סקס חסר משמעות - יש לו הרבה יתרונות. בלי מחויבויות, בלי ציפיות ובלי אכזבות; אני רק צריך לזכור איך קוראים להן. מי היתה בפעם האחרונה? ג'וֹג'וֹ? ג'ין? ג'וֹדי? לא משנה. היא היתה איזה זיון אלמוני, גנחה הרבה, גם במיטה וגם מחוצה לה. אני שוכב ובוהה בהשתקפויות הגלים מהתמזה על התקרה, לא מסוגל לישון. מתוח מכדי לישון.

הערב זאת קרוליין. היא לא מתאימה לקטגוריית הזיון האלמוני. היא לעולם לא תתאים. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? אני עוצם את עיני ומנסה להסות את הקול השקט והקטן ששואל אם יהיה נבון להיכנס למיטה עם החברה הכי טובה שלי... שוב. היא ישנה לצדי, גופה החלק טובל באורו הכסוף של ירח ינואר, רגליה הארוכות שלובות ברגלי, וראשה מונח לי על החזה.

זה לא בסדר, ממש לא בסדר. אני משפשף את פני ומנסה למחות את התיעוב העצמי, כשהיא זעה ונעה, מתעוררת מתנומתה. ציפורן מטופחת אחת מרפרפת במורד גופי ומעל שרירי הבטן שלי, ואחר כך מקיפה את הטבור. אני מרגיש בחיוכה המנומנם כשאצבעה מחליקה לעבר שערות הערווה שלי. אני אוחז בידה ומקרב אותה אל שפתי. "לא עשינו מספיק נזק ללילה אחד, קארו?" אני מנשק כל אצבע בתורה כדי להמתיק את עוקץ הדחייה. אני עייף ומדוכא מרגש האשמה הטורדני והלא רצוי שמכרסם בקרבי. זאת קרוליין, לעזאזל, החברה הכי טובה שלי ואשתו של אחי. אשתו לשעבר.

לא. לא אשתו לשעבר. אלמנתו.

זאת מילה עצובה ובודדה לתיאור מצב עצוב ובודד.

"אוי, מקסים, בחייך. תעשה שאשכח," היא לוחשת ומדביקה לי נשיקה חמה ורטובה על החזה. היא מסיטה את שׂערה הבהיר מפניה, מביטה בי מבעד לריסים ארוכים, ועיניה זוהרות במצוקה וביגון.

אני חופן את פניה היפהפיות ומנענע בראשי. "לא כדאי."

"תפסיק." היא מניחה את אצבעותיה על שפתי ומשתיקה אותי. "בבקשה. אני צריכה את זה."

אני גונח. אני אגיע לגיהינום.

"בבקשה," היא מתחננת.

שיט, זה הגיהינום.

ומפני שגם אני סובל - כי גם אני מתגעגע אליו - וקרוליין היא הקשר שלי אליו, שפתי מוצאות את שפתיה ואני משכיב אותה על גבה.

כשאני מתעורר, החדר מוצף באור חורפי בהיר ואני מגיב במצמוצים. אני מתהפך ומרגיש הקלה כשאני מגלה שקרוליין הלכה והשאירה מאחוריה שמץ של חרטה - ופתק על הכרית שלי:

 ארוחת ערב עם אבא והחזירה החורגת?

בוא בבקשה.

גם הם מתאבלים.

אא"א X

פאק.

זה לא מה שאני רוצה. אני עוצם את עיני, מודה על כך שאני לבד במיטתי, ושמח, למרות פעילותנו הלילית, שהחלטנו לחזור ללונדון יומיים אחרי הלוויה.

לעזאזל, איך זה הידרדר ויצא מכלל שליטה?

רק עוד משקה אחרון ודי, אמרה קרוליין, ואני הבטתי בעיניה הכחולות הגדולות שנשטפו בצער וידעתי מה היא רוצה. זה היה אותו מבט שהעיפה בי בלילה שבו שמענו על התאונה של קיט ועל מותו בטרם עת. מבט שבאותו רגע לא יכולתי לעמוד בפניו. כל כך הרבה פעמים כמעט רקדנו את הריקוד הזה, אבל באותו לילה נכנעתי לגורלי ולכוח הבלתינמנע שדחף אותי לזיין את אשת אחי.

ועכשיו עשינו את זה שוב, יומיים בלבד לאחר שקברנו את קיט.

אני מזעיף פנים אל התקרה. אין לי שום תירוץ, אני ממש לא בן אדם. אבל כך גם קרוליין. לפחות לה יש תירוץ: היא באבל, חוששת לעתידה, ואני החבר הכי טוב שלה. למי עוד היא תפנה בשעת צרה? אני פשוט עברתי את הגבול בניחום האלמנה המתאבלת.

אני מקמט את הפתק בפרצוף זועף ומשליך אותו על רצפת העץ. הוא מתגלגל ונעצר מתחת לספה הכורעת תחת ערימות הבגדים שלי. הצללים המימיים מרחפים מעלי, ונראה לי שהאורות והחשיכה לועגים לי. אני עוצם את עיני כדי לחסום אותם.

קיט היה איש טוב.

קיט. קיט היקר. האיש האהוב על כולם - אפילו על קרוליין. הרי היא בחרה בו. מראה גופתו העזובה והרצוצה מתחת לסדין בחדר המתים בבית החולים צץ מאליו במוחי. אני נושם עמוק, מנסה לגרש את הזיכרון ומרגיש מחנק בגרוני. הוא היה ראוי ליותר מקארו היקרה וממני - אחיו הבטלן. הוא לא ראוי ל... בגידה הזאת.

פאק.

על מי אני עובד?

קרוליין ואני ראויים זה לזה. היא סיפקה אצלי צורך, ואני סיפקתי את הצורך שלה. אלה יחסים בהסכמה בין שני מבוגרים פנויים מבחינה טכנית. היא אוהבת את זה. אני אוהב את זה, וזה מה שאני עושה הכי טוב, מזיין איזו אישה להוטה ומושכת עד לשעות הקטנות של הלילה. זה הבילוי האהוב עלי, הוא מספק לי תעסוקה - ומספק את גופה של מישהי אחוזת תשוקה. הזיונים שומרים עלי בכושר, ובלהט התשוקה אני לומד כל מה שאני צריך לדעת על אישה - איך לגרום לה להזיע, ואם היא צורחת או בוכה כשהיא גומרת.

קרוליין בוכה.

קרוליין בדיוק שכלה את בעלה.

שיט.

ואני שכלתי את אחי הגדול, האור המַנחה היחיד שלי בשנים האחרונות.

שיט.

אני עוצם עיניים ורואה שוב את פניו החיוורות, המתות, של קיט, ואובדנו פוער בתוכי חלל.

לא יהיה לו תחליף.

לעזאזל, למה הוא רכב על האופנוע באותו לילה עגום וקפוא? אני ממש לא מבין את זה. קיט הוא - היה - הבחור השקול, הטיפוס היציב, סמל המהימנות בכבודו ובעצמו. מבין שנינו, קיט הוא שהביא כבוד לשם משפחתנו, הגן על המוניטין המשפחתי והתנהג באחריות. הוא עבד בסיטי וגם ניהל את העסק המשפחתי הגדול. הוא לא קיבל החלטות פזיזות, לא נהג כמו משוגע. הוא היה האח הנבון. הוא התקדם, לא הידרדר. הוא לא היה בּןאֶלֶף אבוד כמוני. לא, אני הצד השני של המטבע של קיט. המומחיות שלי היא להיות הכבשה השחורה של המשפחה. מעולם לא היו להם ציפיות ממני, אני דואג לכך. תמיד.

האדון - כריכת הספר

אני מתיישב במיטה במצב רוח קודר באור הבוקר האכזרי. הגיע הזמן ללכת לחדר הכושר במרתף. בזכות הריצה, הזיונים והסַיִף אני שומר על הכושר.

מוזיקת הדאנס מכה באוזני, הזיעה מטפטפת על גבי, ואני שואף אוויר לריאות. הלמות רגלי על ההליכון מנקה לי את הראש, ואני מתרכז במתיחת הגוף עד קצה יכולתו. בדרך כלל כשאני רץ, אני ממוקד ושמח שאני סוףסוף מרגיש משהו - גם אם זה רק כאב בריאות המתפקעות ובגפיים המאומצים. היום אני לא רוצה להרגיש שום דבר, לא אחרי השבוע המזוין הזה. כל מה שאני רוצה זה כאב פיזי של מאמץ וסבולת. לא את כאב האובדן.

לרוץ. לנשום. לרוץ. לנשום.

לא לחשוב על קיט. לא לחשוב על קרוליין.

רוץ. רוץ. רוץ.

כשאני נרגע, ההליכון מאט, ואני מסיים את הקטע האחרון בריצת שמונת הקילומטרים שלי ומרשה למחשבותי הקדחתניות לחזור. בפעם הראשונה זה זמן רב יש לי הרבה מטלות.

לפני שקיט נהרג העברתי את הימים בהתאוששות מהלילה הקודם ובתכנון הבילויים של הערב הבא. וזה הכול. אלה היו חיי. אני לא אוהב לסקור את הריקנות של קיומי. אבל בעומק לבי אני יודע כמה אני דפוק וחסר תועלת. בגיל עשרים ואחת קיבלתי לידי קרן נאמנות גדולה, וזה אומר שאף פעם לא עבדתי ברצינות. בניגוד לאחי הבכור. הוא עבד קשה, אבל כמובן, לא היתה לו ברירה.

אבל היום יהיה שונה. אני אחראי על קיום צוואתו של קיט, וזאת בדיחה. אני בטוח שהבחירה בי היתה הדבר האחרון שהוא צחק ממנו - אבל עכשיו, כשהוא טמון בחלקת הקבורה המשפחתית, צריך לקרוא את הצוואה ולהוציא אותה... נו, לפועל.

וקיט מת בלי יורשים.

אני מתחלחל כשההליכון נעצר. אני לא רוצה לחשוב על ההשלכות. אני לא מוכן.

אני לוקח את האייפון שלי, כורך מגבת סביב הצוואר ורץ בחזרה לדירה שלי בקומה השישית.

אני מתפשט, משליך את הבגדים בחדר השינה ופונה לחדר האמבטיה הצמוד. במקלחת אני חופף את הראש וחושב איך אתמודד עם קרוליין. אנחנו מכירים עוד מימי הלימודים. הרגשנו כמו נפשות תאומות, ולכן נמשכנו זה לזה בפנימייה, שני בני שלושעשרה עם הורים גרושים. אני הייתי הילד החדש והיא פרשה עלי את חסותה. תמיד היינו יחד. היא תמיד תהיה האהבה הראשונה שלי, הזיון הראשון שלי... הזיון הראשון והנורא שלי. וכעבור שנים היא בחרה באחי, לא בי. אבל למרות כל זה, הצלחנו להישאר חברים טובים ולא לגעת זה בזה - עד מותו של קיט.

שיט. זה חייב להיפסק. אני לא רוצה ולא צריך סיבוכים. בזמן שאני מתגלח, עיניים ירוקות רציניות מתלקחות מולי במראה. אל תפשל עם קרוליין. היא מהחברים המעטים שלך. היא החברה הכי טובה שלך. דבר איתה. דבר איתה בהיגיון. היא יודעת שאנחנו לא מתאימים. אני מהנהן אל בבואתי, מרגיש יותר נחוש בדעתי לגבי קרוליין, ומנגב את שארית הקצף מהפנים. אני משליך את המגבת לרצפה ונכנס לחדר הארונות. שם אני מוציא את הג'ינס השחור מתוך ערימה על אחד המדפים ושמח למצוא חולצה לבנה מגוהצת וז'קט שחור שחזר מניקוי יבש. היום בצהריים אפָּגש עם פרקליטי המשפחה. אני נועל נעליים ולוקח מעיל כדי להתגונן מפני הקור בחוץ.

שיט, זה יום שני.

אני נזכר שקריסטינה, העוזרת הפולנייה הזקנה שלי, צריכה לבוא לנקות בהמשך הבוקר. אני מוציא את הארנק, מניח קצת מזומנים על השולחן הצר בפרוזדור, מפעיל את האזעקה ויוצא החוצה. אחרי שאני נועל את הדלת, אני מוותר על המעלית ויורד במדרגות.

ברגע שאני בחוץ, בטיילת צ'לסי, האוויר צלול ורענן, ורק הבל פי הקפוא פוגם בו. אני בוהה מעל לתמזה הקודר והאפור בצד השני, בפגודת השלום שעל הגדה ממול. זה מה שאני רוצה, לחיות בשלום ובשלווה, אבל הם לא יגיעו בקרוב. אני מקווה שאקבל כמה תשובות בארוחת הצהריים. אני מרים יד, מנופף למונית ופוקד על הנהג לקחת אותי למֵייפֶייר.

משרד עורכי הדין פָּאבֶל, מֶרמוֹנט והופמן, השוכן בבית ג'ורג'יאני מפואר ברחוב בְּרוּק, מטפל בענייני המשפחה מאז 1775. "הגיע הזמן להתבגר," אני רוטן לעצמי והודף את דלת העץ המצועצעת.

"צהריים טובים, אדוני." פקידת הקבלה קורנת, וסומק מכתים את עורה השחוּם. היא יפה באופן מאופק. בנסיבות אחרות הייתי מקבל ממנה את מספר הטלפון אחרי חמש דקות שיחה, אבל לא בשביל זה באתי.

"יש לי פגישה עם מר ראג'ה."

"מה שמך?"

"מקסים טרֵוֶוליאן."

עיניה סורקות את מסך המחשב שלה, והיא מנענעת בראשה ומקמטת את המצח. "שב בבקשה." היא מחווה בידה לעבר שתי ספות עור חומות במבואה המחופה פנלים, ואני צונח על הספה הכי קרובה ולוקח את מהדורת הבוקר של ה"פייננשל טיימס". פקידת הקבלה מדברת בטלפון בבהילות בזמן שאני מעיין בעמוד הראשון של העיתון, אבל לא קולט כלום. כשאני מרים את עיני, ראג'ה בכבודו ובעצמו בא לקבל את פני, צועד דרך הדלתות הכפולות ביד פשוטה לפנים.

אני קם.

"לורד טְרֵוֵותיק, הרשה לי להביע את תנחומי," אומר ראג'ה ואנחנו לוחצים ידיים.

"קרא לי טרוותיק," אני אומר. "עוד לא התרגלתי לתואר של אחי."

התואר שלי... עכשיו.

"כמובן." מר ראג'ה מהנהן בכבוד מנומס שמעצבן אותי. "בוא איתי, בבקשה. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים בחדר האוכל של השותפים, ואני חייב לציין שמרתף היינות שלנו הוא מהטובים בלונדון."

אני בוהה כמהופנט בלהבות הרוקדות באח במועדון שלי במייפייר.

הרוזן מטרוותיק.

זה אני. עכשיו.

זה לא מתקבל על הדעת. זה מצער.

איך קינאתי בתואר של אחי ובמעמדו במשפחה כשהייתי צעיר. מלידה, קיט היה הילד המועדף, במיוחד אצל אמא שלי, אחרי הכול הוא היה היורש של המשפחה, לא הגלגל הרזרבי. קיט נקרא ויקונט פורטאוון מאז שנולד והפך לרוזן השניםעשר מטרוותיק בגיל עשרים, לאחר מותו הפתאומי של אבא. בגיל עשרים ושמונה אני בר המזל השלושהעשר במספר. וגם אם חמדתי את התואר ואת כל מה שנלווה לו, עכשיו, אחרי שקיבלתי אותו, אני מרגיש שאני פולש לשטחו של אחי.

זיינת את הרוזנת שלו אתמול בלילה. זו לא סתם פלישה.

אני לוקח שלוק מהגלֶנרוֹתס שאני שותה ומרים את הכוס. "לחיי המת," אני לוחש ומחייך בגלל האירוניה. גלנרותס היה הוויסקי החביב על אבא ועל אחי - ומהיום גלנרותס וינטג' 1992 יהיה גם הוויסקי החביב עלי.

אני לא יכול להצביע על הרגע שבו השלמתי עם זה שקיט הוא היורש ועם קיט עצמו, אבל זה קרה מתישהו לפני גיל עשרים. הוא קיבל את התואר, הוא זכה בבחורה, ואני נאלצתי להשלים עם זה. אבל עכשיו הכול שלי. הכול.

אפילו אשתך. טוב, לפחות אתמול בלילה.

אבל האירוניה היא שקיט לא הזכיר את קרוליין בצוואה.

אפילו לא במילה.

מכך היא חששה.

איך הוא היה יכול להתרשל כל כך? הוא כתב צוואה חדשה לפני ארבעה חודשים אבל לא דאג לה. הם היו נשואים רק שנתיים...

מה הוא חשב לעצמו?

מובן שהיא עלולה לתבוע. ומי יאשים אותה?

אני משפשף את פני.

מה אעשה?

הטלפון שלי מזמזם.

איפה אתה?

זה סמס מקרוליין.

אני מכבה את הטלפון ומזמין עוד משקה. אני לא רוצה לפגוש אותה הערב. אני רוצה לאבד את עצמי במישהי אחרת. מישהי חדשה. מישהי בלי מחויבות, ואני חושב שגם אקנה קצת קוֹק. אני שולף את הטלפון ופותח את טינדר.

"מקסים, איזו דירה מהממת." היא מתבוננת על מימי התמזה העכורים, המנצנצים באור פגודת השלום. אני לוקח את הז'קט שלה ותולה אותו על משענת הספה.

"משקה או משהו חזק יותר?" אני מציע. לא נישָאר הרבה זמן בחדר האורחים. כמו לפי אות, היא מסיטה את שׂערה השחור המבריק מעבר לכתפה. עיניה החומות, המאופרות בעיפרון שחור, ננעצות בי.

היא מלקקת שפתיים צבועות, מרימה גבה ושואלת, "משהו חזק יותר?" נימת קולה מפתה. "מה אתה שותה?"

אה... היא לא מבינה את הרמז, אז בלי קוקאין, אבל היא מקדימה אותי. אני מתקרב אליה כדי שהיא תצטרך להטות את ראשה ולהרים אלי עיניים. אני נזהר לא לגעת בה.

"אני לא צמא, הת'ר." אני מנמיך את קולי, מרוצה שזכרתי את שמה. היא בולעת רוק ושפתיה נפשקות.

"גם אני לא," היא לוחשת, וחיוכה המתגרה מגיע לעיניה.

"מה את רוצה?" אני מסתכל עליה כשמבטה נח על פי. זאת הזמנה. אני משתהה לרגע, רק כדי לוודא שאני קורא נכון את המצב, ואחר כך רוכן ומנשק אותה. זה מגע קל שבקלים: שפתיים על שפתיים, ואז הפסקה.

"אני חושבת שאתה יודע מה אני רוצה." היא מושיטה יד, מעבירה את אצבעותיה בשׂערי ומושכת אותי בחזרה אל פיה החם והמזמין. יש לה טעם של ברנדי עם שמץ קל של סיגריות, שמסיח את דעתי. אני לא זוכר שראיתי אותה מעשנת במועדון. אני מצמיד אותה אלי, יד אחת על מותניה והשנייה מטיילת על קימוריה השופעים. יש לה מותניים צרים ושדיים גדולים ומוצקים, שהיא מצמידה אלי בחושניות. מעניין אם טעמם יהיה טוב כמו מגעם. ידי מרפרפת לעבר ישבנה, ואני מנשק אותה חזק יותר ומתוודע לפיה הלהוט.

"מה את רוצה?" אני לוחש אל שפתיה.

"אותך." היא מתנשמת, קולה בהול. היא מגורה. בגדול. היא מתחילה לפתוח את כפתורי החולצה שלי. אני עומד בשקט כשהיא מורידה אותה מכתפי ומניחה לה ליפול על הרצפה.

לכבוש אותה כאן או במיטה? הנוחות מנצחת ואני אוחז בידה. "בואי איתי." אני מושך אותה בעדינות, והיא יוצאת בעקבותי מחדר האורחים לפרוזדור ולחדר השינה.

החדר מסודר, כמו שידעתי שיהיה.

אלוהים יברך את קריסטינה.

אני לוחץ על המתג בקיר, מדליק את מנורות המיטה ומוביל אותה לעברה. "תסתובבי."

הת'ר עושה כדברי אבל מתנדנדת קצת על עקביה הגבוהים. "זהירות." אני תופס את כתפיה ומושך אותה אלי בחוזקה, ואחר כך מסובב את ראשה לעברי כדי שאוכל לראות לה את העיניים. הן מרוכזות בשפתי, אבל היא מסתכלת עלי. עיניה קורנות. צלולות. ממוקדות. מספיק פיכחת. אני מחכך את האף בצווארה וטועם את עורה הרך והריחני בלשוני. "אני חושב שהגיע הזמן לשכב על המיטה." אני פותח את רוכסן שמלתה האדומה הקצרה, מקלף אותה מעבר לכתפיה ונעצר כשאני חושף את קצות שדיה הנסתרים בחזייה אדומה. אני מרפרף באגודלי על פני התחרה. היא גונחת, מקשיתה את גבה והודפת את שדיה לתוך ידי.

כן, כן.

אגודלי שוקעים מתחת לבד העדין ומקיפים את פטמותיה המתקשות, והיא מגששת מאחוריה אחר כפתור הג'ינס שלי. "יש לנו את כל הלילה," אני ממלמל ומשחרר אותה. אני נסוג לאחור, ושמלתה מחליקה על גופה ונושרת לרגליה.

חוטיני אדום חושף ישבן חטוב.

"תסתובבי. אני רוצה לראות אותך."

הת'ר מסיטה את שׂערה מעבר לכתפה, מסתובבת ומשגרת אלי מבט לוהט מתחת לריסיה. יש לה שדיים מפוארים.

אני מחייך. היא מחייכת.

זה יהיה כיף.

 

היא מושיטה את היד, תופסת את הג'ינס שלי במותניים ומושכת בכוח עד שהציצים הנהדרים שלה שוב נלחצים לי לחזה. "תן נשיקה," היא נוהמת בקול נמוך ותובעני. היא מעבירה את לשונה על שיניה העליונות, וגופי מגיב, המפשעה מתהדקת.

"אשמח מאוד להיענות לבקשתך, גברתי."

אני תופס את ראשה, אצבעותי בשׂערה המשיי, והפעם הנשיקה יותר מחוספסת. היא מגיבה, ידיה חופנות את שׂערי והלשונות שלנו נוגעות. היא מפסיקה ומרימה אלי עיניים תאוותניות, כאילו היא סוףסוף רואה אותי ואוהבת את מה שהיא רואה. אחר כך שפתיה שוב נצמדות אל שפתי בקדחתנות.

אוף, היא באמת רוצה את זה.

אצבעות זריזות מוצאות את הכפתור העליון בג'ינס שלי, והיא מושכת אותו. אני צוחק, תופס את ידיה והודף אותה בעדינות כך ששנינו נופלים על המיטה.

הת'ר. קוראים לה הת'ר, והיא שקועה בשינה עמוקה לצדי. אני מעיף מבט בשעון שליד המיטה. כבר חמש ורבע. אין ספק, היא זיון טוב. אבל עכשיו אני רוצה שהיא תסתלק. כמה זמן אצטרך לשכב פה ולהקשיב לצליל הנשימה השקט שלה? אולי במקום זה הייתי צריך ללכת לדירה שלה, כי אז הייתי יכול להסתלק. אבל הדירה שלי היתה קרובה יותר - ולשנינו לא היתה סבלנות. אני בוהה בתקרה ועובר בראשי על הערב, מנסה לזכור מה למדתי עליה, אם בכלל למדתי משהו. היא עובדת בטלוויזיה והיא חייבת ללכת בבוקר לעבודה, וזה בטח אומר שהיא תלך בקרוב, לא? היא גרה בפּאטני. היא שווה. ומעוניינת. כן, מעוניינת מאוד. היא אוהבת לשכב על הבטן בזמן הסקס, היא גומרת בשקט, ויש לה פה מוכשר שיודע בדיוק איך להקים לתחייה גבר סחוט. הזין שלי מתעורר לזכר המעשה, ואני שוקל להעיר אותה לסיבוב נוסף. שׂערה השחור פרוש על הכרית, ופניה שלוות בשנתה. אני מתעלם מדקירת הקנאה ששלוותה מעוררת בי ושואל את עצמי, אם הייתי מכיר אותה יותר טוב, האם עדיין הייתי חושב שהיא שלווה?

אה, לעזאזל. אני רוצה שהיא תלך.

אתה מפחד מאינטימיוּת. קולה המנדנד של קרוליין מהדהד במוחי.

קרוליין. שיט.

שלוש הודעות עם קיטורים וכמה שיחות שלא נענו מקרוליין עצבנו אותי. הג'ינס שלי על הרצפה בערימה מקומטת. אני מוציא את הטלפון שלי מהכיס האחורי. אני בודק מה עם הדמות הישנה לצדי - לא, היא לא התעוררה - וקורא את ההודעות מקרוליין.

איפה אתה?

תתקשר אלי! :(

מה הבעיה שלה?

היא מכירה את הכללים. היא מכירה אותי מספיק זמן. השתובבות קצרה בין הסדינים לא תשנה את רגשותי כלפיה. אני אוהב אותה... בדרכי, אבל כידיד, כחבר טוב.

אני מזעיף פנים. לא התקשרתי אליה. אני לא רוצה. אני לא יודע מה להגיד.

פחדן. קול מצפוני לוחש. אני צריך לתקן את המצב. נצנוצי התמזה עולים ויורדים על התקרה, חופשיים וקלילים. לועגים לי. מזכירים לי את מה שאיבדתי.

חופש.

ואת מה שיש לי עכשיו.

אחריות.

שיט.

האשמה מכניעה אותי. זהו רגש לא מוכר ולא רצוי - קיט הוריש לי הכול. הכול. וקרוליין לא קיבלה כלום. היא אשתו של אחי. והזדיינתי איתה. לא פלא שאני מרגיש אשם. ובעומק לבי אני יודע שגם היא מרגישה אשמה. לכן היא הלכה באמצע הלילה בלי להעיר אותי, בלי לומר שלום. הלוואי שהבחורה לצדי היתה עושה כמוה.

מתוך ൺ גוונים של אופל" (צילום: ג'ון שוורצמן,  יחסי ציבור )
אצבעות זריזות מוצאות את הכפתור העליון בג'ינס - מהסרט "50 גוונים של אופל" | צילום: ג'ון שוורצמן, יחסי ציבור

אני מסמס לקארו בזריזות.

עסוק היום. את בסדר?

השעה חמש בבוקר. קרוליין בטח עוד ישנה. אני מוגן. אתמודד איתה יותר מאוחר... או מחר.

הת'ר זעה ועפעפיה מרפרפים ונפקחים.

"הַיי." היא מחייכת אלי בהיסוס. אני משיב לה באותו מטבע, אבל חיוכה נמוג. "אני צריכה ללכת," היא אומרת.

"ללכת?" התקווה גואה בחזי. "את לא חייבת ללכת." אני מצליח להישמע כן.

"אני חייבת. אני צריכה ללכת לעבודה, ואני לא חושבת שהשמלה האדומה שלי תתאים למשרד." היא מתיישבת ונאחזת בסדין המשי כדי להסתיר את קימוריה. "זה היה... טוב, מקסים. אם אשאיר לך את המספר שלי, תתקשר אלי? אני מעדיפה לדבר בטלפון, לא בסמס או בטינדר."

"ברור," אני משקר בלי הכרה. אני מקרב את פניה לפני ומנשק אותה בעדינות. היא מחייכת בביישנות. היא קמה, כורכת את הסדין סביב גופה ומתחילה לאסוף את בגדיה מהרצפה.

"להזמין לך מונית?" אני שואל.

"אני יכולה להזמין אוּבֶּר."

"אני אעשה את זה."

"בסדר, תודה. אני נוסעת לפאטני."

היא מוסרת לי את כתובתה, ואני קם, לובש את הג'ינס, שולף את הטלפון ויוצא מחדר השינה כדי לתת לה קצת פרטיות. מוזר איך שנשים מסוימות מתנהגות בבוקר שאחרי הזיון: ביישניות ושקטות. היא כבר לא הנימפה התאוותנית והתובענית מהערב הקודם.

אחרי שהזמנתי לה הסעה אני מחכה ונועץ מבטים בנהר תמזה האפל. כשהיא סוףסוף מופיעה, היא מושיטה לי פיסת נייר. "הטלפון שלי."

"תודה." אני תוחב את הפתק לכיס האחורי של הג'ינס. "ההסעה שלך תגיע בעוד חמש דקות."

היא עומדת במבוכה, הביישנות שלאחר הזיון משתלטת עליה. הדממה בינינו מתארכת והיא סוקרת את החדר, מסתכלת לכל מקום, רק לא עלי.

"איזו דירה יפה. מוארת," היא אומרת, ואני יודע שאנחנו מפטפטים כדי להתגבר על המבוכה. היא מגלה את הגיטרה והפסנתר שלי. "אתה מנגן?" היא ניגשת לפסנתר הכנף הקטן.

"כן."

"בגלל זה אתה כל כך טוב עם הידיים," היא אומרת. אחר כך היא מקמטת את המצח כאילו קלטה שאמרה את זה בקול, ובלחייה עולה סומק ורוד מושך.

"את מנגנת?" אני שואל ומתעלם מהערתה.

"לא - אף פעם לא התקדמתי מעבר לשיעור חלילית בכיתה ב'." הקלה מרככת את תווי פניה, כנראה מפני שהתעלמתי מההערה שלה על ידי. "וכל זה?" היא מצביעה על הפטפונים והאַיימק שלי על השולחן בפינת החדר.

"אני מתקלט."

"כן?"

"כן. כמה פעמים בחודש במועדון בהוֹקסטון."

"בגלל זה כל הוויניל הזה." היא מעיפה מבט בקיר המכוסה מדפים שעליהם אוסף התקליטים שלי.

אני מהנהן.

"והצילומים?" היא מחווה בידה על הנופים בשחורלבן שתלויים על בדי קנבס בחדר האורחים.

"כן. ולפעמים גם מהצד השני של המצלמה."

היא נראית מבולבלת.

"דוגמנות. בעיקר במגזינים."

"אה, זה הגיוני. באמת יש בך הרבה חלקים." היא מגחכת, מרגישה קצת יותר בטוחה בעצמה. בצדק. היא אלילה.

"אני מומחה להרבה דברים," אני עונה בחיוך מצטנע, והגיחוך שלה נעלם ומתחלף בבלבול זועף.

"קרה משהו?" היא שואלת.

קרה משהו? על מה היא מדברת, לעזאזל? "לא. כלום." הטלפון שלי מזמזם, וזה סמס שמודיע לי שההסעה שלה הגיעה. "אני אתקשר אלייך," אני אומר, לוקח את הז'קט שלה ומחזיק אותו פתוח ללבישה.

"לא נכון. אבל זה לא סיפור. ככה זה בטינדר. היה כיף."

"גם לי." אני לא מתכוון לסתור את דבריה.

אני מלווה אותה לדלת. "את רוצה שאלווה אותך למטה?"

"לא, תודה. אני ילדה גדולה. שלום, מקסים. היה נחמד להכיר אותך."

"כנ"ל... הת'ר."

"כל הכבוד." היא קורנת, מרוצה שזכרתי את שמה, ואני לא מתאפק ומשיב לה בחיוך. "ככה טוב יותר," היא אומרת. "אני מקווה שתמצא את מה שאתה מחפש." היא מתרוממת על בהונותיה ונותנת לי נשיקה צנועה על הלחי. היא מסתובבת ומתנדנדת על עקביה הגבוהים לעבר המעליות. אני מקמט את המצח לעבר דמותה המתרחקת ומתבונן בתחת השווה שלה מתחת לשמלה האדומה.

אמצא את מה שאני מחפש? מה לעזאזל זה אמור להביע?

יש לי את כל זה. בדיוק שכבתי איתך. מחר אשכב עם מישהי אחרת. מה עוד אני צריך?

מסיבה לא ברורה דבריה מרגיזים אותי, אבל אני מתנער מהם וחוזר למיטה, בתחושת הקלה על כך שהיא הלכה. כשאני פושט את הג'ינס וחוזר למיטה, מילות הפרידה המאתגרות שלה מהדהדות בראשי.

אני מקווה שתמצא את מה שאתה מחפש.

מאיפה זה הגיע, לעזאזל?

בדיוק ירשתי אחוזה גדולה בקורנוול, אחוזה באוקספורדשייר, עוד אחת בנורתמברלנד, וחלק קטן מלונדון - אבל באיזה מחיר?

פניו החיוורות וחסרות החיים של קיט צצות לי בראש.

שיט.

כל כך הרבה אנשים סומכים עלי עכשיו, יותר מדי, הרבה יותר מדי: חוואים שחוכרים ממני אדמות, העובדים באחוזות, עובדי משק בית בארבעה בתים, יזמי הנדל"ן במייפייר...

לעזאזל.

לך תזדיין, קיט. לך תזדיין מפני שאתה מת.

אני עוצם עיניים ונאבק בדמעות שלא הזלתי, ואני נרדם כשמילות הפרידה של הת'ר מהדהדות בראשי.

 

"האדון" מאת אי. אל. ג'יימס. עכשיו בהנחה מיוחדת לקוראי mako תרבות: 59.90 שקלים (במקום 98 שקלים) בהזנת קוד הקופון 7773 באתר ידיעות ספרים. המחיר כולל משלוח לנקודת חלוקה חינם, או שליח עד הבית בתוספת 30 שקלים