו, שמוצאו יווני ושורשי משפחתו בסלוניקי. לדעתי המציא לנו אבא את הזמר היווני הזה בתור שכן דווקא לכבוד אימא, לכבוד אהבתו לאימא, ועד היום אני רוצה להאמין שאריס סאן אכן גר מעלינו, בקומה השלישית, בבית האבן המפואר.

פעם, בסוף שנות התשעים, כששבתי לשדרות ירושלים ביפו, לאחר שנים רבות שלא ביקרתי בעיר, לא זיהיתי את הבית ואת הכיכר. קצת אחרי מלחמת ששת הימים החליטו להעתיק את הכיכר ואת המזרקה ממרכז השדרה לכיוון מזרח כדי לשפר את זרימת תנועת הרכבים, אני חושב. את בית האבן המפואר זכרתי במעומעם, אבל לא הצלחתי למצוא אותו. לרגע הייתי בטוח שגם אותו העתיקו, ביחד עם הזיכרונות והבדיות של אבא, ונעלבתי נורא. לבסוף גיליתי איזה בית מצופה אבן, מול המזרקה המוסטת, בית בן שלוש קומות עם חלונות מקושתים, צמוד לתחנת הדלק מול הכיכר, והחלטתי שזהו הבית שלנו מסיפוריו של אבא. זה הבית, ללא ספק. וכל-כך שמחתי, ממש קפצתי משמחה.

"הישראלים", יוסי וקסמן | הוצאת קתרזיס | 258 עמודים