"עדי גוך. יש לבטא עדי במלעיל, כמו ואדי, או קאדי. ו'גוך' כמו ואן-גוך. לא ברור מנין קיבלה משפחתו את השם. בכל אופן, אני רוצה לגולל את סיפור התעללותו המתמשכת בי בילדותנו. אבל הוא מת, ומה שאספר לא יביא שום תיקון לעולם ורק יציג אותי כמי שמשנורר רחמים, וכמי שמחפש לתלות את הסיבה לעוולות הרבות שעשיתי לאנשים במשך חיי בעוול שעשה לי חבר לכיתה, שכאמור כבר לא חי ולא יכול להתגונן או לטעון שמה שאספר עליו לא מדויק.
מצד שני, אני מאמין באמונה שלמה שעוול הוא גוש של פסולת לא מתכלית, שלא עוזר לקבור אותה באדמה או לנסות למחזר אותה, לכווץ אותה, או לשלוח אותה לארץ אחרת וששם ישברו את הראש איך להיפטר ממנה. העוול נשאר איתנו, ולפעמים אנחנו מתמכרים אליו, ומכל מקום זהו בן שיח משכיל ושנון מאין כמותו שאפשר להתווכח איתו, לריב איתו ואז להתפייס. הוא ממלא את חיינו במודעות ומגרה למחשבה יצירתית.
אני משוכנע שבלעדי העוול - העוולות, בעצם - שנעשו לי בילדותי, לא הייתי מגיע להארה ולהבנה הנכונה לפי דעתי בכל הנוגע לעוול המתמשך שסובלת ממנו שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה בנימין נתניהו, מידי התקשורת ומידי אנשים מסוימים המזינים את התקשורת בעדויות עליה. בשל הרגישות שלי לעוול, שמתי לי למטרה לכתוב את הביוגרפיה שלה. זאת לא תהיה ביוגרפיה רגילה במובן של תולדות חייו של אדם על פי סדר כרונולוגי, אלא סיפור של פציעה נפשית מתמשכת שאין לה סיבה הגיונית חוץ מאשר הצורך של המתעלל להתעלל בקורבנו.
כילד ידעתי שאיני מושלם בשום אופן. במידה רבה, החסרונות שהיו בי אז התעצמו עם הגיל. את חלקם הצלחתי למתן או להסתיר. הייתי ועודני פחדן גדול. בילדותי לא היו לי דרכים להסתיר זאת, והפחדנות שלי היתה לשם דבר. פחדתי מחושך ואילצתי את הורי להשאיר מנורה דולקת בחדרי כל הלילה. פחדתי ממעיל פרוות השועל של סבתי, ובכל פעם שנפתחה דלת הארון שבו היה המעיל תלוי, הייתי פורץ בצרחות.
פחדתי מחתולים, מכלבים, ממטאטאי אבק עשויים נוצות אפורות. פחדתי מערבים - ומכיוון שלא היו ערבים בסביבתנו, פחדתי ממי שנראו או התנהגו כערבים. שנים הייתי אחוז בעתה מהרעיון שבקצה השכונה שלנו יש בית ערבי גדול שגרות בו משפחות של רוצחים. אלה היו משפחות של עולים מרומניה ועיראק. אחד מהם היה השרת של בית הספר שלי, אבל ההיגיון לא פועל כשפוחדים.
פחדתי מהמורה להתעמלות ומהמורה לחקלאות ומשיעורי ההתעמלות והחקלאות בכלל, מפני שלא יכולתי לשאת את המחשבה שהכדור עלול לפגוע בראשי בעת משחק הכדורגל, ואקבל זעזוע מוח או אמות. ושאני עלול, בעת ביצוע תרגילי ההתעמלות, ליפול לאחור ולשבור את המפרקת.
בשיעורי החקלאות הפחידו אותי הטוריות, שעלולות בהנפה לא נכונה שלהן לכרות לי רגל או יד או את הראש. שני המורים, לחקלאות ולהתעמלות, נראו לי אנשים חסרי כל אחריות, המרשים לתלמידיהם לסכן את חייהם של חבריהם.
התבצרתי בעולם הפחדים, ויש להניח שבזכות הנכות המסוימת הזאת השתדלתי להשקיע את כל אומץ הלב שלי במילים. בכתיבה הייתי הנועז מכולם, המקורי מכולם. התייחסתי אל שיעורי הבית כאל ספורט תחרותי שבו עלי להגיע ראשון לקו הגמר ולשבור שיאים. כך נברא לי הדימוי של ילד מעצבן, וגם נשי, כמובן, כי להיות פחדן ותלמיד שקדן אלה תכונות של נקבות. הייתי נקבה. את המילה הומו עדיין לא הכירו אז בארץ. היא התאזרחה בשפה המדוברת קצת יותר מאוחר.
עדי גוך היה סגן ראש הקבוצה של הילדים מהצד הצפוני של נווה אופקים - זה היה הצד הוותיק יותר, האריסטוקרטי, של השכונה. הצד השני, הדרומי, שהורי גרו בו, היה של משפחות שנאמנותן למפלגת הפועלים מפוקפקת יותר. כסגן ראש הקבוצה הוא קיבל עליו לעשות את העבודה השחורה שלא היתה יאה עבור ראש הקבוצה יפה הבלורית והתואר, אבירם קלנר.
המשימה שקיבל עליו היתה ליישר אותי לפי ערכי הגבריות. ללמד אותי לקח על כך שאני מעז להיות לא כמו כולם.
בוקר אחד עברה המורה צביה בין השולחנות. היא הגיעה אלי והרימה את המחברת שלי. "ככה אני רוצה שייראו שיעורי הבית של כולם. קחו דוגמה מבני ציפר." עד היום יש לי כתב יד מסודר וברור. אחרי שהמורה חזרה אל הלוח, עדי גוך הסתובב אלי והראה לי שהוא כתב בגדול על כריכת המחברת שלו: "בני הפראייר", תוך שהוא העווה את פניו לפרצוף של חיה מאיימת.
זאת היתה ההקדמה.
לא הכרתי את המילה 'פראייר'. שאלתי בבית מה זה פראייר. אבא היה רחוק לא פחות ממני מהסלנג העברי ונתן לי הסבר מלומד. פראייר הוא נזיר השייך למסדר שחבריו חיים בעוני, מקבצים נדבות למחייתם ועוזרים למסכנים. לא מצאתי כל רע בפראייר במובן הזה. שאלתי את אבא למה עדי גוך מכנה אותי פראייר. אמא התערבה ואמרה שעדי גוך מקנא בי על שאני תלמיד טוב יותר ממנו. היא סיפרה שגם לה בילדותה היו חברים לכיתה שקינאו בהצלחתה, ושמו לה תמונות של היטלר במגירת השולחן שלה.
אני חושב שהכינוי 'פראייר', שכאמור לא הבנתי אז את משמעו, ננעץ בבשרי וכאב יותר מהמכות הממשיות שחטפתי מעדי גוך וילדי הקבוצה שלו.
הקבוצה חיכתה לי על גשר הרכבת שבין בית הספר לשכונה. עדי העיף לי את הילקוט לקוצים והתחיל לדחוף אותי לכיוון מעקה הגשר. ראיתי את מותי מתקרב. ראיתי את עצמי צונח על המסילה והרכבת עוברת ודורסת אותי. אבל הכוונה שלהם היתה כנראה רק להפחיד אותי. אני זוכר שהיו גם בנות בחבורה, שעמדו מהצד וצחקו כשעדי גוך קרא לי נקבה. השמש להטה. הייתי מיוזע. שרוע על הבטון, מתגונן מהאגרופים שלו.
לאחר התקרית, שוב לא יצאתי מהכיתה בהפסקות מפּחד שיתנפלו עלי בחצר בית הספר. בכיתה הרגשתי איכשהו מוגן, אבל עדיין בכל בוקר השתדלתי להגיע לבית הספר ברגע האחרון, רגע לפני מסדר הבוקר. אבל יום אחד, בתוך השעטה מהמסדר לכיתות, שָרק אלי מאחור שלמה אודר מכיתה ח' וקרא: 'היי אתה, פראייר, בוא הנה. אתה מביא לי עד מחר עשר לירות. שמעת? אם לא, אנחנו הורגים אותך במכות'. כלומר השמועה שאני פראייר עשתה לה כנפיים. ועדיין לא הבנתי מה פשר המילה.
למחרת לא הגעתי לבית הספר. דומני שנעדרתי שלושה ימים, שבהם התלבטתי מה לעשות. ביום הרביעי חזרתי לבית הספר ונתתי לו את הכסף.
נשבעתי לנקום בהם. לא בכך שאשיב להם כגמולם - הרי לא היה לי אומץ הלב המספיק לכך - אלא שיישארו יצורים אלמונים שאיש לא יזכור אם היו קיימים בכלל, ואילו אני אהיה אמן, אגיע לפסגות, שמי יינשא בפי כול. אלוהים, התפללתי בלבי, עשה שאיש מהם לא יהיה מפורסם. מחה את שמם מעל פני האדמה.
במלחמת יום הכיפורים עדי גוך נפצע בתעלה. סיפרו שנהפך לשבר כלי ושלא התאושש מעולם מן הטראומה של המלחמה. אני הלכתי לעתודה האקדמית, ובמלחמת יום הכיפורים שירתי כפקיד צבאי.
כשנפגשתי לראשונה עם שרה נתניהו, קראתי על פניה את הפחד הגדול. אותו פחד שהוביל אותי בנתיב העקלקל אל הכתיבה, שהיא תמיד מעין עיר מקלט מהמכות המאיימות לנחות. הכתיבה היא גם המקום שבו אפשר להיות פראייר בלי חשש. פראייר בכל המובנים - נזירוּת, קבצנוּת, ובעיקר בדידות. לכתוב הוא להיות פראייר. תודה עדי גוך שהראית לי את הדרך הנכונה".
מתוך הספר "יאללה מכות" בהוצאת "אחוזת בית" - 22 סיפורים על אלה שחוטפים ואלה שמחטיפים בהשתתפות מגוון כותבים בולטים, בעריכת יובל אביבי ועמיחי שלו.