ארבע שנים אחרי ההתמוטטות על הבמה: השינוי של כוכבת "זגורי אימפריה"

ארבע שנים בדיוק חלפו מאז שהשחקנית שרה פון שוורצה התמוטטה בזמן חזרות למחזה, ואז גילו אצלה מפרצת במוח. פון שוורצה, שברזומה שלה עשרות תפקידים בסדרות ("זגורי אימפריה", "טהרן"), בסרטים ("עקרה") ובתיאטרון ("הדוד וניה","חברים של חברים"), שינתה את אורח חייה באופן משמעותי ופיתחה שיטת ריפוי המבוססת על ניסיונה בעולם הבידור.

עכשיו היא מביאה את כל התובנות שלה לספרה "כי הגוף יודע", שבו כלים מעשיים ותרגילים שנועדו לעורר מודעות, דמיון ויכולת ביטוי - במטרה להקשיב לגוף, להבין מה הוא מבקש לומר וליצור תקשורת אחרת עם עצמם ועם העולם. קראו את הפרק הראשון

מבוא

דמיינו את גופכם כפסנתר. כל אחד מאיתנו למד מילדות לנגן שוב ושוב את אותה המנגינה, באותם קלידים. ההרגלים הגופניים שלנו, כמו היציבה והדיבור, הם מנגנונים שפיתחנו כדי שיספקו לנו מסגרת והגדרה של מי אנחנו. אך הם גם גורמים לנו לסגור דלת לחלקים באישיות שלנו, ואנחנו בעצם הופכים שבויים במנגנונים שפיתחנו בילדות ולא מעיזים לראות מה יקרה אם נתנהג אחרת. אף על פי שגופנו מספק לנו אפשרויות למנגינות חדשות, אנחנו נמנעים מ"לנגן" את עצמנו קצת אחרת. ככל שנגלה בעצמנו עוד אפשרויות, נוכל לפרוץ את התבניות מהילדות ונגלה שיש בנו חלקים שלא ידענו על קיומם.

אני פניתי ללימודי משחק כמעט באקראי, והם היו בשבילי מעין ריפוי בעיסוק אחרי ילדות מורכבת. ההתעסקות בדמויות שאינן אני, והניסיון להיכנס אל עולמן ולהבין את אופן החשיבה שלהן, הרחיקו אותי מהעיסוק האובססיבי בעצמי. בתחילת דרכי הרגשתי מוגבלת ביכולת המשחק שלי, אבל שיטות המשחק המקובלות היו פולשניות בעיניי. רבות מהן מתבססות על זיכרון חושי מחייו הפרטיים של השחקן, וידעתי באופן אינסטינקטיבי שלא כדאי לי לפתוח את "תיבת הפנדורה" שהיא אני.

לכן כשחקנית פיתחתי לעצמי שיטת משחק שבה עובדים מהחוץ פנימה, כלומר לא דרך הלוגיקה או זיכרון אישי, אלא דרך הגוף עצמו. הבנתי באופן עמוק שהגוף שלי זוכר הכול ויודע הכול, כך שברגע שהעמדתי את גופי ביציבה אחרת והייתה לי נקודת מבט שונה, הפכתי לדמות אחרת שיש לה עולם רגשי מלא. המשכתי לפתח את שיטת העבודה הזאת, והיא הובילה אותי לגלם דמויות מורכבות ששונות ממני באופן מוחלט. הדמויות גילו לי קלידים בגופי שלא ידעתי על קיומם.

הכלים שפיתחתי לבניית דמות שונה ממני שימשו אותי בחיי הפרטיים בפירוק המושג "אני" ובבנייתו מחדש. החקירה המתמדת של הדמויות השונות הרחיבה את המודעות וההגדרה העצמית שלי. התחלתי לבחון את עצמי באותם כלים שבאמצעותם בחנתי דמויות, וגיליתי שיש לי הרבה על מה לעבוד.

בספר נלמד להביט מבחוץ בקיום שלנו, ונגלה דרך נוספת לטפל בעצמנו ברגעי משבר בחיינו. זהו תהליך פשוט של מודעות שבו אנחנו שמים את עצמנו על במה מדומיינת, מסתכלים על עצמנו כעל דמות בתוך סיפור, ושואלים שלוש שאלות מרכזיות:

1. מה אנחנו מראים? נלמד לקרוא את שפת הגוף של עצמנו ונבין מה אנחנו מקרינים לסביבה במודע או שלא במודע וכיצד נוכל לסנכרן את הַפְּנִים עם החוץ שלנו.
2. מה אנחנו מספרים? נבדוק מה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו במודע או שלא במודע וכיצד אפשר לספר אותו אחרת.
3. מה אנחנו מרגישים? נבדוק מהם הרגשות המציפים אותנו ברגעים מכריעים בחיים ונלמד לאזן אותם.

חלק א' - מה אנחנו מראים?

שפת גוף ורושם ראשוני

"דַּע מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ" - משנה אבות ג'.

האם אירועים שקרו בעברנו הרחוק מקרינים על הווייתנו כמבוגרים? לי ברור שכן. את האירועים והחוויות שאנו עוברים בילדות מתווכים לנו בהתחלה הורינו והסביבה שבה גדלנו. בהמשך אנו מאמצים תפיסות עולם ומפרשים לעצמנו את החוויות בעזרת מכלול דברים שלמדנו. כלומר, הפרשנות שלנו למה שקורה לנו עכשיו, בזמן הווה, היא תבניתית ומושפעת בחלקה מתבניות חשיבה והישרדות משפחתיות וחברתיות שנוצרו דורות על דורות אחורה. מידע המועבר מאם לבתה, מאב לבנו.

את חלק מתבניות החשיבה שלימדו אותנו קיבלנו ולחלק התנגדנו. ההתנגדות והקושי יצרו למידה ובחירה שונה מזו שהוגדרה עבורנו. בדרך זו ייתכן שיצרנו שינוי התפתחותי בשושלת המשפחתית שלנו. בשנות התשעים הוטבע המונח אֶפִּיגֵנֵטִיקָה. הוא נחקר מכיוונים רבים ומקורו במילה אפיגנזיס, שמשמעותה צמיחה נוספת. ואכן אפיגנטיקה עוסקת בשינויים תורשתיים המתרחשים נוסף על השינויים הגנטיים ב-DNA. במושג אפיגנטיקה משתמשים גם בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית כתופעה המתארת התפתחות פסיכולוגית הנובעת מהשפעה הדדית של תורשה וסביבה.

היום יש הסכמה שהרבה ממי שאנחנו אנחנו, קשור גם באפיגנטיקה שלנו. זהו תחום חדש ומרתק, ומומלץ לקרוא עליו כיוון שהוא פותח צוהר להרבה תובנות על חיינו האישיים.

שפת הגוף שלנו, אופן ההתנהלות שלנו ובעצם כל החיים שלנו מושתתים על התנהגות ועל מידע שהצטבר במשך זמן ארוך מאוד, חלקו מבוסס על חוויות של אימהות אימהותינו הרבה לפני שנולדנו, וחלקו על חוויותינו מיום יציאתנו לעולם. מודעות לכך יכולה לייצר התפתחות.

יונג כותב בחיבורו "האדם המודרני בחיפוש אחר הנפש" על התת-מודע. לדבריו אם יכולנו להאניש את הלא-מודע שבתוכנו, היינו יכולים לקרוא לו האדם הקולקטיבי, זה שיש לו ניסיון של מיליון שנים, הכולל את כלל התרבויות, המגדרים, הגילים, התפקידים וכו’ - כלומר מעין תת-מודע קולקטיבי.

תת-המודע הקולקטיבי הזה יכול לסייע לנו לבנות גשר במצבים סוערים בחיינו. הבנת המשותף, ולא רק השונה, מייצרת גשר בין אנשים, תרבויות, עמים ודתות. אני יכולה להזדהות עם דבריו של יונג, משום שכשחקנית תיאטרון שבאה מארץ אחרת ומתרבות שונה מזו שהייתה במקום שבו גדלתי ויצרתי - פעמים רבות הייתה לי תחושה שדליתי את דמויותיי מאותו תת-מודע קולקטיבי שיונג דיבר עליו.

כבר בתחילת דרכי כשחקנית רציתי לגלות בתוכי את מה שלא נראה כלפי חוץ שיש בי. כשחקנית בתהליך של בניית דמות, הבנתי שקודם כל אני צריכה לנתב את פחדיי ואת מצוקותיי הצידה, כדי לפנות מקום לדמות. כאילו הדמות התגוררה בתוכי במעין בית מלון זמני ופעלה איתי בהרמוניה בחיי הפרטיים. ניתוב הפחדים הצידה לצורך יצירת דמות, אִ פשר לי להבין שאני יכולה לנהל את מחשבותיי ואת פחדיי, שהם לא גזירת גורל.

הדמויות שיצרתי עזרו לי להבין שאני יותר מסך חלקיי.

עצם ההבנה שאני לא חייבת להתנהל בעולם כפי שאני מתנהלת בו, אלא בוחרת לעשות זאת באופן הזה, הובילה לכך שכל דמות אפשרה לי לגלות עוד אפשרויות הקיימות בתוכי ואפשרה לי לקבל את העולם סביבי טוב יותר. הבנה זו נסכה בי אומץ להמשיך ולחקור.

פעמים רבות בהרצאות נשאלתי כיצד גילמתי את ויוויאן בסדרה "זגורי אימפריה", דמות האם המתגוררת עם שבעת ילדיה בבאר שבע ומזוהה עם העדה המרוקאית. אני מהשחקנים שאוהבים להשתנות, ואני זקוקה לחופש שכניסה לדמות יכולה להעניק לי, אני מצפה להיכנס לעורה ולהבין את התנהלותה. מנהלי תיאטרון ובמאים קטלגו אותי בהתחלה כמי שמתאימה לשחק דמויות אירופאיות, אקדמאיות, אינטליגנטיות, אף על פי שהאני הפנימי שלי היה כאוטי, רגשי, יצרי ואינסטינקטיבי. רציתי להראות גם בשפת הגוף את העולם הפנימי שלי, שהיה מוסווה היטב. היה עליי לחבר בין שפת הגוף שלי לעולם הפנימי שלי. החקירה של שפת הגוף הובילה אותי לגלם דמויות שונות ממני יותר ממה שיכולתי לדמיין כשהתחלתי לשחק. כל דמות גרמה לי להבין דעות וצורות התנהגות אחרות משלי, ובלי להתכוון, החקירה הזו הפכה אותי לאדם סובלני יותר.

כלומר, אם נשקיע בהתבוננות בעצמנו ובאנשים סביבנו, נגלה את הדמיון בינינו, נגלה שכולנו רוצים הכרה, תשומת לב והכלה - אבל יש דרכים שונות להשיג אותן.

עובדת היותי בת של מהגרים גרמה לי לרצות להשתייך לחברה הישראלית ולגלם את שלל האנשים מסביבי, אף על פי שלא דמיתי לאף אחד מהם, אפילו לא להוריי. כל חיי חשתי לא שייכת, תקועה בין שני עולמות. אני בת למשפחות גרמניות מכובדות ומושרשות משני הצדדים. רוב בני משפחתי היו פרוטסטנטים וחלקם קתולים, אך בעודי בבטן אימי, התגיירו הוריי יחד עם אחי ואחותי. כשנולדתי נקראתי שרה כשם היהודייה הראשונה בעולם, זאת משום שבעיני הוריי הייתי היהודייה הראשונה במשפחת פון שוורצה. אפשר להגיד שכגודל הציפייה כך גודל תגובת הנגד. מעולם לא הרגשתי שייכות לדת אחת בלבד, ומגיל צעיר היה לי ברור שהשמות השונים של האל נובעים מהבדלי שפה ותרבות. לא האמנתי שהמבוגרים מאמינים באמת ובתמים שאל אחד שונה מאל אחר. התחושה הקשה של חוסר השייכות שלי הפכה בהמשך ליתרון בכל מה שנוגע לחופש המחשבה שלי וליכולת שנאלצתי לפתח לחשוב מחוץ לתבנית.

לגדול כבת להורים מהגרים שעזבו דת, תרבות ומולדת, גורם לכך שדבר אינו מובן מאליו. ההורים המהגרים אינם יכולים לתרגם את העולם החדש בשביל ילדם, גם אם נדמה להם שהם יכולים, והילד נאלץ לגלות את העולם בעצמו בלי תרגום או פרשנות של הוריו. זה יתרון, וכמו כל דבר, גם חיסרון.

בנעוריי הייתי עסוקה בשנאה עצמית. השנאה שלי למוצא הגרמני ולשפה שלי הייתה אדירה. השואה גרמה לי להתבייש במוצא שלי, לא הייתה לי דרך לקבל את המקום שבאתי ממנו. הדבר הראשון שעשיתי כילדה של מהגרים היה לנסות להשתייך. לנסות להתנהג, לדבר ולהתלבש כמו הסביבה שלי ולא כמו הוריי, שנראו לי כעצים שנעקרו ממקומם. כך למשל, המטפלת המרוקאית שלי סול פרץ, עליצותה, הלוחמנות שלה, הצמידים המרעישים על פרק ידה, שיחות הטלפון האמוציונליות והקולניות שלה עם שבעת ילדיה, האוכל הטעים שבישלה - כל אלה התקבלו אצלי כמכלול המותאם לארץ. בעיני הילדה שהייתי, המטפלת שלי יכלה לשרוד בארץ הרבה יותר טוב מהוריי, ולא הבנתי שהמעמד החברתי והכלכלי שלנו היה טוב משלה. לכן שפת הגוף שלי היום דומה לשלה יותר מאשר לזו של הוריי. הבחירה בה כמודל בילדות אפשרה לי בבגרותי לשחק דמות כמו ויוויאן מ"זגורי אימפריה" ודמויות רבות אחרות שראיתי בסביבה שגדלתי בה.

בהמשך ניסיתי ללכת, לדבר ולהרגיש כמו חברותיי לכיתה. רציתי לאמץ את ההיסטוריה שלהן, להיות כל אחד אחר רק לא אני. בעצם כבר אז ניסיתי לחיות חיים של אחרים, לשחק את עולמם כדי להרגיש חלק מהם.

ניסיתי להשתייך ולהיטמע, אך מהר מאוד הבנתי שאיני יכולה להתכחש למוצא שלי. הגוף שלי כאב, היה מחיר לדיכוי הפנימי. גיליתי שאיני יכולה לאמץ כללים של קבוצה כלשהי, רק מפני שאני מתביישת במקום שבאתי ממנו, והבנתי שעליי לעשות תהליך של חקירה והעמקה.

לקיים את צו הקבוצה אינה מטרה המקדשת את האמצעים, במיוחד אם היא באה על חשבון הנאמנות לעצמך.

דרך סיפור חיי הבנתי עד כמה שפת גופנו מושפעת מחוויות הילדות שלנו, ודרך לימודי המשחק הבנתי כיצד היא משפיעה על כל מפגש ומפגש שלנו בהווה.

חלק גדול מקהל השומעים בהרצאות שלי מצפה לשמוע ממני מה לעשות ומה לא לעשות - אך לא בכך אני עוסקת. בעיניי, בשפת גוף אין נכון ולא נכון ואין רע וטוב.

כל אחד יכול ואף צריך לפתח מודעות לשפת הגוף שלו - אם נצליח להבין איך התפתחה שפת הגוף שלנו, נוכל לבחון אם התוצר הסופי של שפה זו משרת אותנו או מעכב אותנו, אם אנחנו באיזון, ואם לא, איך למצוא את האיזון.

חקירה כזו מאפשרת שינוי. התשובה הרווחת "ככה נולדתי", היא ויתור על שלל האפשרויות לשינוי שהגוף והתודעה שלנו מציעים לנו. בואו ננסה לבדוק אם יש אפשרות ללמוד "לנגן" את עצמנו קצת אחרת.

לשם כך אני רוצה לבדוק יחד אתכם מתי במהלך חייכם החלטתם במודע או שלא במודע לעמוד, לדבר ולהסתכל באופן שבו אתם עושים זאת היום.

"כי הגוף יודע", שרה פון שוורצה | הוצאה עצמית | 167 עמודים