מהפרשות הכואבות התולדות המדינה: בחזרה לחטיפת ילדי תימן

זהרה חדד חוזרת לישראל בעקבות מות אמה, סעידה, ומתכננת לשוב לניו יורק בתום ה-30. אלא שבזמן שהיא מפנה את בית ילדותה, היא מגלה את סודות עברה של אמה, בהם התקווה שלא נגוזה למצוא את בנה התינוק שנלקח ממנה לאחר שעלתה מתימן; ב"שירים לשבורי הלב" צוללת הסופרת עטורת הפרסים איילת צברי לאחת הפרשות הכואבות בתולדות המדינה, חטיפת ילדי תימן.

פרק 30

יוני

הם נלקחו לניידת המשטרה אזוקים כמו פושעים. יוני השפיל את ראשו ונעץ עיניים במדרכה, נמנע מהמבטים של העוברים והשבים. כששמע בקשר המשטרתי את האישור שרבין נורה ונלקח לבית חולים איכילוב, בטנו התכווצה.
ברוך הציץ בו ומלמל: ״אל תגיד כלום.״
מה כבר היה לו להגיד?
הקצין דחף אותו בגסות אל המושב האחורי והתכופף להסיר את האזיקים. סיגריה דלוקה השתלשלה מבין שפתיו, והעשן הציף את נחיריו של יוני. הוא שפשף את מפרקי ידיו הכואבים. כפות ידיו היו שרוטות ומדממות מהנפילה. כשהשוטר עבר לברוך להסיר ממנו את האזיקים, ברוך אמר: "רק שתדע, הוא קטין.״ השוטר נתן ביוני מבט ארוך. "תעודת זהות יש?" יוני שלף אותה מכיסו האחורי.
השוטר עיין בפרטים, בחן את יוני שנית והחזיר לו את התעודה. "בסדר, זה לא מצדיק את ההתנהגות שלך. אתם מתנהגים כאילו המדינה הזאת של אבא שלכם. קודם כול תעשו צבא ואז נדבר.״
הניידת פילסה את דרכה ברחובות הפקוקים, ויוני צפה דרך המחיצה בשוטרים במושב הקדמי, בחמסה ענקית כחולה משובצת אבני חן שהתנודדה מהמראה. איך הוא הגיע לפה, לעזאזל? מה הוא עושה בניידת משטרה?
גל כעס על טאטה שטף אותו פתאום. אולי כל זה לא היה קורה אילו לא מתה לו, אילו לא השאירה אותו לבד.
ברדיו קטעו את השידורים ושידרו הכרזה רשמית מראש לשכתו של רבין מחוץ לבית חולים איכילוב. הנהג הגביר את הקול ברדיו ושני השוטרים רכנו קדימה באוזניים כרויות. ראש הלשכה הכריז: ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון...״ הקהל הגיב בזעקת שבר קולקטיבית. ״לאאאאאאא!״
״בני זונות.״ הנהג הכה על לוח המחוונים באגרופו. ״שילכו לאלף עזאזל.״
יוני הרגיש את הזעקה ממשיכה להדהד בליבו. עורו הצטמרר. ברוך העיף בו מבט ופער את עיניו בהצגה של הלם מוגזם. יוני לא הבין את פשר ההבעה. הוא הביט מבעד לחלון בעיר שנראתה לו לפתע כבויה, האנשים אחוזי הלם, נסערים. דמעות נקוו בעיניו. הוא נזכר במראות מההפגנות שנכח בהן בשבועות האחרונים, בקריאות הנלהבות ״מוות לרבין״, בארון המתים שנישא על כתפי מפגינים, בקללה שהודיה סיפרה לו עליה.
איך הוא לא ראה את זה? איך לא קלט?
מה הוא עושה כאן?
״אמרו מי עשה את זה?״ שאל אחד השוטרים. ״ערבי?״ הנהג שלח ביוני מבט מלא בוז דרך המראה. ״מתערב איתך על מיליון דולר שזה היה אחד מהם.״

הם שמו אותו בחדר חקירות לבד. ״אל תדאג, אני אתקשר לניר,״ צעק ברוך כשהפרידו ביניהם. ״הוא עורך דין.״
החדר היה קטן, קירותיו חשופים. שולחן, שני כיסאות מעץ. ריח חריף של חומרי ניקוי. הוא צעד מפינה לפינה וספר צעדים. שלושים ושניים בדיוק. בגרונו חש את הגירוי המוכר. כשניסה להשמיע קול
בקע ממנו צליל צרוד, מקרקר. הוא צנח על הכיסא, עצם עיניים והתאמן על נשימות מהבטן כדי להירגע. כל כמה שניות נזכר שוב: הוא עצור, הוא בתחנת משטרה. רבין נרצח. שום דבר מהדברים האלה לא התקבל על הדעת. תשישות נפלה עליו. הוא רצה להיות בבית, במיטה שלו, תחת השמיכה. הוא הניח את ראשו על השולחן ובכה.

הוא ניעור מהקרקוש המתכתי של מנעול הדלת. בלש מבוגר וזעוף
פנים בלבוש אזרחי מרושל, בעיניים טרוטות ובלורית כסופה, התיישב
בכבדות על הכיסא מולו ונאנח. ״אני רוצה עורך דין,״ אמר יוני מיד. הבלש צמצם את מבטו. ״למה, אתה צריך עורך דין?״ יוני היסס רגע, אבל חזר על דבריו. ״אני רוצה לדבר עם עורך
דין. אני קטין.״
״אה, אתה קטין,״ אמר הבלש בטון מלגלג. הוא שוב נאנח, גרר את כיסאו לאחור בחריקה צורמת ומלמל משהו בעת שיצא.
כשניר נכנס כעבור כשעה כמעט נפל יוני לזרועותיו בהכרת תודה. ״אל תדאג,״ אמר ניר. ״אנחנו נוציא אותך מפה.״
שעון הקיר בחדר ההמתנה הורה על השעה ארבע וחצי בבוקר כשיצאו מחדר החקירות. זהרה זינקה מכיסאה ומיהרה אליו, פרצופה חיוור, עיניה אדומות ונפוחות. רק כשנתלתה על צווארו ומשכה אותו אליה כדי לחבק אותו כהלכה הבין כמה גבה לאחרונה. היא הדביקה נשיקה על לחיו. ״אתה בסדר?״ לחשה.
שוב עיניו דמעו. ״בחיים לא חשבתי שדבר כזה יקרה.״
״ברור, מאמי, ברור.״
״אני רק רציתי להפגין. בחיים לא דמיינתי שזה יכול להיגמר ברצח.״ זהרה אחזה בפניו בשתי ידיה. ״תקשיב לי טוב, זאת לא אשמתך.״ היא שלחה מבט יוקד מעבר לכתפו לכיוונו של ברוך.
״מה את רוצה ממני?״ אמר ברוך. ״לא אני יריתי בו.״
״אני לא דיברתי אליך,״ צעדה לעברו זהרה באצבע שלוחה. ״ואם עוד פעם אחת אתה מתקרב לאחיין שלי, אני קוראת למשטרה. מילה אתה לא מחליף איתו יותר. לא במכולת, לא ברחוב. גם לא בבית כנסת. זה ברור?״
יוני הביט בה בהפתעה, בהערכה. מעולם לא ראה את הצד הזה שלה. ברוך הניף יד בביטול. ״בסדר, שמענו.״ הוא גיחך ומלמל כמו לעצמו: ״פסיכופתית.״
״היי, אל תדבר אליה ככה,״ אמר ניר בקול עמוק. הוא הניח את זרועו על כתפה של זהרה והדף אותה קלות לעבר הכניסה, הרחק מברוך. ״בואו, אני אקפיץ אתכם הביתה.״

ניר הוריד אותם מחוץ לבית של יוני. שעריה החלה מתעוררת, לחה מטל. הזריחה צבעה את הרחוב המנומנם בוורוד רך, וציפורי שיר התחילו לצייץ. יוני הביט מעלה אל חלון דירתם המוגף ואחר כך מטה אל המדרכה. ״היא תהרוג אותי,״ לחש. קולו כבר כמעט נעלם לגמרי.
״יש מצב.״ זהרה הניחה יד מעודדת על כתפו. ״אבל אתה תשרוד.״
הוא נשען על גדר האבן בזרועות שלובות. ״לא יודע,״ הפטיר. ״אני כבר לא יודע כלום יותר.״ כל מה שבנה בקפידה בשבועות האחרונים - כל מה שנראה לו סמוך ובטוח, כל האמיתות הבלתי מעורערות שלו - קרסו עתה לנגד עיניו כמו מגדל קלפים, והוא נותר עומד בין ההריסות מבולבל, אבוד.
זהרה הצטרפה אליו על הגדר. ״בוא אני אגלה לך סוד. אף אחד לא יודע כלום. כל המבוגרים סביבך? לא יודעים כלום. הם רק עושים את עצמם.״
הוא גיחך.
״האמת שלדעתי זה יותר מעניין ככה.״ יוני הביט בה בציפייה.
״אם אנחנו כבר יודעים הכול, אז מה הטעם בכלל? אין מה לגלות. הכול כתוב מראש. זאת הסיבה שאהבתי את האוניברסיטה. פעם. לפני שהיא הוציאה לי את החשק לחיות. אהבתי שיש מקום שאני יכולה לשאול בו שאלות.״
יוני אהב תשובות, אהב שיש הנחיות ברורות, תדריכים, מפות משורטטות. הוא פחד שבלעדיהם ילך לאיבוד. הדת הציעה מענה לשאלות שלו, יצקה משמעות במה שנראה לו שרירותי וחסר פשר, ניחמה אותו על הדברים שלא היה ביכולתו לתקן. לא סתם קוראים לזה חזרה בתשובה. הביטוי יציאה בשאלה, לעומת זאת, נשמע לו מדכדך. למה שמישהו יבחר בשאלה על פני תשובה? אבל עכשיו גם בזה פקפק. אולי היה משהו בדבריה של דודתו, אולי יש בסימני השאלה משהו עניו, נטול זיוף, גם אם עדיין לא הצליח למצוא בהם את הקסם שהיא מדברת עליו.
זהרה הניחה את ידה על כתפו. ״אתה יודע כמה מזל יש לך שליזי היא אימא שלך?״ היא משכה אותו אליה. ״אני יודעת שקשה להאמין, אבל אני זוכרת איך זה להיות בת שבע עשרה״ - היא גלגלה עיניים בדרמטיות - ״ולהרגיש שאף אחד לא מבין אותך ושאתה לבד. כאילו, אני באמת הייתי לבד. הייתי בסך הכול בת ארבע עשרה כששלחו אותי לפנימייה.״
הוא בחן אותה בסקרנות. הוא אף פעם לא שמע את הסיפור מהצד שלה. על פי הגרסה שהכיר, דודה שלו - הפריווילגית, הסנובית, האמריקאית - הלכה לבית ספר יוקרתי של אשכנזים בירושלים וחזרה זרה ומנותקת.
״בקיצור, אני מנסה להגיד שאני מבינה מה זה להרגיש קצת אאוטסיידרית בתוך המשפחה שלנו.״
עיניו שוב נמלאו דמעות, והוא הסיט את מבטו ממנה וניסה לייצב את הרעד בשפתיו.
״אתה לא לבד,״ אמרה זהרה ברוך.