היזמית שעשתה אקזיט שוברת את הטאבו

"לפני שאשכח", ספרה של סיגל נעים, הוא רומן ישראלי עכשווי על אהבה, זיכרון וסודות שנשמרים לאורך שנים. כשאהובה לשעבר של תהלה מתמודד עם דמנציה, הוא מבקש ממנה לכתוב את סיפור אהבתם כדי שלא יישכח. במקביל לעבודתה ככותבת צללים באתרי היכרויות ולשיטוטיה ברחובות תל אביב, נפרש סיפור העוסק ביחסי כוח שבין גברים ונשים, במאבק בין זיכרון לשכחה ובקושי בלמצוא אהבה.

זה הזמן לראות מה קורה בחיים של אחרים. אני מתקתקת פרופיל ללקוח חדש, שנראה לי שלא יישאר איתי הרבה זמן, בודקת את תיבת הדוא"ל ומוצאת מכתב פרידה. הכי חביבים עלי המכתבים שהלקוחות העילגים (והחמודים) שלי כותבים לי.

שלום תהלה,

הגיע הזמן לומר לך תודה. את יודעת שלכתוב זה הדבר שאני לא טוב בו. אם היית מסכימה שניפגש הייתי מביא לך מתנה ואומר משהו על זה שעזרת לי למצוא אהבה.

אני מבין שזה לא מתאים לך. אני לא יודע עלייך כלום. אני רק רוצה להגיד לך שאת עושה עבודה מאוד חשובה. הייתי רוצה לדעת לכתוב כמוך. איזה מזל שהאישה שלי גרה איתי ואני לא צריך לכתוב לה. בלי העזרה שלך בהתחלה, זה לא היה קורה.

סליחה שאני שואל. את לא צריכה לענות, אם את לא רוצה. למה את כותבת? רק בגלל שזאת העבודה שלך?

תודה רבה,

יוחאי

אני קוראת את המכתב שלוש פעמים. כל כך הרבה אני יודעת עליהם. כל כך מעט הם יודעים עליי. לאיש מהלקוחות שלי אין מושג בכל הנוגע אפילו לפרטי ביוגרפיה בסיסיים לגבַּי. בכל פעם אני מופתעת מחדש מהנכונות שלהם להפקיד את הסודות שלהם בידי אישה זרה. זה כנראה קשור לעובדה שאנחנו משתמשים באנשי שירותים, בלי לראות אותם כבני אדם. בעולם הטיפול הפסיכולוגי יש תיאוריות שלמות שעומדות מאחורי זה. בשירות לקוחות של חברת האשראי זאת אטימות פשוטה. אפשר לכאורה להצדיק אותה בחוסר היכולת הרגשית שלנו להיות אכפתיים כלפי כל כך הרבה אנשים. אבל זאת תשובה פשטנית מדי שעושה לנו הנחה גדולה. פתאום יש בי דחף לענות ליוחאי. תשובה אמיתית. כזאת שמוציאה אותי לרגע מהצללים. דווקא הוא יכול להיות הזדמנות טובה. איש נורמלי יחסית. מהנדס תוכנה, שמוטב היה שיגיע לטיפול פסיכולוגי בקבוצה אי־שם בילדותו, כדי להתגבר על הביישנות שדבקה בו בתחילת הדרך וגם היום לא מעוניינת להמשיך הלאה ללקוח הבא. הוא חכם, טוב לב, סקרן ורחב אופקים יחסית לחובב קוד מושבע. חוש ההומור פסח מעליו, אבל הוא כן מסוגל ליהנות מאירוניה דקה. הוא חי במעגלים סגורים יחסית. מה הסיכוי שהם ייחתכו עם המעגלים שלי? האם הוא האדם שאוכל להפקיד אצלו חלקים מהסודות שחונקים את נפשי?

שלום יוחאי,

אפתח בהצהרת כוונות. המילים הבאות יהיו כנות. ייתכן שזה יגזור את גורלן להיוותר אצלי על המסך. כשאגיע לסוף - אדע.

ברשותך, אתחיל לענות לשאלה למה אני כותבת, באופן כללי ולאו דווקא בקשר לעבודה שלי. הסיבות רבות מספור.

אני כותבת כי זאת דרכי לפַנות את המחשבות שמתנגשות לי בראש בתאונות רכבות מרובות משתתפים, כדי לפרק את ערימת הזבל שנערמת לי במוח ולהוציא מתוכה את שבבי החלום, כי זאת דרכי לווסת את הרגשות במקום שבו העולם הביע מחאה חוזרת ונשנית על התפזרותם. אני כותבת כדי לא להיות יותר מדי, עבור אחרים.

כשאני כותבת עבורכם, אני זוכה לחיות חיים של אחרים. כאלו שיש לי כלפיהם חמלה כנה. אני סלחנית כלפי המגרעות שלכם וקל לי להאדיר כל חלק חיובי שבכם. כשאני כותבת אותך יש לי פטור מהתמודדות עם המצוקות והמגבלות שלי. דַמיין שחקנית על הבמה.

אני מניחה שפגישה עם רוב לקוחותַי בעולם שבו ניתן להריח זה את זה, גם אם ממרחק מנומס, היתה מגַוונת גוונים עכורים. אבל אנחנו בעולם אחר. כזה שבו אני רואה אתכם בנקודה העמוקה ביותר בחיֵי כל אחד מכם. אתה פשוט רוצה אהבה. ואיזו ביקורת יכולה להיות לי כלפי השאיפה המוצדקת מכולן?

אני כותבת גם כדי לברוח מחיַי. כדי להצליח עבור אחרים במקום שנכשלתי בו עבור עצמי. כל זוגיות טובה שמגיחה מרחם המילים שלי היא נחמה. לו הייתי אמא, הייתי מדמה זאת לתחושת סיפוק שיש מהצלחת ילדַי.

אני כותבת כי זה המקום שבו ניתן להדביק מילים לרוח ולהניח להן לנפשן. עם תום כתיבת המילה האחרונה, נותרת זכות הבחירה.

והנה עכשיו, כשהעברתי את אשר על לבי על הכתב, אבחר את הבחירה. המכתב הזה לא יישלח אליך לעולם. במקומו, אנסח תשובה אחרת, קצרה ומנומסת, שתאפשר לך לשלוח אלי את הלקוח הבא.

תודה ששאלת,

תהלה

אני מסתכלת על מפרק כף היד. מופתעת ממשך הזמן הארוך שאורך לי לכתוב מילים של אמת שלי, מול פעימות השעון המעטות הנדרשות לכתיבת אמת של אחרים. מותשת, אני בורחת אל רחובות העיר.

אני מזכירה לעצמי את הכללים: 12 ברים, מסעדות או בתי קפה בעיר. 12 מקומות שבהם שתיתי, כתבתי, פגשתי את אהובִי ושלחתי לקוחות שלי, כדי שיחזרו אחרי נשים אחרות. עד כה ישבתי בשישה. אני בוחרת ספסל בכיכר, מתחברת למחשב שלי ומשוחחת איתו דרך האצבעות, מבקשת ממנו שיסדר לי אותם יפה על המפה. בתוך שניות נרשם רישום חפוז על המסך. לו בחרתי להגיע עם רכב ממקום למקום, הייתי צריכה להבין את משמעותה של צורה מבולבלת נורא. אני מקליקה על סמל האופניים ואלו מביאים הקלה, אבל לא די בה. רק כשאני מסמנת את אפשרות ההליכה ברגל, מצטייר רישום של תל אביב שלי הטובה. במקום קווים ישרים וחדים, גוגל מציע לי עיגולים. תנועתם מתעופפת ואני רואה שם רקדנית שוחה דרומה, עם רגליים ארוכות וחופשיות. אני רעבה. לא רוצה היום שום בר. בודקת מה יקרה לרישום אם אסמן את אנסטסיה כמקום השביעי ומצביעה בעד.

אי של אוכל אחר, בעיר שאוהבת מסעדות וכלבים. אישה עם שיער צבוע אדום יושבת לבד בקצה של שולחן בר סובב חלון, ששום אלכוהול לא מוגש בו. אני יושבת בקצה השני, מחפשת נקודת תצפית. גבר שמן נכנס. הוא ניגש ישר לאישה ולוחץ את ידה. הם מדברים בשפה זרה. מתנהל משא ומתן ובסופו הוא מצטופף לידה. הם מקשקשים במרץ ואני מנסה לפענח מטון הדיבור מה מחבר ביניהם. כשהמלצרית ניגשת, האישה מזפזפת בקלות לעברית. הגבר מאבד את החיבור ומשוטט בעיניו על אורחי המקום, מנסה להבין להיכן נקלע. מאוחר יותר, כשהאוכל מגיע, נראֶה שאדומת השיער מנסה לשדל אותו לטעום, הוא מסכים תחת מחאה, מחסל את המנה שלו וממשיך לשלה.

זה המקום שרחלי אוהבת להציע לי שאזמין אותה אליו כדי לאכול ארוחת בוקר בכל שעה. לפה גם אני שולחת את הלקוחות שאיתרע מזלם להתעניין דווקא באישה טבעונית. בדייט השלישי אני כבר ממליצה להם להשקיע ב־opa, אבל בשלב הראשון אפשר להסתפק בחופש הבחירה מהתפריט ודילוג אלגנטי על הדיון אם היא מרגישה בנוח כשהוא אוכל חיה לידה.

הצלחת שלי ריקה והיא מתפנה לטובת המחשב, שיאחסן את קוביית הזיכרון הבאה. אני מדפדפת לתחילת המילים, כותבת דורון ליואב ובעצם מתעסקת בעיקר בעצמי.

2001, תל אביב

"שלומך?"

"לגמרי טוב. מאחרת לעבודה".

"עוד כמה זמן תהיי מוכנה? בזמן תהלה".

"באמת שממש עכשיו. אתה בסביבה?"

"למטה. תביאי סוודר לערב. אני גם אאסוף אותך מהעבודה".

אני מקפצת לאוטו בחן גמלוני של פינגווין קיסרי. יואב שם עם קפה קר בבלנדר וקרואסון שקדים, מתעניין מה צפוי היום בעבודה.

"קיבלתי אחריות על הכותבת הבלתי נסבלת שמכנה את עצמה סופרת ואחת לשלושה חודשים רוצה שנוציא לאור ספר חדש שלה".

"למה את?"

"יש סבב. הגיע תורי. לא נורא. זה יהיה מצחיק. לאיזו תורנות אתה נכנס השבוע?"

"לי יש פטור תורנויות בתקופה הקרובה, אבל אני כן צריך לספר לך שגלית ואני ניסע עם הילדים לכל תקופת החגים. בגלל זה חשבתי שכדאי שהערב נהיה קצת יותר ביחד."

כל הפינגווין שבי נמס באחת. עברו יותר משלוש שנים מאז אותו יום שקמתי בחדר ההוא, לקראת יואב. קיומה של משפחתו בחייו היה המובן מאליו. לא היתה שום סיבה להפתעה ובכל זאת, חג אחרי חג, הצלחתי להחזיק את ההכחשה עד לרגע הזה שבו נהיה שקט ברחובות ואנשים מתכנסים בבתים. בהתחלה עוד הייתי הולכת לחברים, כמו שעשיתי תמיד. אחר כך, יחד עם ההתעניינות "עם מי את יוצאת?" והתוספות של בני/בנות זוג, הריונות ותינוקות, המוטיבציה שלי להצטרף הלכה ודהתה.

אני רוצה למצוא את הכוח לומר לו "אני לא רוצה שנהיה ביחד היום. אני לא רוצה יותר בכלל. כל הדבר הזה קשה לי מדי". במקום זה אני שומעת את עצמי אומרת בקול, מחשבה שליפפה אותי יותר מדי זמן: "אני צריכה דירת גג".

"אם זה מה שישמח אותך תהלתי, דירת גג זה מה שיהיה".

רציתי להסביר שמה שישמח אותי זה כל מבנה שהוא מאוהל עד ארמון, אם הוא יהיה שם איתי. רציתי שהוא ישאל למה דווקא דירת גג. רציתי שיהיה טוויסט בעלילה. רציתי וכל זה לא קרה.

אחרי שבועיים הגיע סוכן נדל"ן עם "כמה הצעות שעשויות להתאים". תוך שבועות ספורים התנוססה חתימתי על הסכם מֶכֶר, רגע לפני שעורכי הדין, הקבלן, יואב ואני הרמנו כוסית.

בלילה של החתימה, אחרי המקלחת, בחרתי ספר והתכרבלתי איתו במיטה. לא הצלחתי לקרוא אפילו שורה. המחשבות הסתובבו במעגלים שהסתבכו זה בזה, התנגשו, התפוגגו ונבנו שוב ושוב. למה הסכמתי לכך שהאיש שאני אוהבת וחי עם משפחתו בבית אחר, יקנה לי דירה? האם אני מרמה את עצמי? אם אמא היתה בחיים האם כל זה היה נמנע? אני לא זוכרת איך בסופו של דבר נרדמתי, אבל אני זוכרת שהתעוררתי עם מועקה שלוּותה בתחושת אשמה. חשבתי שאני אמורה לשמוח במתנה הזאת שנחתה בפתח ביתי. ידעתי שמשהו לא טוב קרה. לא ידעתי איך לסדר את נפשי כך שאבין מה אני באמת מרגישה.

שלושה חודשים לאחר מכן הגיעה חברת הובלה, של נשים אורזות וגברים סוחבים. תכולת הדירה הצנועה שלי נארזה במהירות שיא ופורקה בלי שאספיק לעקוב אחרי הפעילות בכוורת הדבורים. בימים שלאחר מכן הוצאתי הכול מהארונות, ערמתי לערימות חדשות וסידרתי עד שזה הפך להיות הבית שלי. עם שני מדפים ריקים בארון הבגדים. הייתי צעירה. לא תכננתי עדיין לרכוש דירה. אמא השאירה לי בירושה חיסכון בינוני. לא הצלחתי להחליט מה לעשות איתו ואם נכון לשמור אותו ליום סגריר או להתחייב למשכנתה, ולחתום על עסקה שנראתה לי ענקית.

בינתיים, במקומות שגרתי היו "בעלי דירה" שפתרו בעיות כמו קצר חשמלי או סתימה בכיור. גם כשהדבר הפשוט הזה קרה, פניתי לאיש שידע לענות כמעט על כל דבר.

"יואב?"

"כן אהובה?"

"אתה מכיר שרברב?"

"באופן אישי? לא ממש. את בתקופת בעלי מלאכה ורוצה לראיין אחד או שיש צורך יותר מעשי?"

"נלך על השני. סתם סתימה בכיור המטבח. דווקא ניסיתי לבד, אבל לא נרשמה הצלחה".

"כתב השירות שלנו מחייב ביקור בתוך 5 שעות. תוכלי להמתין?"

אחרי שעה הוא הגיע. עשר דקות אחר כך הסתימה שוחררה. אני מנשקת אותו בתודה. הוא מוחה בנשיקה חזרה, מלווה באמירה זעופה על חובתו לסדר מה שהוא יכול בבית שלנו. הוא הקפיד לכנות את הדירה "הבית שלנו", אף שהיא היתה רשומה רק על שמי, והבגדים שלו לא מילאו אפילו את שני המדפים.

בערב תרצה הגיעה לבקר.

"מצאת מי שיפתח את הסתימה מהצהריים?"

"ביקשתי מיואב המלצה לשרברב והוא קפץ וסידר את זה לבד".

"נו, אם זה דבר כזה יכולת לומר לי ואביתר היה בא".

"לא נעים לי להטריח אותו".

"ואת יואב?"

"הוא מציע".

"תכל׳ס. הוא גם הציע את הדירה".

"למה זה טוב תרצה?"

"זה לא טוב. אבל אנחנו לא מתכוונות לאותו זה".

"מה את רוצה, תרצה? באת לריב? לקנא? לגרום לי להרגיש רע עם עצמי? מה המטרה?"

"סליחה. יצא לי ברשעות ולא התכוונתי. אפשר רגע לדבר איתך על זה?"

"מכל הדברים, על מה את רוצה לדבר?"

"על זה שיואב קנה לך דירה".

"למה עכשיו? כשסיפרתי לך לפני הקנייה לא אמרת מילה".

"את צודקת. לא הצלחתי להבין מה אני חושבת על זה".

"אז אם לא הצלחת אז להבין מה את חושבת, מה הטעם להעביר ביקורת כשאני כבר בדירה?"

"מי קונה דירה לאדם אחר?"

"יואב לא קנה דירה לאדם אחר, אלא לאישה שהוא אוהב. במקרה יצא שזאת אני. ומי שעושה זאת זה מישהו שכסף של דירה בשבילו זה כמו שאני אזמין אותך לתה".

"תסכימי איתי שזה מוזר?"

אני משתדלת לרסן את הכעס ולענות לעניין.

"אני מסכימה שזה יוצא דופן. אבל אני גם מבינה שאנשים נותנים כל מיני דברים. יש מי שמבשל אוכל באהבה, אחר משחרר סתימה או עוזר בגינה, ולאדם מאוד עשיר קל לתת דברים חומריים".

אבל עכשיו כבר אי־אפשר לעצור את תרצה.

"את לא חושבת שהוא קונה אותך עם הכסף שלו?"

המילים שלה דוקרות, אבל אני חוששת מהאפשרות ששתינו נאבד שליטה ומנסה לחשוב רגע לפני שאני עונה.

"יכול להיות שהוא משתמש בזה מצדו. אני לא חושבת שזה מה שמשפיע עלי. לא הרגשתי שחסר לי משהו לפני כן. נראה לי שהוא אדם נדיב באופן כללי, אבל אולי אני טועה. אני לא רואה אותו באמת עם אנשים אחרים. חוץ מזה, הוא אף פעם לא ביקש ממני שום דבר. טוב לי להיות איתו גם אם הוא היה סופר שמתפרנס מהוראה".

"אני מאמינה לך שככה את מרגישה. אני לא בטוחה בקשר לטוהר הכוונות שלו".

נמאס לי לרסן את עצמי, כשהיא ויתרה על הבלמים.

"זהו, שאת לא צריכה להיות בטוחה בקשר לשום דבר שקשור ליואב. גם לא לטוהר הכוונות שלו. בואי נסכם שאת תתעסקי באביתר ותשאירי לי את העיסוק בבן הזוג שלי".

"הוא לא בן הזוג שלך, תהלה. אני כן חברה שלך".

"אני צריכה להירגע. בואי ננסה להישאר חברות ולדבר מחר".

תרצה רוצה להמשיך. היא רוצה להיות צודקת וגם לשכנע אותי בצדקתה, אבל היא מבינה שהערב נגמר. היא קמה, מכניסה את הכוסות לכיור, כאילו זאת אחריות שלה להדיח אותן, נמלכת בדעתה, לוקחת את התיק אומרת "ביי, תהלה" ויוצאת מהדירה.

"לפני שאשכח", סיגל נעים | 280 עמודים