"המילים 'רצחה את אמא שלה' הכו את הסטודנטים בהלם"

הבחור במסכה? זה אוקטסו, סופר ויוצר תוכן יפני שהפך לתופעה עולמית. הוא החל את דרכו בטוויית עלילות מתח קצרות ברשת, הקים ערוץ יוטיוב ומשם התקדם לכתיבת ספרים - המשלבים מסתורין ואימה וכוללים גם רישומים פרי עטו. "תמונות מוזרות" הוא ספרו השני של מי ששומר בקנאות על האנונימיות שלו, ומופיע בפומבי רק כשהוא עטוף במסכה, חליפת גוף ועיוות קולי.

"אז תקשיבו, כולכם, עכשיו אני אַראה לכם ציור".

המרצָה, ד"ר טוֹמיקוֹ האגיוֹ , הצמידה דף אל הלוח שבאולם ההרצאות באוניברסיטה.

היא הצביעה על הציור שעל הדף והמשיכה בדבריה.

"כמו שידוע לכולכם, אני מתמקדת עכשיו בהוראה, אבל לפני שהתחלתי להרצות לסטודנטים כמוכם, עבדתי כפסיכולוגית. טיפלתי במהלך הקריירה שלי במספר לא קטן של מטופלים. כאן בצילום אתם רואים ציור שציירה ילדה שטיפלתי בה בתחילת הדרך. בואו נקרא לה בינתיים 'א' הקטנה'. כשא' הקטנה היתה בת אחת-עשרה, היא נעצרה בחשד שרצחה את אמא שלה".

המילים האלה, "רצחה את אמא שלה", הכו את הסטודנטים בהלם.

"כשעשיתי לה אבחון, החלטתי להיעזר במבחן ציור. במבחן ציור מבקשים מהמטופל לצייר סוג מסוים של ציור, ונעזרים בתוצאות כדי לנתח את מצבו הנפשי. כמו שאומרים, 'ציור הוא מראָ ה של הנשמה', ולעתים קרובות ציור יכול לספק תובנות על התודעה של מי שצייר אותו. זה תקף במיוחד לציורים של בתים, עצים ואנשים, שיכולים לחשוף הרבה מאוד דברים. אז טוב, מישהו כאן חושב שיש משהו מוזר בציור הזה?"

ד"ר האגיו הסתכלה סביבה ובחנה את יושבי האולם. הסטודנטים רק נעצו מבטים תמהים בציור התלוי על הלוח. "משהו כאן נראה לכם בולט? במבט ראשון הציור נראה די רגיל. אבל פה ושם יש בהחלט כמה דברים יוצאי דופן. במיוחד הפה שלה".

ד"ר האגיו הצביעה על הפה. "הוא קצת מרושל ומרוח. א' הקטנה התקשתה לצייר את הפה, ונאלצה למחוק ולצייר אותו שוב ושוב. את שאר האיברים היא הצליחה לצייר בלי שום בעיה כבר בניסיון הראשון, אז למה היו לה כל כך הרבה טעויות דווקא כשציירה את הפה? זה נותן רמז שעוזר להבין את מצבה הנפשי.

"א' הקטנה היתה קורבן להתעללות מצד אמא שלה," הסבירה ד"ר האגיו. "נראה שכשהיתה בבית, היא נאלצה תמיד להכריח את עצמה לחייך ולהעמיד פנים שהיא מאושרת, כדי לא להרגיז את אמא שלה. בתוך תוכה היא היתה מפוחדת, אבל ידעה שהיא חייבת תמיד לחייך. גם אם זה שקר. היא בטח חשבה לעצמה, 'אם אני לא אחייך כמו שצריך, היא תרביץ לי.' בזמן שציירה את הציור היא נזכרה בתחושה הזאת, וזה הלחיץ אותה. כפות הידיים שלה רעדו, והיא לא הצליחה לצייר כמו שצריך. את הכאב שטמון אצלה בלב אפשר לראות גם בבית שמצויר ליד הילדה." היא הצביעה שוב על הציור.

"ועכשיו, לסיום, אני רוצה שכולכם תסתכלו על הציור של העץ.

"קצות הענפים חדים ומחודדים, כמו קוצים. לפעמים רואים צורות כאלה בציורים שמציירים פושעים. נראה שהן מביעות התרסה ותוקפנות. הן אומרות, 'אני אפגע בך,' או 'אני אדקור אותך.' אז טוב, כפסיכולוגית הייתי צריכה להתייחס לכל המידע הזה כדי לגבש את האבחנה של המטופלת."

ד"ר האגיו הישירה מבט אל הסטודנטים שלה בזמן שדיברה לאט ובהטעמה.

"אחרי שבחנתי את הציור הזה, הסקתי שיש לא' הקטנה סיכוי גבוה לשיקום. אתם מבינים למה? תסתכלו שוב על העץ. הפעם אל תתמקדו בענפים אלא בגזע. יש ציפור קטנה שגרה בחלל שבתוכו.

אנשים שמציירים ציורים כאלה מביעים רצון להגן על מישהו ונטייה לרגשות עזים של אהבה אימהית. הציור מביע רצון להגן על החלשים וליצור בשבילם מקום בטוח שהם יוכלו לגור בו.

"עמוק בפנים, בתוך התוקפנות הקוצנית של א' הקטנה, הסתתר לב טוב. חשבתי שאם ניתֵן לה הזדמנות לקֶשֶר עם בעלי חיים או עם ילדים קטנים, נוכל לטפח את הטוּב הזה ואולי לשכך מעט את התוקפנות שלה. זה מה שחשבתי אז, ואני עדיין בטוחה באבחנה הזאת. למיטב ידיעתי, א' הקטנה חיה עכשיו חיים מאושרים בתור אמא."

פרק 1 – האישה ברוח

שוּהֵיי סָסאקי, 19 במאי 2014

בחלון דירה ישנה בשכונה של מעמד הפועלים בטוקיו בהק אור, למרות השעה המאוחרת.

הדייר היחיד בדירה היה שוּהֵיי סָסאקי בן העשרים ואחת, סטודנט. הוא היה אמור להתכונן לבחינות או לנסח קורות חיים לצורך חיפוש עבודה, אבל באותו ערב הוא בהה במסך המחשב מסיבה אחרת.

"אז זה בטח הבלוג שקוּריהָרָה דיבר עליו," הוא מילמל לעצמו.

קוּריהרה היה סטודנט צעיר ממנו. הוא וססאקי היו שניהם חברים ב"מועדון העל-טבעי" שבאוניברסיטה. באותו יום בצהריים נתקל בו ססאקי בקפטריה, ובסופו של דבר הם התיישבו יחד לאכול. ססאקי לא הגיע בזמן האחרון לפגישות המועדון כי היה עסוק מדי בחיפושי עבודה, ולכן, אחרי היעדרות ממושכת כל כך, נהנה עכשיו לדבר עם חברו למועדון.

אחרי שסיימו להתעדכן ולדון בטיול של יומיים שחברי המועדון תיכננו, השיחה התמקדה באופן טבעי בעניין המשותף של שניהם בתופעות מוזרות שאין להן הסבר.

"אז מה, ססאקי, אספת בזמן האחרון מידע חדש?"

קוריהרה עטה הבעה משונה בזמן שדיבר. "איסוף מידע" היה הכינוי שלהם לפעילות העיקרית במועדון — לעקוב אחרי פרסומים בתקשורת ובאינטרנט ולהתעמק בכל פרט שקשור לעולם העל-טבעי.

"שום דבר. לא היה לי זמן. לא ראיתי שום סרט ולא קראתי שום ספר ואפילו לא חיפשתי דברים ברשת."

"אז בסדר, יש לי משהו טוב בשבילך. ממש לא מזמן מצאתי בלוג מוזר מאוד."

"בלוג? על מה?"

"קוראים לו 'אוי לא, לא ראקוּ!'. במבט ראשון הוא נראה רגיל לגמרי, אבל יש שם משהו. משהו מוזר. אני מבטיח לך שתרגיש צמרמורת, אם לא יותר מזה. כדאי לך להיכנס לשם."

"בסדר..."

ססאקי הכיר את קוריהרה כבחור רגוע וזורם. הוא איכשהו עמד תמיד בצד והתבונן בכול מבחוץ. ולכן כשדיבר עכשיו בלהט רב כל כך, ססאקי ידע שאסור לו להתעלם מזה.

חצות. הרעש היחיד היה תקתוק השעון. ססאקי עצר את נשימתו כשפתח את הבלוג שקוריהרה סיפר לו עליו.

הוא הרגיש... נוסטלגיה, ולאו דווקא מתח. פעם היו כל כך הרבה בלוגים כאלה.

אה, בלוגים. היה משהו כמעט נוגע ללב בעצם הרעיון של אתר פשוט שאנשים מעלים בו מחשבות ותמונות. כל אחד בנה לעצמו בלוג מהסוג שהתאים לו. היו כל מיני בלוגים: חלקם היו לא יותר מיומנים פשוטים, חלקם עסקו בתחביבים, ואחרים היו מקבצים של הצהרות פוליטיות... החירות היתה רבה כל כך, שלמשך תקופה מסוימת היו אפילו בלוגים ש"נכתבו" בידי חתול או מרית אורז. אבל בשנים האחרונות ההתלהבות שָככה, וכבר כמעט לא נשארו בלוגים כאלה.

על פי הכותרת היה אפשר לשער שכותב הבלוג הוא מישהו ששמו ראקו,ּ אבל זה שם יוצא דופן שאולי מרמז על משהו. שם עט? כנראה.

וה"אוי לא" היה ניסיון כל כך עלוב להצחיק. מין טיפשות ריקה מתוכן שמאפיינת יומנים אישיים נטולי כל מקוריות.

הפוסט העדכני ביותר הוצג מתחת לכותרת. התאריך היה 28 בנובמבר 2012. כלומר, פוסט בן שנה וחצי. וזה אומר שהבלוג לא עודכן מאז. בפוסט נכתב:

בן שנה וחצי. וזה אומר שהבלוג לא עודכן מאז. בפוסט נכתב:

"לאהבת חיי" 28.11.2012

אני מפסיק לעדכן את הבלוג הזה היום.

הצלחתי סוף-סוף לפענח את הסוד של שלושת הציורים ההם.

אני לא יכול לדמיין את הכאב שבטח הרגשת.

אני גם לא יכול להבין את עומק החטא שביצעת.

אני לא יכול לסלוח לך. ובכל זאת, אמשיך לאהוב אותך תמיד.

ראקוּ

ססאקי קרא את הפוסט הקצר והמטריד הזה שוב ושוב ושוב. וככל שֶחזר וקרא אותו, כך הלכה התעלומה והעמיקה.

"תמונות מוזרות", אוקטסו | תרגום: דנה אלעזר-הלוי | הוצאת אחוזת בית | 253 עמודים