דור הטיקטוק לא רק גולל - הוא פועל

יניב ויצמן, בעלי חברת טינק - חברת הפרסום המובילה בישראל לנוער וצעירים - מבקש לשבור מיתוס: הדור הצעיר של ישראל לא עסוק רק במרדף אחרי לייקים ועוקבים. זהו דור שמגלה אומץ, אחריות ויוזמה; דור שקם, פועל ומניע מציאות. בספרו החדש, "הנוער המניע" ויצמן מביא לקדמת הבמה את הקולות שכבר משנים את ישראל מבפנים - דרך סיפורים אמיתיים של נערים ונערות שפועלים בזמן מלחמה, מובילים מאבקים חברתיים ומקימים מיזמים. קראו את הפרק הראשון

הנוער המניע

בסקר ענקי שבוצע על ידי מועצת התלמידים והנוער הארצית ליצור תוכן לרשתות החברתיות. בשנת 2025 נמצא שכמעט כל מי שהשיב על הסקר (למעלה מ-2,000 בני נוער), מרגיש "תסכול מהיעדר השפעה". כלומר, הרבה מאוד בני ובנות נוער מרגישים שלא סופרים אותם או את הדעה שלהם, שהעולם סביבם - מערכת החינוך, בית הספר, העירייה או המועצה של סביבת המגורים שלהם - מקבל החלטות בלעדיהם. אולי הם מדברים ואף אחד לא באמת שומע. אולי מציעים רעיונות ושומעים בחזרה "תודה, נבדוק". או שאולי הם רואים בעיה ואומרים להם "אתם לא מבינים איך זה עובד". זה לא משנה מה, המסקנה הברורה הייתה שהם לא נספרים. אני באמת תוהה לעצמי, מתי עירייה כזאת או אחרת הזמינה אליה למשרד בני נוער ושאלה אותם מה הם באמת צריכים ומה חסר להם. אולי תחבורה ציבורית תדירה יותר? אולי עוד מגרשי כדורסל או פעילות מסוימת במתנ"ס? אני חייב לומר שהנתון הזה די מדהים אותי. איך יכול להיות שאתם, בני ובנות הנוער, דווקא עכשיו, בעידן הזה שאתם חיים בו - כשיש לכם כל כך הרבה כוח, כל כך הרבה כלים להשפיע, לדבר, לשנות - מרגישים כל כך חסרי השפעה וכל כך חסרי קול? האם אתם מחכים שמישהו יזמין אתכם לדבר, או שאולי אתם עדיין לא מבינים שאתם אלה שצריכים ליצור את השיח? איך זה הגיוני שהדור שיש לו את הכלים הכי חזקים שהיו אי פעם - דור שיכול להגיע לכל מקום, לדבר עם כל אחד, ללמוד כל דבר - הוא הדור שמרגיש שאף אחד לא באמת מקשיב לו? איזה פרדוקס.

הרי לכל אחד ואחת מכם יש אינטרנט ובתוך כך גישה למידע, לפלטפורמות, לרשתות חברתיות והכי חשוב - לאנשים. אתם יכולים להעלות סרטון ולהגיע למיליון אנשים. אתם יכולים לפתוח עמוד ולגייס אלפים. יש לכם גישה לכל המידע בעולם, לכל האנשים ואפילו למקבלי ההחלטות. אתם יכולים לשלוח הודעה, להגיב, ליצור סרטונים שמקדמים את הדעה שלכם, להעלות תמונות בנושא ומה לא. ואם אתם לא יודעים איך עושים את זה - גם לזה יש פתרון. יש לכם גישה חופשית לכל הקורסים ולכל המדריכים - חינם. רוצים ללמוד לערוך וידיאו? יש מדריך ביוטיוב. רוצים להבין איך בונים אפליקציה? יש עשרות קורסים חינמיים. רוצים לדעת איך מנהלים פרויקט? חיפוש אחד בגוגל וזה שלכם. לא צריך ללכת לתלות מודעות, לבקש עזרה מההורים או לבקש מהמורה לדבר עם הכיתה בתחילת השיעור. אתם לא תלויים באף אחד. יש לכם רשתות חברתיות ואתם יכולים להגיע למיליוני אנשים בלי תקציב פרסום, בלי משרד יחסי ציבור, בלי כלום. סרטון אחד יכול להפוך לוויראלי ולהגיע לכל העולם. פוסט אחד יכול לגייס עשרות אנשים למטרה שלכם.

ולמען האמת, אתם נמצאים באחת התקופות הכי טובות להיות בהן בני נוער. יש לכם את כל הכלים להצליח ולהשפיע, לייצר משהו עצום בעולם. זו אולי אחת התקופות שהכי שווה להיות בהן נער או נערה. אז למה אתם מרגישים שאין לכם קול? למה אתם מרגישים שלא סופרים אתכם? איך זה שאין כמעט כל יום מישהו או מישהי מכם שקמים ועושים משהו שמשנה את העולם: מקימים מיזם, עמותה, קבוצה, או פשוט סוחפים אחרים אחרי מה שהם מאמינים בו?

התשובה די פשוטה: כי זה מפחיד. קל יותר לגלול בטיקטוק מאשר לפתוח מצלמה ולהתחיל. ויש מיליון הסברים טובים: "אני צעיר מדי", "אין לי ניסיון", "מי בכלל ישמע אותי", "אין לי קשרים", "יצחקו עליי", ועוד אלף אחרים. וכל ההסברים האלה נכונים. באמת. אתם צעירים, לרובכם אין ניסיון, ואולי באמת אף אחד לא יקשיב בהתחלה. אבל זה לא משנה. כי מי שעושה - זה לא מי שאין לו פחדים או ספקות, אלא זה מי שעושה למרות הפחדים. מי שמתחיל בכל זאת.

זה לא שחסרות דוגמאות מעוררות השראה של בני נוער שהשמיעו קול, הביעו דעה, השפיעו ושינו: ראו לדוגמה את הדר קס. היא איבדה את אבא שלה כשהייתה בת 14, והיה לה צורך לדבר עם עוד בני ובנות נוער שיכולים להבין ולהזדהות איתה. אני לא יכול לדמיין איך מרגישה נערה בת 14 שהופכת להיות יתומה מאבא בגיל הזה, אבל כנראה בני נוער אחרים כן יוכלו להבין. מהר מאוד היא הבינה שאין היום בארץ מקום שבו היא יכולה לדבר עם עוד בני נוער כמוה, אז היא החליטה להקים אחד. ובגיל 16 היא הקימה את עמותת "חמניות" שנותנת מקום ובית לילדים ובני נוער יתומים.

את נתיב ביתן הכרתי כשהיה בן 16. מצד אחד הוא שחיין שמחזיק בכמה הישגים מרשימים באליפויות שחייה באירופה. מצד שני הוא מספר על ילדות לא קלה בכלל: התעללות, השפלות ודחייה חברתית שגרמה לו למצוא את השקט בבריכה ולהתאמן כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, רק כדי למצוא קצת שקט. אבל הסיפור של נתיב גדול מזה. בגיל מאוחר יחסית אבחנו אותו כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה. האבחון עזר לו ולמשפחה המדהימה שלו להבין סוף-סוף מה עומד מאחורי האתגרים החברתיים שחווה בילדות. במקום לשתוק, נתיב החליט לעשות משהו. הוא הקים את "נתיב ללב" - מיזם שמקדם קבלה ופתיחות לאחר, באמצעות הרצאות שהוא מעביר בבתי ספר. והוא רק בן 16.

את מעיין כהן מבית שמש הכרתי דרך המיזם שהיא הקימה אחרי שאח של חברה שלה התאבד. זה היה אירוע שטלטל המון בני נוער בעיר, אבל רק מעיין בחרה לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לפעולה. היא הקימה מיזם שמכשיר בני ובנות נוער ונותן להם כלים לזהות מצוקות נפשיות אצל חברים שלהם, כדי שאף אחד לא יישאר לבד ברגעים הקשים. במקום רק לדבר על מה שקרה, היא עשתה משהו שמשפיע על כל כך הרבה בני נוער אחרים.

אלה רק שלושה סיפורים מעוררי השראה שמניעים אותי לעשות את מה שאני עושה. סיפורים כאלה גורמים לי לקום כל בוקר, וסיפורים כאלה גם לא נותנים לי לישון בלילה. אני כל הזמן חושב מה היה קורה אם היו לנו עוד הדר, עוד נתיב, עוד מעיין. אם בכל הרצאה שאני פוגש אתכם, בני ובנות נוער, הייתם מבינים כמה כוח יש לכם בידיים ואיזה דברים מופלאים אתם יכולים לעשות, גם בגיל 15, 16 או 17.

תמיד ראיתי לנגד עיניי את התפקיד שלי כזה שאמור לתת לכם במה, לעזור לכם להשמיע את הקול שלכם במקומות שבהם אתם לא יכולים. להיות סוג של שגריר שלכם מול אנשים שלא תמיד מבינים, ולפעמים אפילו לא רוצים להבין.

אבל משהו השתנה בשנים האחרונות. דווקא כשהרשתות החברתיות נכנסו לחיים שלנו עם כל ההבטחות שלהן - לתת במה אמיתית לקולות שונים, לפתוח דלת לכולם, לאפשר לכל אחד להשפיע - דווקא אז משהו אצלכם נחלש. פלטפורמות כמו יוטיוב הוכיחו שבני נוער יכולים להפוך למשפיעים, גם אם בחיים האמיתיים הם שקטים, ביישנים או בכלל לא בולטים. דווקא עכשיו, כשיש לכם את כל הכלים בעולם לשנות, להשפיע ולהשמיע, ואפילו יתרון ענקי על מבוגרים בכל מה שקשור לרשתות - דווקא עכשיו הקול שלכם כמעט לא נשמע. דווקא עכשיו נאלמתם.

למה אתם לא מנצלים את הכוח האדיר שיש לכם? למה אתם חוששים להביע דעה, להעלות תכנים לרשתות, ולמה אתם מעדיפים לדבר עם החברים הקרובים שלכם ב-Close Friends? וזה לא רק בעולם הרשתות החברתיות. איפה אתם באירועי נוער, במועצות התלמידים, או בהפגנות? האם באמת קשה להניע אתכם לצאת מהבית, או שמדובר במשהו אחר לגמרי?

בספר הזה אני יוצא למסע לחפש ולפגוש אתכם - הנוער המניע. אני יודע שאתם כאן. בספר הזה אני גם מזמין אתכם לקהילה ענקית שהקמתי, מקום שמאפשר לכל נער ונערה להשמיע את קולם ולהשפיע באמת. במהלך השנים פגשתי אלפי בני נוער שרצו להשפיע אבל לא ידעו מאיפה להתחיל, ומתוך זה נולדה הקהילה שלנו. פה אין מבחנים, אין תנאים, אין צורך שיבחרו בכם. מי שמחליט - נכנס. מי שרוצה להשפיע - מקבל מקום.

להשפיע על מה? על כל דבר שנוגע לכם: בתי ספר, חברות שאתם עושים שימוש במוצרים שלהם, שירותים שאתם משתמשים בהם, ארגונים שקובעים כיצד ייראו החיים שלכם. הקהילה הזו נולדה כדי לתת לכם לומר את מה שיש לכם להגיד, ולדאוג שמי שצריך לשמוע - ישמע. היא לא של "טובים יותר" ולא של "מנהיגים". הקהילה הזאת היא בית לכל מי שמרגיש שיש לו מה לומר ורוצה שתהיה לו דרך לעשות את זה. הנוער שמצטרף לקהילה מקבל לא רק כלים, אלא גם גישה ישירה לארגונים וחברות שבאמת רוצים לשמוע מה יש לכם להגיד, כאלה שמוכנים להיפגש אתכם כדי שתעזרו להם להיות יותר רלוונטיים אליכם.

הספר הזה הוא הזמנה להצטרף.

שרה ויצמן

אני הולך לדבר איתכם לא מעט על המושג "הנוער המניע", ולשאול יחד איתכם מיהו בכלל הנער או הנערה האלה ומה הופך מישהו לכזה. כאשר רק התחלתי את הכתיבה ניסיתי לחשוב איזה בן נוער אני הייתי, האם בעצמי הייתי "נוער מניע", או שזה דפוס שקיבלתי על עצמי רק כשהתבגרתי, ועכשיו, כשאני "רואה את האור", אני רוצה להעביר את זה אליכם.

חשבתי אצל מי נמצאות התשובות לשאלה הזאת, וכך מצאתי את עצמי מתקשר לאימא שלי, שרה, ושואל אותה. "אתה היית מקסים!" היא קראה, כמו כל אימא טיפוסית, לתוך הנייד שלי. "בסדר... ומה עוד?" אני לא יודע אם אלה השנים שעברו, אבל אימא שלי לא זוכרת שמות ואני לא זוכר אירועים. לשמחתי הרבה זה לא הפוך, וככה יכולתי לדלות ממנה אירועי עבר שכנראה קברתי במעמקי הזיכרון.

אימא שלי סיפרה שהייתי נער שצריך כל הזמן להיות בעשייה. אם לא היה קורה משהו הייתי מתחיל להשתעמם ולשגע אותה. בגיל 12 (כך הסתבר), יחד עם אחת מחברותיי, עשיתי אירועים בתור ליצן. ליוזמה שלנו נתנו את השם המקורי "יש", שהוא בעצם ראשי התיבות של שמותינו, יניב ושרון. ואחר כך הפעלתי קייטנות לילדים בבית הנוער. "אתה היית מחליט על משהו ואני הייתי נגררת, מכינה, מסיעה... מה שצריך." חייכתי, כנראה באמת קשה לעשות את הדברים לבד.

ניסיתי להבין אם מעבר לצורך הבלתי פוסק שלי למצוא לעצמי תעסוקה במושב בצרה, עשיתי משהו גדול יותר. האם הייתה לי איזושהי מטרה שאותה ניסיתי לקחת קדימה. "תמיד היה לך אכפת מהצדק. התפלאנו שלא הלכת ללמוד עבודה סוציאלית." היא אמרה, ואני ביקשתי שתפרט. "כשזה היה מגיע למטרות שהיו חשובות לך, היית מאבד את כל הבושה. היית הולך, דופק על דלתות, כותב מכתבים, מה שצריך." היא אמרה. "כשהיה צורך לעזור עם שתילה בשטחים הציבוריים, מייד היית רץ לגייס את החברים שלך, לא נותן לאף אחד מהם להישאר בבית".

כשהייתי בן 11 - את זה דווקא זכרתי וגם כתבתי על זה בספר הראשון שלי "להניע נוער" - הקמתי במושב את "ארגון יע"ל" (ילדים עוזרים לחיות). רציתי להציל את היונים במושב. גיליתי שעובדי המועצה מרעילים אותן כדי שלא יתקרבו למתקן האוכל שמיועד היה לפרות ולתרנגולות. עובדי המועצה הסבירו לי את ההיגיון מאחורי ההרעלה, אבל אני סירבתי להקשיב.

אימא שלי באותן השנים עבדה כמרפאה בעיסוק בבית חולים לחולי נפש. היא הסבירה לי שאם מטפטפים חלב לתוך הפה של היונה היא יכולה להקיא את הרעל. לשמחתי (או אולי לא), סבלתי לא מעט מדלקות עיניים, ככה שהבית שלי היה מלא בבקבוקים קטנים עם טפטפות. כל יום, מייד אחרי שעובדי המועצה היו מרעילים, החברים שגייסתי ואני היינו מגיעים עם הבקבוקים הקטנים מלאים בחלב והטפטפות, ומטפטפים את החלב היישר לגרונותיהן.

בהמשך, כשרציתי להציל חיות נוספות, שכנעתי את ההורים שלי להקים בחצר הבית "פינת חי". הייתי ילד ולא הבנתי בכמה כסף ועבודה זה כרוך, אבל לשמחתי ההורים שלי שיתפו איתי פעולה. הם נסעו, קנו, בנו - הכול כדי לעזור לי במטרת העל שלי.

אבל באיזשהו שלב בחטיבת הביניים, הדרייב והאנרגיה לשנות ולהשפיע התחלפו באנרגיה להסתדר ברמה החברתית. אני גם זוכר את השנים האלה כשנים קשות של חרם והצקות, ואיך בכלל אפשר לנסות להניע משהו ולשנות כשעסוקים בהישרדות חברתית? הייתי צריך לחכות לתיכון ולגלות את תנועת הנוער "האיחוד החקלאי", כדי להבעיר שוב את המנוע הזה שהיה כבוי אצלי תקופה ארוכה, ובמשך שלוש שנים הדרכתי בתנועה והרגשתי לאט-לאט איך אני חוזר ומממש את הפוטנציאל שלי.

אבל גם בתיכון גיליתי שוב כמה אנרגיה אני צריך להשקיע בהישרדות האישית שלי, והפעם כאחד שמגלה בפעם הראשונה שהוא לא כמו כולם. ייקחו לי שנים טובות של הסתרה עד שאגיע לרגע שבו אקים את "איגי" - ארגון הנוער הגאה - ואביט במראה ואומר לעצמי שעשיתי משהו גדול, השארתי חותם, השפעתי.

אני לא יודע אם בוודאות הייתי "נוער מניע". מה שאני כן יודע הוא שכל הזמן חיפשתי מה לעשות, מה לתקן. לא חשבתי אם אחרים יצטרפו אליי או לא, מבחינתי זה היה פועל יוצא. מה שכן היה חשוב לי הוא לא לעמוד בצד, ויותר מזה - לעמוד על שלי. ושם, בעצם, הכול מתחיל ונמשך עד היום.