אני לא אוהבת את המילה "לזיין" ולא את המילה "מזדיינת" או כל מילה אחרת שתקוע בה זין. רוב המילים בעברית שבהן משתמשים כדי לתאר מין מגעילות אותי. "זין" זה צבא, זאת מלחמה, זה נשק, ואני מחפשת את הדימוי המדויק שיזיז אותי מבפנים. אני אוהבת את המילה "להתעלס", והכי אני אוהבת את הביטוי "to make love". כבר כמה ימים שלא יצא לנו לעשות את זה. שיתפתי בזה חברה ואמרתי לה שחסר לי. אולי במובן הזה אני דומה לגברים שאומרים עליהם שהם נעשים עצבניים כשיש להם כאב ביצים, בהבדל אחד: לגברים יש לגיטימציה ולי, כאישה, יש פחות. רוב בני האדם הם יצורים מיניים, רק שאותנו, הנשים, לימדו שגברים צריכים יותר ושאם את מגרה אותם ולא "נותנת", יש להם כאב ביצים ואת אשמה בו. למיניות שלנו יש פחות התייחסות. כאישה וכאמנית שנושקת ל-50 אני מתבוננת על ההשתנות של הגוף כתוצר של זמן ובשלות ואני שמה לב שאין דיבור על השינויים האלה מהצד הטוב שלהם. לא מדברים על המנעד המיני של הגוף שמתעצם ומקבל עומק עם השנים. לא מדברים על הקשב לגוף שמתחדד ולא על האופן שבו קל יותר, בגיל הזה, לקבל דברים שבעבר היה קשה להשלים איתם. בדרך כלל אני אוהבת מונחים מדעיים, אבל הביטוי "מולטי אורגזמה", שמתיימר לתאר את החוויה האורגזמית שיש לי היום, גלים-גלים ואדוות מתמשכות, הוא ביטוי לא מוצלח. החוויה המולטי אורגזמית הזאת עומדת בניגוד מוחלט למה שתמיד אמרו לי: "גבר צריך הרבה סקס ואת זו שצריכה לדאוג לספק לו אותו, כי אם לא תספקי הוא יבגוד בך ואת תהיי אשמה." אמא שלי אמרה לי את זה וגם התרבות הפופולרית, המגזינים והסרטים. ואני האמנתי. בקשרים הראשונים שלי הייתי סופרת כמה ימים עברו מאז הפעם האחרונה. "אוי, עברו שלושה-ארבעה ימים, זה לא טוב, צריך לעשות סקס." המנגנון הזה ניתק אותי מהגוף שלי להרבה זמן.

למדתי על המיניות הנשית בעיקר מתוך סרטים. ראיתי את "בטי בלו" המגה-מינית הצרפתייה, שפוסטרים שלה היו תלויים בכל מקום, והיו "אינסטינקט בסיסי", "חיזור גורלי" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". בכולם הוצגו נשים מאוד מיניות ומאוד נחשקות וניסיתי לחקות אותן, אבל כבר אז הרגשתי דיסוננס. כל הדמויות האלה היו גרוטסקיות, מוגזמות וקצת משוגעות. הייתי אישה צעירה ואין ספק שמאז נרשמה התקדמות, אבל בכל אותם סרטים לא היתה התייחסות לעובדה שלאישה יש דגדגן. את רואה איך הם מתנשקים ומתלטפים והופ, הוא בפנים והיא עושה אה, אה וזהו. אין לה דגדגן, הוא לא יורד לה ולא מלקק אותה ולא מענג אותה ולא כלום. אבל מפשיטים אותה. זה כן. האישה בקולנוע משרתת את הגבר ואת הצופים אבל אין שום התייחסות למיניות שלה. כל אותם דברים שהשפיעו עלי ושניסיתי לחקות ושיתפתי איתם פעולה כי חשבתי שככה זה – התבררו כשקר.

listening 2016
listening 2016 | צילום: ראומה זוהר חיות, יחסי ציבור

נולדתי בארצות הברית ועליתי לארץ בגיל שבע, ובחודשי הקיץ הייתי טסה לניו יורק לבקר את סבא וסבתא שלי. היה להם מנוי לירחון פוליטי-סאטירי שנקרא "Mad". ראיתי שם ציורי קומיקס שהיו בהם גם מסרים מיניים. הציורים האלה היו מגרים והתחלתי לצייר כאלה בעצמי. ציירתי נשים וגברים וסוגים שונים של זַיִנים. יום אחד סבא שלי ראה מה אני מציירת ואני זוכרת שהתביישתי נורא למרות שהוא לא אמר כלום. בשנים שבאו אחר כך, אמא שלי היתה מקבלת בדואר את המגזין "קוסמופוליטן" שיצא אז רק בארצות הברית. תמיד היו בו צילומי שער של אישה חתיכה עם ציצים חשופים ומאמרים על איך להגיע לסיפוק ובעיקר על איך לספק אותו. היום אני חושבת שאמא שלי, שכנראה לא היתה מסוגלת לתת לי חינוך מיני מרוב מבוכה, נתנה לי אותו דרך המגזינים האלה. ככה למדתי איך לאונן ואיך הגוף שלי גומר, שגם זאת מילה שאני לא אוהבת אבל הייתי מאוד תמימה והמרחק בין אוננות לבין לעשות את זה עם מישהו אחר היה עצום. הייתי ילדה רזה שנראתה כמו עלה נידף ובחוויה שלי לא היה דבר ביני לבין נשיות. כשראיתי זוג מתנשק הייתי נפעמת מרוב רומנטיות, אבל לא היתה לי שום גישה לזה.

בכיתה י"א התאהבתי בבחור אמריקאי שהגיע לארץ עם משלחת של הצופים. דיברנו המון וישנו אחד ליד השני בטיול שכבתי במדבר והוא רצה להתנשק וזה הגעיל אותי. הסתכלתי על חברה שלי, שכבר שכבה עם בנים, ולא הבנתי איך היא יכולה לאהוב את זה. זה נראה לי מגעיל. אולי זה קשור לטיולים של התנועה ולשירים שהחבר'ה היו שואגים באוטובוס: "אני רואה כּוּס פתוח ושערות מתנפנפות ברוח וזה סימן ששקט בגזרה..." והדבר האחרון שהרגליים שלך רוצות לעשות אחרי ששמעת שיר כזה הוא להיפתח. מילים שאמרו על בנות, כמו "נותנת" ו"מוצצת", נכנסות לך לכל תא בגוף וסוגרות אותו. עד היום אני יכולה להרגיש לפעמים את התאים הסגורים ואת הרגע שבו הדברים מתקלפים מעלי ונפתחים. את הרגע שבו I get inside out. היום אני מביאה את עצמי לשם לבד, אבל המון שנים עסקתי, דרך האמנות, בדימויים של לפתוח.

הייתי בתולה כשהתגייסתי לצבא. היה לי חבר וחודשיים אחרי שהתחלנו לצאת הבאתי אותו לבית של ההורים, אבל לא שכבנו. הייתי מספקת את עצמי על בסיס קבוע, אבל סקס לא נראה לי אטרקטיבי. בדיעבד אני שואלת את עצמי איך הוא בכלל הסכים לחכות אחרי ש"סחבתי" אותו ככה, ואני המומה מזה שאמרתי עכשיו את המילה "סחבתי", כאילו לא למדתי כלום. בבית היה לי חדר משלי ורצינו לישון ביחד. אני זוכרת שאמא שלי פתחה זוג עיניים ואמרה בתקיפות, "אתם לא ישנים ביחד בבית שלי!" הייתי המומה. לא בגלל שהיא לא הסכימה שנישן יחד, אלא בגלל שהיא חשבה שאני שוכבת איתו. שהיא לא סומכת עלי. באותו לילה ישנו בחדרים נפרדים ויותר לא הבאתי אותו לבית של ההורים שלי. הייתי נוסעת מהצבא ישר לבית של אמא שלו, שדווקא שמחה שלבּן שלה יש חברה שישנה איתו. היא היתה סוחטת לנו בבוקר מיץ תפוזים טרי ומביאה לנו למיטה. בשלב מסוים שכבנו וזה כאב כמו שחשבתי שיכאב. יכולתי בשלב ההוא של חיי לחיות בלי סקס. היה לי קושי אדיר ליצור קשר רגשי ולשם הופנו רוב המאמצים שלי. הרבה דברים היו נעולים בתוכי ולמרות זאת הייתי משוכנעת שאני מינית כי שכבתי וכי אני מאוננת והייתי מאוד גאה בזה. אבל בעצם לא ידעתי הרבה על היכולות של הגוף שלי. לא ידעתי על המפגש המיני, שכשהוא מתרחש באמת, יש בו משהו מרפא.

כשהייתי בת 25, סטודנטית לקולנוע, כתבתי וביימתי את הסרט "תצעקי בשקט", שזכה אחר כך בכמה פרסים. הסרט התבסס על התקופה שבה גרתי בדירה בירושלים עם בחורה צרפתייה. היא היתה דוגמנית עירום לציירים ונראתה כמו הפנטזיה של בטי בלו, כלומר הצרפתייה החושנית המזדיינת. כולם דיברו עליה. היא סימלה חופש אולטימטיבי שכולנו כמהנו לו וצעקה בזמן האקט המיני. זאת היתה החותמת שלה. סימן ההיכר שלה. רציתי לעשות סרט עליה ועל סקס אבל זה נראה לי אנוכי, קטן ולא חשוב לעומת הנושא שאבא שלי הציע: סרט דוקומנטרי על עבדות ילדים. ידעתי שאם אני רוצה לזכות בהערכה של אבא, רופא לזכויות אדם ופעיל חברתי, לא אקבל אותה אם אבחר בקול "הקטן" שרוצה את הסרט על הסקס. נאבקתי בעצמי ולא ישנתי לילות ובסוף החלטתי. "תצעקי בשקט" הוא סרט על קשר שנרקם בין צעירה צרפתייה מינית ונועזת, שעובדת כדוגמנית עירום לציירים, ובין שותפתה לדירה בירושלים, סטודנטית מרובעת לאמנות. לצרפתייה יש חבר והיא שוכבת איתו המון ובצורה קולנית ומשפיעה בנועזות שלה על שותפתה. בסופו של דבר מתברר שלמרות הרעש, הצלצולים והדימוי של האישה המשוחררת, הדוגמנית הנועזת בעצם די בודדה, מחפשת אהבה ולא מצליחה ליצור קשר אמיתי. באחת הסצנות בסרט רואים את הצרפתייה בחדר חושך בבית הספר לאמנות, באמצע אקט מיני סוער עם החבר שלה, והיא צועקת והוא שם לה יד על הפה ואומר לה, "ששש... תצעקי בשקט..." המסר הוא כפול: תיהני, אבל בשקט. שיהיה לך טוב, אבל שאף אחד לא ידע. תהיי מינית אבל אל תעשי גלים. אל תביכי אותי. ושם יש מסר כפול שנשים מפנימות, והוא לא קשור רק למין.

בסרט יש גם סצנה ארוטית בין שתי הנשים. באותה תקופה הייתי עסוקה בחקירה מינית והיו לי התנסויות גם עם נשים. היה בקשרים האלה משהו מלא קסם, חום ואינטימיות, ובכל זאת זה לא "גנב" אותי לצד השני. אני חושבת שאני בי-סקסואלית. אני חושנית כלפי כל מה שמושך אותי, גבר או אישה. אבל אין לי מספיק אנרגיה להשקיע בזה. אהבתי להיות עם נשים, אבל אף פעם לא הרגשתי כמו לסבית שיודעת שהיא רק שם. אולי זה גם קצת הפחיד אותי כי הזיהוי העצמי שלי היה של הטרוסקסואלית. אחרי שהסרט יצא אבא שלי צפה בו. את השיחה שהיתה לנו אחרי שהסתיימה ההקרנה אני לא שוכחת. הוא אמר שלא היה לו קל עם הדמות של הצרפתייה, וכששאלתי למה, הוא ענה, "החופש שלה הפחיד אותי." הדמות שלה מתחילה כפנטזיה גברית חלולה על האישה המינית ובמהלך הסרט היא נחשפת באומללות שלה, בבדידות שלה, בכמיהה שלה לחום אנושי ובטכניקה המינית שבה היא משתמשת כדי להשיג אהבה. לא הבנתי איך דמות כזאת יכולה לאיים, אבל הווידוי של אבא סימל הכול: אישה שיש לה חופש מיני היא דבר מאיים, לכן בואו נסגור אותה, נלביש אותה, נצמצם אותה, נכלא ונגביל אותה. ולכי תהיי אישה שלמה כשחלק ממך מאיים על אבא שלך.

E)motion 2016)
E)motion 2016) | צילום: ראומה זוהר חיות, יחסי ציבור

עם השנים, המיניות שלי עברה שינוי. זה לא קרה ביום אחד וזה היה חיפוש ארוך, מלא כאב, בלבול ותסכול. הרבה שנים חייתי עם בן זוג שאיתו ניסיתי להיות כל מה שאמא שלי אמרה לי: להסתכל על השעון ולהיזהר שלא יעברו יותר מדי ימים בלי. לבשתי מיני קצר, נעלתי עקבים ומרחתי לק למרות ששום דבר מכל אלה לא היה לי נוח. למדתי לעשות את התנועות הנכונות ושכנעתי את עצמי שהכול נהדר אבל מתתי מבפנים. מתתי כי הייתי קשובה לשעון של מישהו אחר. לנורמה חיצונית. למה שכתבו בעיתון. כשנפרדנו הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית שהיתה מאוד משמעותית בשינוי שעברתי. כשהתחלתי את הטיפול הייתי מאוד "גברית". לא נתתי מקום לצד הרך, הנשי. לא יכולתי לאהוב באמת. התאהבתי מהראש וכל דבר שנתפס בעיני כחולשה, הייתי מוחקת. אהבה נתפסה כחולשה. לרצות מישהו נחשב לחולשה. בעקבות הטיפול התחלתי לשים לב שבכל פעם שאני רוצה גבר, במקום להביט בו או לחייך אליו, אני מסובבת את הראש לצד השני. הייתי ה"פאם פטאל" שמסתכלים עליה אבל לא מסתכלת על אף אחד. בדיעבד אני מבינה שבגלל שנראיתי טוב יכולתי להרשות לעצמי להתנהג ככה, למרות שאז לא חשבתי שאני יפה. הייתי בתחילת שנות ה-30 לחיי כשנפלה עלי התובנה המסעירה הזאת והחלטתי להתאמן ב"להתחיל". ראיתי גבר חתיך היסטרי שמצא חן בעיני, ביררתי מי הוא והרמתי אליו טלפון. זה היה וואו, ובילינו יחד כמה חודשים חושניים, אבל לא רציתי קשר מחייב כי השריר של הציידת שהתחלתי לפתח נתן לי המון כוח. ניסיתי לזהות איפה נמצא הרצון שלי, וברגע שה"רוצה" נכנס לתמונה, הוא נכנס גם למין. נתתי חופש ליד שרוצה לגעת ולפה שרוצה לטעום. כל כך לא הייתי רגילה לתת מקום לרצון שלי, לקחת לעצמי, שלפעמים הרגשתי כמעט אלימה. הרי "לקחת" זה משהו שעושה "ילדה רעה". נזכרתי בכל דמויות האישה הרעה בספרות ובקולנוע שמרשות לעצמן, כי עד אותו זמן שיחקתי את ה"ילדה טובה". ו"ילדה טובה" לא מוצצת. מוצצת זה מחליא. דופקים לך בראש עם המילה המגעילה הזאת ולוקחים לך את הזכות להתענג על מציצה. במשך שנים לא אהבתי את איבר המין הגברי. הוא לא היה יפה בעיני ולא הזיז לי מולקולה אחת בגוף. עם התנועה אל עבר הרצון, יכולתי להרשות לעצמי לחשוק ולהתגרות מאזור החלציים המקסים של גברים, לחשוב שהוא יפה ולהתייחס אליו ברעבתנות.

את בן הזוג הנוכחי שלי פגשתי כשהשתתפנו יחד בהפקה של האופרה הישראלית, אני כשחקנית ניצבת על הבמה והוא כנגן קונטרבס מתחת לבמה. הוא היה הגבר הראשון שאהבתי ממקום אחר לגמרי. מעט לפני שפגשתי אותו הרגשתי שאני יכולה לשחרר את חגיגות השריר ואת הדמות של זאת שלא מתחייבת, הציידת ולא הניצודה. כשהתחלתי לתת מקום לרצון האמיתי שלי, התחילה תנועה גם בעולם הרגשי. ברגע שהמנעד הרגשי נפתח, הופיעו רגשות שהיו זרים לי. לפני כן לא הייתי בוכה, לא מקנאה ואהבתי בעיקר דרך הראש. הייתי ארוזה בתוך דמות שחשבתי שאני רוצה להיות: אישה שמתנהגת קצת כמו גבר. קצת כמו "דפוק וזרוק". יום אחד הלכתי לערב מדיטציה מונחית ובתוך המדיטציה עלו בי העיניים שלו והריסים שלו. בסוף התרגול כל אחד התבקש לשתף בחוויה שעבר ודרך השיתוף הבנתי שאני אוהבת אותו ומתביישת באהבה שלי. מתביישת ברגשות שלי. המנחה אמר לי, "תגידי את נורמלית? את אוהבת אותו ואין דבר יפה מאהבה. ספרי לו. תראי לו את זה." הוא הוציא את האהבה שלי אליו מהארון השחור והאפל שאליו הכנסתי אותה מרוב שהתביישתי בזה שאני אוהבת ומרגישה. חזרתי הביתה וכתבתי לנגן הקונטרבס שלי מכתב אהבה. מכתב האהבה הראשון שכתבתי לגבר. המכתב הזה היה נקודת המעבר בין המקום החסום לבין המקום החשוף וזה היה מפחיד ומרגש בטירוף. התחלנו להשאיר מכתבים אחד לשני. התיק הריק של הקונטרבס היה תיבת המכתבים שלנו.

ההתחלה לא היתה פשוטה אבל מאז אנחנו יחד, מגדלים את עצמנו, שני בנים וארבעה חתולים. אם יש סיבה שבגללה כדאי להיכנס לקשר ארוך טווח, בתנאי שקיימת בו כימיה ראשונית, זו האינטימיות שמבשילה עם השנים. אנחנו עדיין משילים בכל פעם עוד קליפה ועוד אחת, רגשית ומינית, אבל אחרי הרבה שנים אני כבר יודעת להגיד, "רגע, זה לא היה לי כל כך נעים." לבקש מה שטוב לי ולהרשות לעצמי להתנפל עליו בתשוקה כי אני רוצה לדעת בו כל חלק. תשוקה היא ממד מרכזי בחיים שלי והיא מחוברת גם לזהות שלי כאמנית. לא סתם לאמניות קשה בעולם. אמנית היא אישה שמחוברת לתשוקה שלה. ליצר וליצירה. היא חייבת להיות מחוברת לתשוקה כדי ליצור. לא מעט אמניות עברו תהליך דומה לשלי שבו הן פגשו את המיניות שלהן, חיבקו אותה, חקרו אותה, התאהבו בה והפכו אותה לחלק מהותי מהיצירה ומהזהות שלהן. הרבה גברים ונשים אומרים שהם פוחדים מפמיניזם ואני חושבת שאולי זה בגלל שהפמיניזם האמיתי הוא זה שמתחבר למקום הכי תשוקתי והכי מיני של האישה. זה שמאיים על כל כך הרבה אנשים. וגם על נשים. אחת ההשראות הגדולות שלי היא הסופרת האמריקאית אריקה ג'ונג, שהכתיבה על מיניות היתה כרטיס הביקור שלה. היא כתבה את "פחד גבהים", שהוא אחד הספרים הכי חשובים בתולדות הספרות הפמיניסטית, והיא הסופרת שהכי השפיעה עלי כי היא כתבה בשני קולות: פמיניזם מצד אחד ואהבה לגברים ולסקס מצד שני. שני דברים שנתפסים לא פעם כניגודים. היו לה כמה מערכות נישואים וגירושים וכשהיא הכירה את מי שהיום הוא בעלה והקשר ביניהם התחיל להיות רציני, היא נתקפה פחד שישב על המחשבה, "אני לא רוצה להיות מה שהוא רוצה שאהיה." זה הפחד הכי גדול בזוגיות. להיות מה שהוא רוצה, מה שהמגזינים רוצים, מה שהתרבות רוצה, מה שהפרסומות רוצות וזה תמיד דרך המבט המסרס של החשיבה הפטריארכלית. המבט הזה אומר, בין השאר, שאם אצוֹר כמו שאני באמת רוצה, אני עלולה לפגוע בגבר שאני אוהבת. אפגע בו אם אצלם אותו, אפגע בו אם אצייר אותו, אפגע בו אם אספר על הסקס שלנו. זה אסור. באותה נשימה אין לתרבות שלנו שום בעיה לסרס נשים מהיום שבו הן נולדות ועד שהן מתות. אם להיות כנה, גם גברים עוברים סירוס תרבותי, אבל מסוג אחר לגמרי. כיוצרת, הבנתי שאני חייבת לסרב לסירוס הזה. אריקה ג'ונג סיפרה שהיא אמרה לבן הזוג שלה, "אני פוחדת לאבד את החופש היצירתי שלי לידך. אני פוחדת שאם נהיה יחד אצטרך להיות נחמדה אליך ואז אצנזר את עצמי ולא אכתוב את האמת שלי. אתה הוא חלק מהאמת שלי. הסקס הוא חלק מהאמת שלי. הפנטזיה היא חלק מהאמת שלי ואם אהיה עם מישהו אחר, גם זה חלק מהאמת שלי. אני פוחדת שאיאלץ לוותר על הרצון שלי כדי למלא את רצונך." ואז הוא, שהיה עורך דין במקצועו, כתב לה על מפית, "אני מתחייב בזאת שאת חופשייה לעשות הכול וגם להשתמש בי ליצירה שלך." הסיפור הזה עולה ביני לבין בן הזוג שלי כשהוא אומר לי שהוא לא רוצה שאצלם אותו ולא רוצה שאכתוב דברים שקשורים אליו. ואני אומרת לו, "גם אני עושה דברים שלא נוחים לי כדי שהשותפות בינינו תפרח ותעמיק. לוח הזמנים שלי תלוי לגמרי בלוח הזמנים של העבודה שלך. להגיד לך שזה נוח לי? לא. אבל זה חלק מלהיות זוג אוהב. חשוב לי לבטא את מה שאני מרגישה בעולם ואתה חלק מרכזי מהעולם שלי. זה המחיר של החיים איתי, כמו שיש מחיר לחיים איתך." המובן מאליו התרבותי הוא שאת זו שאמורה לוותר, בטח כשאת הופכת לאמא.

כשהייתי בהיריון קניתי תחתונים שכתוב עליהם "It's all about me". אחרי כמה שנים רציתי לזרוק אותם לפח ופתאום קפצה אלי שוב הכתובת הזאת והבנתי את המהות שלה לעומק: כל החיים מחנכים אותנו לחשוב על אחרים ולא רק על עצמנו. אבל סקס טוב, התחברות טובה, אהבה פיזית טובה מתרחשים כשאיבר המין שלנו הוא הכי אנוכי בעולם. הכי אני ואני ואני. האנוכיות של האזור המלבלב שלנו צריכה להידמות ל"אנוכיות הזין העומד". ואז אנחנו נכנסות להיריון ונולד לנו תינוק ובשנים הראשונות לחייו זה כל הזמן הוא והוא. הוא במרכז. אבל כדי לעשות אמנות אני צריכה להזכיר לעצמי שאני חשובה, שהרגשות שלי חשובים, שמה שיש לי להגיד הוא חשוב. ביני לבין עצמי אני צריכה להרגיש me, me, me. המוזה, האמנות, והסקס – It's all about me. האימהות היא התחרות הכי קשה של המקום הזה, כי החברה שלנו אומרת שהילד הוא המרכז. שהוא הדבר הכי חשוב. לא את. לא במקרה כל הדתות המונותאיסטיות ניתקו את האימהוּת ממיניות. מריה היא הרי בתולה והבורא הוא בכלל גבר. אבל המיניות של האישה היא כוח הבריאה ואין מפחיד מזה. תמיד אומרים שהאישה היא זו שנחדרת, אבל אני חושבת שזה הפוך. כשהגבר נכנס אל תוך אישה, איבר המין שלה הוא זה ששותה את האיבר שלו. היא זו שגומעת אותו. אולי כאן טמון הפחד של גברים מפני סירוס והיבלעות בתוך אישה. באחת ממדינות אפריקה יש אמונה שאם גבר רואה אישה שהיא אמא או סבתא בעירום – הוא מקולל. המשמעות של הקללה הזאת היא למעשה שהמקום שנתן לך חיים גם עלול לקחת אותם ממך, והיא מצביעה על הכוח ועל העוצמה שיש לאישה כבוראת ולאימה הגדולה מפני המיניות שלה. כל סיפורי הבריאה הגדולים בכל התרבויות הדירו את הנשים מתוכם. לקחו לנו את הקרדיט כבוראות והשאירו את הפחד מפני העוצמה המינית שלנו.

התשוקה שלי ליצור הולכת ומתגברת עם השנים ועומדת בסתירה גמורה לשמות "גיל הבְּלוּת" ו"גיל המעבר", שבהם משתמשים כדי לתאר נשים בגיל שלי. אני מקבלת מחזור בתדירות הולכת ופוחתת אבל לא מרגישה אובדן של החשק המיני. להפך. המילה הזאת, בְּלוּת, נכנסת לנשים אל תוך הראש ומכתיבה ויתור. כניעה. כאילו יש נקודה שהחל ממנה אנחנו בּלוֹת. אני דוחה את המילים האלה כי יש להן כוח עצום על האופן שבו אנחנו תופשות את עצמנו והן מייצרות מציאות שקרית. הגיל הזה מביא איתו גילוי של עוצמות ועומקים חדשים של יצירה ועונג ואורגזמות מכיוונים שאף פעם לא חוויתי. אני מספיק בשלה ומספיק מכירה את עצמי כדי לדעת אילו תנוחות לא עושות לי את זה ומה אני כן אוהבת. רק אחרי שהפכתי אמא גיליתי את השדיים ואת העוצמות המיניות שיש בהם והיום ברור לי לגמרי הקשר בין מה שקורה בפטמות שלי לבין מה שקורה באזור האורגזמי שלי. אני חושבת שהגילוי הזה אף פעם לא יפסיק. העובדה שלא מדברים על הגילויים המדהימים של הגוף בגיל הזה, על היחס אל מין שהולך ונפתח ומשתנה ועל היחס ההפוך בין כל הטוב הזה לבין בלאי – היא לא פחות משערורייתית.

שירה ריכטר, 50, אם לשניים, אמנית רב-תחומית ואקטיביסטית.

הקטע לקוח מתוך "ערות: נשים מדברות מיניות", ספרה של תמר מור סלע, שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד.