זה אחד הספרים הכי נמכרים של התקופה - ויש גם סדרה בדרך

הסופר הבריטי כריס ויטאקר, שספריו תורגמו ל-31 שפות וראו אור ב-30 מדינות, חוזר עם ספר חדש - שגם הוא נחל הצלחה מסחררת ונחשב לאחד מרבי המכר של העשור: "כל צבעי העלטה" מכר למעלה ממיליון עותקים, שהה יותר מ-20 שבועות ברשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס והוא כבר מעובד לסדרת טלוויזיה. את ההשראה לספר שאב ויטאקר מילדותו האפלה ומהתמודדות עם פוסט-טראומה.

זוהי דרמת מתח אפית המתרחשת במיזורי, שנפתחת ב-1976 ומסתיימת ב-2001, ומראה שפשע אחד יכול לטלטל עיירה שלמה, ליצור גלי הדף ארוכים ולשנות חיים. קראו את הפרק הראשון.

הפיראט והדבוראית

1975

1

פּאץ' השקיף מגג המטבח השטוח, מבעד לאלונים הצפופים והאורנים הלבנים, אל הרי סן פרנסואה, שדחקו את העיירה הקטנה מונטָה קְלֶר אל צילה, בלי קשר לעונה. בגיל שלוש-עשרה, הוא האמין בכל ליבו שיש זהב מעבר להרי האוזארק. שיש עולם מואר יותר שמחכה לו.

אם כי בהמשך הבוקר, כששכב גוסס ביער, הוא ספג את דממת הבוקר ומעך אותה עד שהצבעים דלפו, כי ידע שלא ייתכן שזה יפה כל כך. שדבר לא יהיה עוד יפה כל כך בחייו.

הוא טיפס בחזרה לחדרו וחבש כובע שלוש-פינות ולבש את המותנייה, תחב את המכנסיים הכחולים לתוך הגרביים ופרש אותם באזור הברכיים עד שדמו לאברקיים. הוא תחב לחגורה פגיון קטן עשוי סגסוגת מתכת, אם כי יצרן החרבות היה מיומן.

בהמשך היום, השוטרים ינברו בסבך חייו ויגלו שהוא אהב פיראטים כי נולד עם עין אחת בלבד, ואמו מכרה לו את הרומנטיקה של חרב ורטייה, כי ילדים כמוהו אוהבים בדרך כלל בִּדיון שמעמעם את המציאות הקשה מדי.

בחדרו הם יבחינו בדגל השחור שננעץ אל קיר הגבס והסתיר את החור, בארון חסר הדלתות, במאוורר שלא פעל, ובמערכת הנגינה "סטיפלטון" שכן פעלה. תיבת האוצרות העתיקה שאמו מצאה בשוק פשפשים בסנט לואיס, מטבעות זהב מזויפים, העתק מדויק של אקדח בריח-צור. הם יִצְררוּ חופן נַפּצים ואת גיליון יוני 1965 של פלייבוי, כאילו אלה העידו על משהו.

ואז הם יראו את הרטיות.

הוא בחן אותן בקפידה, ולבסוף בחר את הסגולה עם הכוכב הכסוף. אמו תפרה אותן ואחדות מהן גירדו, אבל הסגולה הייתה רכה כמו סאטן. שמונה-עשרה בסך הכול, ורק אחת נושאת גולגולת ועצמות מוצלבות. הוא החליט שיחבוש אותה ביום חתונתו, אם אי-פעם יאזור אומץ וידבר עם מיסטי מאיֶיר.

הוא הסיר את הכובע. שערו כמעט הלבין בחודשי הקיץ, ובחורף דמה לחול. הוא סירק אותו, אבל אניץ אחד עמד דום כמו אנטנה בקודקודו.

אמו ישבה במטבח. עורה נמק ממשמרת הלילה.

"אתה קולט אותות עם הדבר הזה?" שאלה וניסתה ליישר את שערו בכף ידה. "תעביר לי את השמן."

כשצחקה, הוא חמק ממנה. פאץ' אהב את הצחוק של אמו.

בסוף השבוע היא לקחה אותו לברנסון כדי לבדוק אפשרות לעבודה. אייווי מקאולי רדפה אחרי כמעט-החמצות כאילו קַבּלה למשרה הייתה החטא החמור ביותר. הוא מילא את הפורד פרליין בכמות הדלק הדרושה, והיא מילאה את הקבינה בהתרגשות, סידרה את שערה בתסרוקת ג'יין פונדה ומעכה את ידו ואמרה לו, הפעם זה יקרה. כשהתראיינה, הוא היה ממתין לבדו כשעה בעיירות שלא הכיר.

היא הכינה ביצים, והוא תהה כמה קשה להיות הורה, ואם לפעמים כל הילדים העניים הם בעצם חרטה מלֵאת כוונות טובות.

"היום יהיה היום הכי טוב בחיי," הוא אמר.

הוא אמר זאת לעיתים קרובות.

כי הוא לא ידע מה עומד לקרות.

2

הוא שמע את הדוור ורץ לדלת, למקרה שהגיע עוד מכתב מבית הספר, אבל היא לקחה ממנו את המעטפה ועצמה את עיניה ונישקה אותה. "הבול מסנט לואיס."

חודשים לפני כן היא התראיינה בגן הבוטני, ופאץ' חייך אל משפחות סימטריות בצל הטאוור גרוֹב האוס.

הוא עצר את נשימתו עד שכתפיה נשמטו.

ביתם השכור במונטה קלר היה מסוג הדברים הזמניים שמכים שורש. היסודות השתרגו סביב קרסוליה של אימו, ולא משנה כמה התאמצה להלום בהם בהצהרות על שחרור האישה, או כמה חזק השמיעה את דילן כדי להזכיר לעצמה שהזמנים משתנים.

"לומדים משהו מכל מכה," אמרה וקימטה את המכתב. הוא סקר את המדפים הריקים במקרר. "בלאק בארט רוברטס השתלט על כמעט חמש מאות ספינות. אבל בהתחלה הוא בעצמו נפל בשבי. הוא היה נווט אגדי, והשובים שמו לב לפוטנציאל שלו והשאירו אותו בחיים. מהר מאוד הם בחרו בו לקפטן."

לפעמים היא הביטה עליו כאילו היה סך כל כישלונותיה. בכל לילה הוא הרים את המשקולות החלודות עד שזרועותיו הכחושות שרפו, נאבק להיפטר מילדותו.

כשהסירה את המותנייה שלו ויישרה את מכנסיו וליקקה את כף ידה כדי למעוך את שערו החלק, היא שמה לב לחבורה בלחיו.

"הולך מכות, ג'וזף. תנסה לזכור שאתה זה כל מה שיש לי."

היא ניסתה להסיר את הרטייה אבל הוא אחז בשורש ידה, והיא התרככה.

"אז דפוק להיות את." הוא הוסיף חיוך.

לפעמים הוא הוציא את אלבום התמונות שלה מתחת למיטתה ועקב אחרי עלייתה ונפילתה.

"אתה צריך לאכול ארוחת בוקר," אמרה כשהדף את הצלחת לעברה.

"נותנים לנו משהו בבית ספר אם אנחנו שוכחים," שיקר בקלות רבה מדי.

"אתה עצבני? פיראט קטן שלי. מספיק עם הצרות. מספיק עם הגנֵבות והמכות. בית ספר חדש, התחלה חדשה, נכון?"

"תראי לי פיראט אחד שלא הסתבך."

"אני רצינית, ג'וזף. אני לא רוצה שיציקו לי מבית הספר. האישה הזאת שקפצה לפה, הסתכלה עליי כאילו אני לא מסוגלת אפילו לטפל בך." אייווי חפנה את פניו. "תבטיח לי."

הוא היה יכול להגיד לה שהוא אף פעם לא היוזם. "מספיק עם הצרות."

"אתה הולך עם סיינט?"

הוא הינהן.

אייווי תעבור על הכול עם הראשון שהגיע לזירה, ואחר כך עם מפקד התחנה ניקס. היא תספר להם שלא ראתה אף אחד בסביבה. או מסחרית כהה. או כל דבר אחר, מלבד התנועה המתעוררת ברוזווד אווניו.

ואחר כך, כשהמצב יחמיר, היא תתהה כמה מחייו של בנה היא החמיצה.

3

מעבר לרחוב, מר רוברטס דחף את מכסחת הדשא החדשה שלו. בית משפחת רוברטס נצבע מחדש בכל אביב, לוחות העץ בלבן, הגמלון בכחול. באותו לילה, במקום לראות "הוואי חמש-אפס", הזוג

רוברטס יֵשב במרפסת ויצפה בשוטרים שורצים אצל מקאולי. גברת רוברטס תמזוג להם שתי אצבעות ברבן כדי להשקיט את העצבים, אחרי שמר רוברטס אמר שזה היה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו לילד הזה.

דשא ירוק. מכוניות סדאן ממורקות. דגלים שמוטים ודוממים. פעם ביתם היה גבוה ואולי מפואר, אבל דור של הזנחה עימעם

את הברק. בחצר הבית השֹכוּר היחיד ברחוב, פאץ' עקר עשבים, פינה את העלים מהמרזבים ומיסמר לוחות צפחה אל הגג אחרי

כל סערה, כאילו לא ידע שהוא מתַחזק את עתידו של מישהו

אחר. הוא שרק תוך כדי עבודה, הניד בראשו לשלום לשכנים. חייך. תמיד.

למחרת בבוקר השוטרים יצעדו באותו השביל, ידפקו על דלתות וישאלו שאלות, ינסו לחבר בין האירועים שיכתימו את העיירה שלהם למשך שנים.

ניידות שידור יחנו מחוץ לתחנת המשטרה הקטנה ויפעילו לחץ על המפקד ניקס, שיתייצב מול הנורות המבזיקות ויגמגם הצהרה שלא הוכנה כראוי. למשך יום אחד, פאץ' יהדוף את לינֶט פְרוֹם ואת ניסיון ההתנקשות שלה בג'רלד פורד מהעמוד הראשי של הסנט לואיס פוסט-דיספאץ'.

הוא מצא מקל ארוך ונופף בו, אחר כך הפך אותו לרובה וירה יריות אזהרה לעבר הצי המתקרב.

"איישי את התותח," אמר לאלמנה אנדרסון שחלפה על פניו. היא לא איישה את התותח.

בתחילת הרחוב הראשי הוא חיפש את סיינט, את הסרבל הכחול עם הברכיים הקרועות, את הצמה שקלעה מדי יום, כי טענה שזה מרחיק את השיער מהעיניים כשהיא מטפסת על עץ התפוחים של מוריסון וזורקת למטה את הפירות הנבחרים.

הוא נתן לה חמש דקות, ואז בעט בפחית לאורך הרחוב הראשי. הוא חיקה כמיטב יכולתו את הקאובוי של קורט גאודי ואמר, "פאץ' מקאולי, הילד חד-העין הראשון שבעט לשבעים מטר."

מחוץ לדיינר של לייסי חנתה ת'נדרבירד בצבע אדום-דובדבן. צ'אק ברדלי ואֶחיו הגדולים נשענו עליה.

"ויקינגים," לחש פאץ' מתחת לאפו. הוא ניסה להסתובב כשצ'אק הבחין בו והכניס מרפקים לשני האחרים.

לשוטרים יידרשו יומיים להגיע לצ'אק ולאחיו, אבל רק חצי שעה לאשר את האליבי שלהם.

פאץ' השתופף בסמטה מאחורי החנויות.

הוא שמע צעדים, הסתובב וראה את השלושה, נדחק לפינה.

"אין לך לאן לברוח," אמר צ'אק. הוא היה גבוה ומבוגר יותר ודי יפה. אֶחיו, העתקים מחממי לב. צ'אק יצא עם מיסטי מאייר, היפהפייה המהוללת שפאץ' היה מאוהב בה עד כלות עוד מהגן.

הם התקרבו קצת. פאץ' נסוג עוד יותר עד שהרגיש את הלבֵנים הצוננות כנגד גופו, ואז את החוד מתחפר בגבו.

הוא שלף את הפגיון מהחגורה והידק את אחיזתו.

"אין סיכוי שתשתמש בזה," אמר צ'אק, אבל פאץ' שמע את הספק בקולו.

פאץ' לטש מבט בלהב וברכו רעדה. "נובמבר 1718, רוברט מיינרד סוף-סוף לכד את האגדה, אדוארד טיץ'. אתה מכיר אותו בשם בלאקבירד."

צ'אק העיף מבט אל אחיו. אחד מהם צחק.

"מיינרד חתך אותו בסכין כזאת עשרים פעם. ואז תפס אותו בשיער והוריד לו את הראש."

"אתה לא פיראט. אתה סתם יצור עם עין אחת."

"מיינרד תלה את הראש של בלאקבירד ממוט החרטום של הספינה כדי שכולם ידעו שאסור להתעסק איתו."

הוא הושיט את הפגיון לפנים.

ואז הוא התקרב אליהם בלב הולם, והם נרתעו. כעבור מטר הוא פתח בריצה.

הם איימו עליו בצעקות.

הוא לא עצר עד שאיבד אותם.

4

אורנים התנשאו מבעד לצללים זהובים וכחולים, והעלים הקלים הוסטו לצדדים כשפסע בשבילים שהקיפו את גבולות העיירה. הרחק למעלה הוא ראה את גבעות לוֹאֶס לוחכות את נהר מיזורי, את השיפוע המתון של אוויר תעשייתי מעל ערים וחוות מנוקדות בסילוֹאים כסופים.

דודג' נטולת פגוש הייתה שקועה באדמה, בלי גלגלים, מופקרת לאיתני הטבע, כך שילדים יוכלו ליידות אבנים אל השמשה הקדמית.

עלון נתפס בענפיו של כְּליל קנדי. גוני ורוד עטפו את ג'ימי קרטר המחייך בשרוולים מופשלים, כאילו היה מסוג האנשים שהתבקשו שיצביעו לו.

האגם נגלה לעיניו. שלט דהוי הזהיר מפני זרמים תחתיים. בקיץ, ילדים קפצו מסלעים חלקלקים בצבע ברקת. ילד בשם קולסון יצא לשחות ולא חזר, והשמועה אמרה שהוא חי בקרקעית, צופה ברגלי הבנות הבועטות, מחכה לשעת כושר כדי להושיט יד ולקחת אחת מהן.

פאץ' הרים אבן שטוחה וספר שש פגיעות כשהמים שילחו טבעות לעבר חודיהם של קנים מצויים.

הוא צפה בטירן זנב-סנונית מזנק ממקום קינונו.

הצרחה הקפיאה אותו.

צרחה קשה.

במורד העמק התלול הוא ראה שבבים של מסחרית כחולה, והתקרב בחסות הצמחייה הסבוכה. אולי מכונית משופצת או סתם פורד.

הוא כרע ברך בעפר וראה אותה.

מיסטי מאייר.

לרגע חשב שהיא מסתובבת עם מישהו ושפירש לא נכון את הצעקה. היא למדה איתו מתמטיקה, בת גילו, אבל נראית בקלות מבוגרת יותר.

ואז הוא ראה גב של גבר ולראשו ברדס, למרות החום.

פאץ' הביט סביבו בייאוש וחיפש מישהו. מישהו שיֵדע להתמודד עם זה, שיסיר מעליו את האחריות, את הנטל הכבד של מראה נערה בצרה.

צרחה נוספת.

הוא סינן קללה, הרים את ידו כדי לגעת ברטייה, ומחשבתו נדדה אל מרטין סילבר-טאנג, אל ויילד נד לוֹאו. כנופיית העשויים ללא חת.

הוא זז.

מיסטי צרחה כשפאץ' החליק במורד הגדה.

הוא השתופף, הרים אבן והצטער שלא הביא את הקלע שלו.

כשהגיע למרחק שלושה מטרים, הגבר שמע אותו והסתובב.

כובע גרב הסתיר הכול מלבד עיניו המתות.

פאץ' עצר את נשימתו, יידה את האבן והשתופף כשפגעה בברכו של האיש.

"רוצי!" צעק פאץ'.

הפחד לפת את שריריה של מיסטי, והיא קפאה. חולצה קרועה, התיק על האדמה. מטושטשת כאילו נקלעה לסיוט.

האיש התגלגל מעליו.

"רוצי," הצליח פאץ' ללחוש ברֵיאות ריקות. הוא הרגיש יד על גרונו והפציר במיסטי בעינו.

צאי מזה.

לבסוף היא ראתה אותו.

היא הייתה גבוהה, כוכבת על המסלול. מבטיהם הצטלבו, והיא הסתובבה ופילחה את היער בפמפום זרועות.

האיש קם והתחיל לרדוף אחריה, אבל פאץ' דלק בעקבותיו.

הוא שלף את הפגיון בפעם השנייה באותו בוקר.

האיש אחז בשורש כף ידו וסובב אותו.

השמש פגעה בלהב עד שזה פגש את בטנו של פאץ'.

הוא נפל לאחור ולפת את הפצע והיער הפך ללילה סביבו, אבל הוא לא ראה ירח ולא כוכבים.

למחרת, צבא של אנשים יצעד בסך ביער וימצא רטייה סגולה עם כוכב כסוף.

המפקד ניקס יבדוק כל איש רע ברדיוס של מאה וחמישים קילומטר.

אמו תתפרק לגורמים.

חברתו הטובה סיינט תסרוק את הרחובות זמן רב אחרי שאש התקווה תכבה, ותיקלע לעולם נוסף של צרות.

איש מהם עוד לא ידע על הטרגדיה המתגלגלת של חייהם.

45