"אני פשוט מחפש את השקט שאבד לי"

"להוריד את הג'יגה" הוא ספרו ה-21 של הסופר, המרצה, היזם והשחקן יובל אברמוביץ'. בספר הוא יוצא למסע אישי של שנה, שבמהלכו בחן כיצד צמצום עומס המידע והחשיפה לעולם הדיגיטלי משפיע על חיי היום-יום, על העבודה, ההורות, מערכות היחסים והתודעה. אברמוביץ' מבקש לבחון כיצד אפשר להפחית את "הרעש" שמסביבנו, בלי לוותר על הטכנולוגיה, ולהחזיר מקום לשיחה, למבטים, לאהבה, ליצירה ולספונטניות.

1. למה רציתי לעזוב את הבית?

במשך כמה שבועות הסתובבתי עם מחשבה טורדנית שלא העזתי לומר בקול.

בהתחלה היא הופיעה בשקט. אחר כך היא חזרה בזמן הנהיגה, במקלחת, מול המחשב, רגע לפני שנרדמתי, ולפעמים גם באמצע שיחה עם האנשים שאני הכי אוהב.

ידעתי שיש לי חיים טובים.

ובכל זאת, מתחת לכל זה, כמו הודעה או אימייל שלא נקראו, הבהבה בי מחשבה אחת.

לא ידעתי להסביר למה.

לא היה לה נימוק הגיוני. לא קרה שום דבר דרמטי במיוחד. להפך. הכול היה טוב. אפילו מצוין.

וזה בדיוק מה שהפחיד אותי.

השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. הייתי חצי מעורפל וקצת נסער כשהלכתי לצחצח שיניים.

בני הבית היו עסוקים בהכנות אינטנסיביות לקראת היציאה אל היום החדש, ואני ביקשתי מכולם להתכנס סביב שולחן פינת האוכל.

הודעתי שיש לי הכרזה חשובה.

"אבא, יש לי אוטובוס בעוד עשר דקות", אמרה הגדולה תוך כדי שהיא בודקת שוב ושוב את אפליקציית התחבורה הציבורית, ומשדרת שאין לה זמן עבורי. "זה יכול לחכות לערב?"

"לא, זה לא!" השבתי, "זה קצר וזה דחוף. ואם תפספסו את ההסעות, אני אקפיץ אתכן לבית הספר. יש לי בוקר חופשי".

כולם הביטו אלה באלה, ואז בי, ואז שוב אלה באלה. יש מצב שהם גם גלגלו עיניים. בני משפחתי כבר רגילים לדרמטיות שמתפרצת ממני אחת לתקופה.

"אז ככה", כחכחתי בגרוני, "אני רוצה לעזוב את המדינה".

שתיקה.

"כלומר לא רק אני אעזוב. אנחנו. אני רוצה שנעבור לגור במקום אחר".

גלגולי עיניים.

"כמו שאתם יודעים, חזרתי לאחרונה משבוע באתונה במסגרת חיפוש אחרי דירת כתיבה שאוכל להתבודד בה מעת לעת, ומצאתי דירה קטנה, מקסימה ושקטה בשכונה מרכזית ושקטה עם שכנים חייכנים ושקטים. בקיצור, חשבתי על זה שאפשר לעבור לשם בסוף השנה. זהו".

סביב השולחן השתררה דממה רועמת.
מנוגדת לחלוטין לשקט שמצאתי.

"ומה עם הקריירה שלך?" שאלו כולם.

"אתונה וישראל לא רחוקות. אני יכול לטוס לארץ אחת לשבוע ולרכז הרצאות ביום או יום וחצי, ואני גם יכול לעבוד בזום. חוץ מזה, אני הרי מרצה ברחבי העולם וטס לא מעט לאירופה. המעבר אפילו יקל עליי לנוע בתוך היבשת".

השעון תקתק קדימה וכולם חששו לאחר לעיסוקיהם, כך שהאספה שכינסתי התפזרה עוד לפני שהספקתי להכריז על הצבעה משפחתית בעד או נגד ההחלטה.

כך הסתיים ניסיון ההגירה הראשון שלי. לא בגלל התנגדות אידאולוגית, אלא בגלל אוטובוס שעמד לצאת מהתחנה.

שעתיים אחר כך ישבתי לארוחת בוקר עם חברה קרובה וסיפרתי לה על הרצון החדש שבקע ממני. היא ניסתה להבין מהיכן זה צץ פתאום. לא הצלחתי להסביר לה. גם לא לפסיכולוגית. גם לא לעוד עשרה חברים וחברות ששוחחתי איתם באותו השבוע.

פתאום, משום מקום, תקף אותי פרץ של רצון לא מנומק לעזוב הכול.

לשחרר.
אולי אפילו לנשום.

ולמען הסדר הכרונולוגי: זה קרה לפני השנים הקשות שעברו על מדינת ישראל. לפני הקרע החברתי, לפני השבעה באוקטובר, לפני המלחמות והאזעקות. כלומר, הרצון הזה לא נולד מתוך האירועים החיצוניים, אלא הגיע ממקום אחר, עמוק יותר, וקצת פחות קל להסבר. ויחד איתו עלתה השאלה: האם אני מוכן לוותר על כל מה שבניתי והשגתי בחיי?

כאמור, לא היה ברצון שלי שום דבר הגיוני. טוב לי בתל אביב שבה אנחנו גרים, טוב לי עם המשפחה שהקמתי, ואני מאושר בזוגיות המכילה, המפרגנת והמצמיחה שיצרנו. בניתי קריירה עם קהל שמחבק את פועלי, כתבתי ספרים שנוגעים ברבים, והאולמות שבהם אני מעביר הרצאות מלאים.

אם ככה, למה לעזוב?

ניסיתי להסביר לעצמי מדוע הרצון להתנתק מנקר בי כל הזמן. אמרתי לעצמי שזה בגלל שבכל פעם שאני מבקר ביוון או בקפריסין לחופשת כתיבה והתנתקות. אני מרגיש חופש אמיתי. ואז עניתי לעצמי שברור שכך אני מרגיש, הרי תמיד כשנוסעים לשבוע, לא משנה לאן, הכול נראה טוב יותר. בעיניים של תייר רואים רק יתרונות, ולא מבחינים בחסרונות. אבל ציינתי לעצמי גם שאם אעבור לגור שם, החיים האמיתיים יגיעו גם הם: פקקים, עבודה, משימות, איסופים, ריצות, בנק ולחץ.

אבל אז התחלתי לשים לב שאני לא לבד. יותר ויותר אנשים מסביבי רצו להיות במקום אחר.

כמה שבועות אחרי ההצהרה הדרמטית טסתי בענייני עבודה לקפריסין. לנתי בקומפלקס וילות בפאפוס, וכשירדתי עם ספר לבריכה המשותפת, ראיתי אישה שקראה את יומנה של אנה פרנק. פניתי אליה, הצגתי את עצמי ואמרתי לה שאני מישראל.

"לכמה זמן הגעתם?" שאלתי.

"אנחנו חיים פה. עברנו מלונדון לפני חמש שנים", ענתה קים במבטא בריטי כבד.

"עזבתם את לונדון לטובת פאפוס?" שאלתי בתדהמה.

מבלי לפגוע בפאפוס השלווה, הרי אין מה להשוות אותה ללונדון התוססת, שבכל הזדמנות שיש לי אני טס אליה כדי לספוג תרבות וירוק.

"כן. עברתי אירוע לב ורצינו שקט. העיר הייתה עמוסה ורועשת מדי. פה מצאנו את השקט".

כמה שבועות לאחר מכן, כשקפצתי להתרשם מהשיפוץ המתקדם בדירת הכתיבה שרכשתי באתונה, שאל אותי ג'ורג', נהג המונית שאסף אותי מנמל התעופה, מהיכן הגעתי וכמה זמן אשהה בעיר. סיפרתי לו שאני ישראלי שכותב למחייתו ספרים, שאת כל ספריי כתבתי באיי יוון ובקפריסין, שקניתי דירת כתיבה ושאני מאוהב ביוון.

"מאוהב ביוון?" הוא צחק. אולי אפילו קצת נחר בבוז. "אני רוצה לעזוב".

"לאן?"

"לסקוטלנד. לגדל כבשים".

"למה?" ניסיתי להבין אותו. ולמעשה, להבין את עצמי דרכו.

"עמוס ורועש פה", השיב, תוך כדי שהוא מצפצף לנהג שלפניו.

בריטית עוזבת לשקט בקפריסין.

יווני רוצה לגדל כבשים בסקוטלנד.

ואני, ישראלי, רוצה לעבור לאתונה.

משהו פה לא מסתדר.

ואולי דווקא כן?

כשאני עובד, אני צריך שקט. לא רק ברחוב הסמוך לחלון חדר העבודה שלי. אלא גם שקט בראש. ואולי זו הסיבה לכך שאת כל אחד מ־21 הספרים כתבתי, כאמור, באיים.

מאז גיל 25, אחת לכמה חודשים, אני עולה על מטוס, שוכר חדר במלון או מתמקם בדירה אקראית למשך שבוע, סוגר את הדלת וכותב מבוקר עד לילה. כמעט ללא הפוגה. משהות כזו אני חוזר הביתה עם עוד כמה פרקים במזוודה.

זה אף פעם לא היה פינוק. נו, טוב, אולי קצת. זאת בעיקר ההכרה בכך שכדי למצוא את השקט הנחוץ לי לכתיבה, אני צריך להיעלם. אני לא מאמין במילים גדולות כמו מוזה או השראה, אלא בהתנתקות, בהתבודדות, בירידה במעלית הנפש לעומק עצמי ובהשקעת זמן ועבודת כתיבה רציפה ללא הפרעות.

עם השנים, ככל שהכתיבה הפכה לקריירה והעולם הפך לרועש ומצפצף יותר, הבנתי שאני צריך להיעלם יותר. בהתחלה פעם בחצי שנה, ואז פעם בשלושה חודשים. בתחילה לסוף שבוע ארוך, ואז לפעמים לשבוע, לעשרה ימים או לשבועיים של התנזרות מהעולם וכתיבה מסביב לשעון. יש הורים שטסים לשבוע לארצות הברית לנסיעת עבודה בהיי טק, ויש אותי שנוסע לכתוב. ומספיק המון.

ככל שנוספו חיים אמיתיים שדרשו אותי, עבודה בהיקפים גדולים, טיסות בעולם, נסיעות לאורכה ולרוחבה של המדינה, אחריות, שתי בנות, זוגיות, אימא שחלתה בסרטן ונפטרה בטרם עת, סבא מזדקן בן כמעט מאה שנזקק לעזרתי, ולוח זמנים שנראה לפעמים כמו משחק מחשב שלא נגמר – הבנתי משהו על גיחות הכתיבה הללו.

הבנתי שאני לא נוסע רק כדי לכתוב.

אני נוסע כדי לעצור ולחשוב.

וזה הבהיל אותי.

כי אם אדם צריך לעלות על מטוס, לעבור ביקורת דרכונים, להחליף מטבע, למצוא מפתח לדירה זרה ולשמוע ברחוב שפה שאינה שלו, רק כדי לשמוע את עצמו חושב, אולי הבעיה היא לא רק בו.

אולי בנינו חיים מהירים מדי, שהופכים את ההתבוננות הפנימית לבלתי אפשרית. את השקט הפכנו למוצר פריווילגי שאנחנו כמהים אליו וכמעט לא מצליחים להשיג אותו. את הזמן עם עצמנו אנחנו מצליחים לבצוע מתוך החיים רק במהלך חופשת התרחקות. ואז היכולת לשבת עם עצמנו בלי הדחף להגיב, לענות, להחזיר טלפון, להעלות פוסט ולהוכיח שאנחנו קיימים, הופכת למעשה חתרני כמעט.

אלא שמתברר שגם בחופשות אנחנו כבר לא מצליחים להתנתק. לא מהרעש החיצוני ולא מהטרטור הפנימי. אנחנו הרי עסוקים בלתעד, בלעדכן ובלחפש את האטרקציה הבאה.

אנחנו טסים לקצה העולם כדי להתנתק, ואז מעניקים למלון ציון נמוך כי הוויי־פיי ליד הבריכה חלש.

באותו הלילה, מול קובץ חלק במחשב הנייד שביקש להפוך לפרק, במרפסת השקטה בדירת הכתיבה החדשה באתונה, חשבתי לעצמי שאם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות במקום אחר, אולי הבעיה היא לא המקום. אולי משהו גדול יותר עובר על העולם ומצריך בירור.

ואגב, זה לא עניין של משבר גיל. ג'ורג' היה בן 35, אני הייתי אז בן 44, וקים כבר עברה את גיל 60. זה התברר כמשהו רחב יותר.

ואז זה התחבר והתחוור לי.

אני לא באמת רוצה לעבור מדינה, או דירה או חיים.
אני פשוט מחפש את השקט שאבד לי.
שאבד לנו.

ומכיוון שאצל יוצרים המציאות מוצאת את דרכה אל היצירה, הייתי באותם ימים בעיצומה של כתיבת הרומן מחר יהיה אחרת, שבמרכזו אישה שקמה בוקר אחד ונעלמת אל מעבר לים. רציתי לבדוק מתי חבל הטבור שמחבר אותנו לילדינו, להורינו, לעבודה ולחיים שבנינו, הופך לשרשרת אסירים.

הרעיון הזה לא עזב אותי גם מחוץ לכתב היד המתהווה. התחלתי לשאול אנשים, קרובים וזרים, שאלה פשוטה: האם לפעמים בא לך לחיות חיים אחרים? כמעט כולם השיבו בחיוב. אחת מחברותיי הקרובות התחילה לבכות רק מעצם השאלה.

הבנתי שהשיחות שאני מנהל עם עצמי מתנהלות במוחם של רבים מאיתנו.

ולעיתים אנחנו לא מצליחים להסביר לעצמנו, כפי שקרה לי, למה אנחנו רוצים משהו אחר ומה התקלקל בחיים שלנו.

לא במקרה השיח על שחיקה, עייפות נפשית וחרדה נעשה מרכזי כל כך.

בשנת 2019 הגדיר ארגון הבריאות העולמי את השחיקה כתופעה תעסוקתית, הנובעת מלחץ כרוני שלא נוהל בהצלחה. במקומות שונים בעולם אפשר לזהות שיח צעיר חדש, שפחות מתרשם מקריירה מפוארת ויותר מבקש גבולות, זמן ואישור פשוט לנוח. לא לברוח מהחיים. רק להפסיק להרגיש שהם רודפים אחרינו.

בסוף 2025 התפשט ברשת סיפור על מקום במלזיה, שכונה "בית אבות לצעירים". לפי הפרסומים, אנשים צעירים ושחוקים יוכלו להגיע אליו לחודש של לינה, אוכל ומנוחה מהחיים. כאשר בדקתי לעומק, גיליתי שהפרטים נשענו בעיקר על סרטונים ופרסומים של המקום עצמו, ולא היה ברור אם המיזם אכן פעל כפי שתואר. אבל עצם העובדה שהוא התגלגל כל כך מהר בדמיון הציבורי אומרת משהו. התעייפנו. וליתר דיוק: נשחקנו.

עד כדי כך נשחקנו, שבשנים האחרונות צוברת תאוצה מגמה תיירותית המכונה "תיירות שינה". מלונות מסוימים מציעים חדרים שנועדו לשפר את השינה, עם וילונות האפלה, בידוד מרעשים, מזרנים מותאמים ותפריטי כריות.

פעם אנשים חלמו לצאת לחופשה שמסובבת את העולם, היום אנחנו חולמים על חופשה שמסובבת את הגב לקיר ונותנת לנו לישון. פעם צעירים חלמו לצאת לפנסיה בגיל 65. היום יש צעירים שחולמים לצאת לפנסיה אחרי ישיבת צוות שלישית בשבוע, 74 התראות ביום, שכר דירה שעולה כמו יאכטה קטנה, ועוד אימייל שנכנס בשעת לילה מאוחרת ומתחיל במילים "רק מזכיר בעדינות".

העולם יצר דור של אנשים צעירים עם גוף של בני 30 ונפש של מדפסת משרדית שנתקעה על מצב "תקול".

לא מזמן ישבתי עם חבר לארוחת ערב ושוחחנו על החיים. כלומר ניסינו לשוחח על החיים, אבל בכל כמה דקות התראות וצפצופים קטעו את רצף השיחה והחזירו אותנו שוב אל המכשירים.

"זה פשוט בלתי נסבל", רטנתי לעבר הטלפון שלי, וסיפרתי לחברי שהתחלתי לעבוד על ספר שעוסק ביצירת חיים מאוזנים יותר בעידן מצפצף ומתריע.

"תם השקט בחיינו", הוא פסק. "אנחנו לא נחזור לחיות בשקט אמיתי, כל עוד המוח שלנו לא יודע להיות שקט. לדעתי, זה עניין של עשור או שניים עד שישתילו לנו איזה שבב במוח או ברשתית, שגם הוא יציף אותנו בהתראות".

אז החלטתי לצאת ולחפש תשובות לשאלות שמטרידות רבים מאיתנו:

איך מחזירים לחיים את החיים ולנו את השקט?

איך מפחיתים את הצריכה הטכנולוגית שהשתלטה על העולם, בלי לוותר על העולם עצמו?

איך מחזירים לעצמנו את האנושיות בעידן של בינה מלאכותית?

איך מורידים את הג'יגה בייט במוח ומגבירים את ההנאה והכיף?

במסגרת התחקיר לספר זה שוחחתי עם עשרות פסיכולוגים, פסיכיאטרים, סוציולוגים, חוקרי אושר ואנשי טכנולוגיה. שוחחתי עם קהל בסדנאות ובריטריטים וגם עם החברים העסוקים והתוהים שלי. שאלתי שאלות ברשתות החברתיות.

הנה חלק מהתשובות שענו העוקבים ברשתות החברתיות על השאלה, "איך אתם מצליחים להגביל את עצמכם מלגלול ולגלול ולגלול ברשתות ולהיות בטלפון שעות ארוכות?"

"אנחנו לא מצליחים".

"גוללת את עצמי לדעת".

"קשה עד בלתי אפשרי".

"אין לי עניין בכך. הטלפון מזמן לי נושאים הרבה יותר מעניינים מאשר סביבתי הקרובה".

"לא מצליח, הלוואי שהייתי זורק את המכשיר הארור הזה לים".

ניסיתי להבין איך חיים בעולם הזה בלי להיבלע ברעש.

את ההבנה הזאת לא חיפשתי בעוד כותרת מפחידה על מסכים ש"מוחקים את המוח". מחקרים רבים מצביעים על קשרים אפשריים בין שימוש רב, או שימוש לא מותאם גיל במסכים, לבין קשיים בשינה, בהתפתחות השפה, בקשב ובתפקודים, בעיקר בקרב ילדים. את הכותרות המבהילות אנחנו כבר מכירים. הן מתפזרות בגופי התקשורת אחת לכמה שבועות, ונותרות שם.

מה שהיה לי חשוב להגיש באמצעות הספר הזה הוא קוד התחשבות אנושי, שאימוצו יוביל אותנו להתנהלות בריאה וטובה יותר בתוך עולם שמורכב כולו מצפצופים, מהתראות, מפושים, משיתופים ומרעש בלתי פוסק.

אני מכיר ביתרונות הטכנולוגיה. חלק ניכר מחיי המקצועיים והאישיים נבנה בזכותה. אני לא מתגעגע לטלפון עם חוגה וחוט שמגביל אותך לישיבה ליד הקיר, ולא לעולם שבו כדי למצוא תשובה צריך לפתוח אנציקלופדיה כבדה או להתקשר לדוד שיודע הכול.

אבל כמו כל תוסף חזק, גם את הטכנולוגיה יש לצרוך במינון. ולכן השאלה היא לא איך נלחמים בה, אלא איך לא נכנעים לה. איך דולים מהעולם החדש את הטוב בלי שהוא ישדוד מאיתנו את הקשב, הגבולות, הגוף, השינה, השקט, היחסים והאנושיות.

אחרי שנה של ניסוי אישי, טעייה, נפילות קטנות, הצלחות מפתיעות והבנה עמוקה יותר של מה שעובר עליי ועל רבים סביבי, חזרתי עם הספר הזה.

לא שיחת נזיפה. לא כתב אישום נגד הקִדמה. לא עוד געגוע נוסטלגי ל"עולם ישן" שלא באמת היה מושלם. אלא ניסיון פשוט, אנושי ומעשי לבדוק איך אפשר לחיות באופן קצת יותר מאוזן בתוך עולם מהיר, מצפצף ועצבני.

ואם הספר הזה יצליח לעשות דבר אחד, הלוואי שהוא יזכיר לנו שלא תמיד צריך לעבור מדינה, להחליף עבודה, לפרק חיים או לחכות לחופשה הבאה כדי למצוא שקט. לפעמים צריך רק להוריד קצת את הווליום, לפתח מודעות ולהחזיר לעצמנו את ההגה לידיים. וכמובן, להוריד את הג'יגה בהארד דיסק הביולוגי.

"להוריד את הג'יגה", יובל אברמוביץ' | 190 עמודים | הוצאת "איפאבליש"