"השלב הבא בהידרדרות, אחרי ליל גלנט, היה שלב התיעוב"

עוז בן נון ועוז סימינובסקי הם שני לוחמי מילואים ש-7 באוקטובר שינה את מסלול חייהם, והם נחושים שהוא ישנה גם את מסלול חייה של מדינת ישראל. בששת הפרקים הקצרים של "אנחנו, המשרתים" הם מאבחנים את מרכיבי ההתפרקות החברתית, וגם את התרופה לה.

פרק א': שישה באוקטובר

כרוניקה של הידרדרות

"בשם אללה הרחמן והרחום [...]

קיימות התפתחויות ותמורות רבות אשר הנהגת התנועה חייבת לעמוד עליהן בפגישה זו, ובראש ההתפתחויות האלה - הקמת הממשלה הציונית, אשר נחשבת לגרועה ביותר שהוציאה התנועה הציונית הדתית. [...]

ראשית: הסכסוך עם האויב צועד לקראת התנגשות רחבה, כיוון שהנושאים שעליהם מדברים הציונים הם הליבה והציר של הסכסוך, במיוחד אל-קודס. אנחנו צועדים איתם לנקודה של פיצוץ רחב-היקף, אשר ייתכן שיהיה שונה מהשלבים הקודמים.

שנית: הממשלה, לצד זאת שהיא מהווה איום על העם הפלסטיני, היא נושאת את זרעי הפיצוץ הפנימי של הישות. מה שאנו רואים ושומעים, ובכלל זה התבטאויות מנוגדות וסותרות והפגנות, מעיד על כך שהישות מתמודדת מבית עם מציאות חסרת תקדים.

אמש הייתה הצהרה יוצאת דופן של [אהוד] ברק, כי עלינו להילחם בכל מקום כדי להפיל את הממשלה הזו. וקיימת דרישה לעצור את מנהיגי האופוזיציה.

גורמי הפיצוץ הפנימי בישות הפכו לגלויים, כאמיתות דברי יתעלה: "ולבבותיהם נפרדים זה מזה" [קוראן, פרק 59, פסוק 14].

השיח בתוך הישות הישראלית אינו על מחלוקת פוליטית, אלא האשמות הדדיות על מיטוט יסודותיה ומרכיביה של הישות. [...]

נתונים אלה דורשים מהנהגת התנועה להתחזק עוד יותר בידיעת הוודאות ובשימת המבטח בהבטחתו של אללה בדבר ניצחון, להוביל את ההתנגדות ולהפיץ את הרוח המהפכנית בקרב העם הפלסטיני לקראת עימות כולל ורב-פנים.

(מתוך נאומו של אסמאעיל הנייה בפני הוועד הפועל של חמאס, 14 בינואר 2023)

המלחמות הפנימיות הקורעות את מדינת היהודים אינן מתרחשות בחלל ריק, אלא נישאות על זרמי עומק בין-לאומיים המערערים את יסודות הדמוקרטיה המערבית. מפלגות מימין ומשמאל הולכות ומקצינות, כשהן רותמות את המבנה הטכנולוגי של הרשתות כדי להפוך רעיונות קיצוניים לנחלת הכלל. מנהיגי שמאל כמו ז'אן לוק מלנשון, פדרו סאנצ'ס וזוהרן ממדאני שוברים שיאים של סוציאליזם רדיקלי ורב-תרבותיות; ומהעבר השני, פוליטיקאים כחאבייר מיליי, ג'ורג'ה מלוני ודונלד טראמפ רוכבים אל השלטון על גלי התנגדות אגרסיבית לזרם הפוליטי משמאל, תוך שהם משתמשים בכללי המשחק החדשים של המדיה והשיח.

במאה ה-21 העולם מתמודד עם שורה של טלטלות - מעליית הבינה המלאכותית והרשתות החברתיות ועד משבר הקורונה, הברקזיט הבריטי והמלחמות באוקראינה ובישראל. הטלטלות האלה מייצרות איום חדש ומסוכן: אובדן הקונצנזוס המינימלי. היכולת ליצור חיים משותפים מתערערת תחת דור גלובלי חדש, מהיר חֵמה וקצר קשב, צרכן של מדיה החותרת תחת התרבות שממנה נולד. כאשר האלגוריתם מתגמל זעם, היציבות השלטונית הופכת לקורבן הראשון של הטכנולוגיה, שנועדה לחבר בין בני אדם.

ההתפתחויות האלה חדשות, אבל הסכנה ישנה. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת הזהירה חנה ארנדט כי פוליטיקה מתפקדת מחייבת את היכולת לדבר, לחלוק עולם משותף ולהסכים על עובדות בסיסיות. כאשר הקרקע המשותפת המינימלית קורסת, קורסות יחד איתה היכולת לדבר והיכולת לפתור מאבקים בדרכי שלום. כלומר, טוענת ארנדט, קורסת הפוליטיקה.

הפוליטיקה, שהיא האומנות של שינוי המציאות, נסמכת על נרטיבים, על דעות ועל שכנוע, והיא אקטיבית בהגדרתה. מולה ניצבת האמת העובדתית-סטטית, קרה ופסיבית. לכן, הפוליטיקה תמיד תהיה חזקה יותר מן האמת ותמיד תגבר עליה. אך השאלה החשובה היא, עד כמה מנצחת הפוליטיקה את האמת. כאשר הפוליטיקה מביסה את האמת בצורה מוחלטת, ואין עוד עובדות שלא ניתן להפוך לדעות או לעמדות פוליטיות - השאלה כבר איננה מה דעתם של אנשים, אלא מה היא זהותם, משום שזהותם תגדיר ממילא את האמת שהם צורכים ובה הם מאמינים.

למעשה, עולם התקשורת החדש לא היה המרכיב הראשון בהתפרקות הקונצנזוס. אילון מאסק היטיב לתאר זאת ב"מם" (meme) פופולרי שפרסם באפריל 2022, הממחיש את מרוץ ההקצנה שעבר השמאל בעשורים האחרונים. בקריקטורה הוויראלית, מאסק מציב את עצמו כדמות נייחת במרכז, ליברל חילוני וקפיטליסט, בעוד חברו הליברלי רץ בהתמדה שמאלה. עם חלוף הזמן, השמאל מתרחק ממנו במהירות כזו שבחלוקה הפוליטית החדשה מאסק מוצא את עצמו, מבלי שזז מעמדתו, עמוק בתוך מחנה הימין. דרך הקריקטורה הזו, מאסק מבטא את תחושתם של רבים: אדם שהיה גאה בשותפותו לסדר הליברלי המערבי, מגלה לפתע שהשמאל הפך לאויבו של אותו סדר ממש. ליברלים מתונים, שנותרו מאחור במרוץ ההקצנה, מצאו עצמם מואשמים בחבירה ל"רעים" ובשלל חטאים, מגזענות מערכתית ועד תפיסה מגדרית פוגענית.

אך מאסק, בדומה למתנגדים אחרים של הפרוגרסיביות, לא באמת נשאר סטטי. הוא, וחלקים נוספים בימין האלטרנטיבי, אימצו גישה התוקפת את המערכת מהכיוון ההפוך: הסיפור המשותף מכונה בפיהם "הקתדרלה", מושג שנטבע על ידי הבלוגר קרטיס יארווין. לפי יארווין, הקתדרלה היא המערך האינטלקטואלי-תרבותי השולט בפועל בחברה המערבית המודרנית: שיתוף פעולה הדוק בין מוסדות האקדמיה והעיתונות, הפועלים לצד בירוקרטיות ממשלתיות, ארגוני חברה אזרחית וזרועות מתרבות הפופ. בראייה זו, ערכים כגון שוויון, רב-תרבותיות ותקינות פוליטית אינם רק עקרונות פוליטיים, אלא מרכיבים במעין דת חילונית חדשה המכוננת את הנרטיב הדומיננטי של ימינו. בקצה הימני הקיצוני של התפיסה הזו נטבע הרעיון כי הנרטיב התקשורתי הוא קונספירציה ליברלית נגד ערכים מסורתיים. אם כן, המרוץ לקצוות איננו חד-כיווני. הוא קורה בימין ובשמאל, כשהאויב של שני הצדדים הוא הסיפור המשותף.

מהלכים אלה תרמו עמוקות לתנועות בדלניות בעולם, כמו הברקזיט הבריטי או המדיניות נגד הפלות בטקסס, לצד מהלכים קיצוניים הפוכים כמו קליטה מאסיבית של הגירה בגרמניה וחוקי מגדר פרוגרסיביים נוקשים בקנדה. בכל אחד מהמקרים, החבר הבודד בכל מחנה מוכרח ליישר קו עם כלל העמדות של המחנה שלו, ולא, יוקע ממנו. שני מחנות פוליטיים התגבשו בעולם המערבי והדמוקרטי: לכל מחנה שפה משלו, אמת משלו, בועה משלו. שתי הבועות מזהות את הממסד עם הצד השני, חשות מדוכאות על ידו ומעוניינות לשנות אותו מן היסוד, שלא לומר - להחריב אותו. הפרט בכל אחד מהמחנות מוכרח ליישר קו עם כלל העמדות של המחנה שלו, ולא, יוקע ממנו.

ישראל, יש לציין, לא הפנימה את הגל הפרוגרסיבי. הציונות, שמשותפת לכל האליטות שבה, סותרת את הטון המרכזי בשמאל הפרוגרסיבי. הסכסוך המתמשך עם הפלסטינים ושותפיהם השאיר את הציבור בדעות ניציות, יהדותה המובהקת של המדינה לא אפשרה ביסוס של רב-תרבותיות, וגם הנושא הלהט"בי לא התבסס לאורך השנים כקו שבר מרכזי בחברה. נראה כי ישראל השמרנית והנאבקת על קיומה, אינה נוטה להטמיע את סט הערכים הפרוגרסיבי העולמי, בייחוד כל עוד מובילי הערכים הללו נעים בין התנגדות לישראל במקרה הטוב לתמיכה באויביה במקרה הרע.

יחד עם זאת, המם של אילון מאסק מתאר תופעה שאכן חדרה עמוק לתרבות הישראלית. השמאל לא הקצין משמעותית בעמדותיו המדיניות, אך הצטרף לטרנד העולמי בהקצנת השפה, בתרבות הביטול והטיהורים הפנימיים. מנגד, בימין, המחנה התגבש לאחד והחל להקצין גם הוא, בהתנגדות הפוליטית לשמאל ובפירוק הסיפור המשותף. שני הצדדים החלו לזהות את הממסד הישראלי עם יריבם הפוליטי ולהתנתק ממנו לבועה חברתית בעלת שפה ואמת משלה. ישראל של ערב הבחירות לכנסת ה-21, שנת 2019, הגיעה לנקודה שבה נגיף אובדן הקונצנזוס השתלט על הפוליטיקה. בפוליטיקה החדשה שנוצרה, מה שאינו צודק הפך לבלתי לגיטימי, והיריב הפוליטי הפך מבר-פלוגתא לסכנה ממשית. כך החלה כרוניקה של הידרדרות והתרסקות, ועידן שיש לכנותו בשם "השישה באוקטובר". את הכרוניקה הזאת נתאר בפניכם, שלב אחר שלב, באמצעות ארבעה אירועים שונים.

אירוע ראשון: "לא אשב עם ראש ממשלה תחת כתב אישום"

סוף עידן הגמישות

דצמבר 2018. הממשלה ה-34 סיימה את דרכה והכנסת פוזרה. נתניהו, ראש הממשלה זה עשור, העדיף תמיד גמישות של בריתות פוליטיות. בניצחונותיו הקודמים הוא השיג במהירות הסכם קואליציוני עם יריביו משמאל, אהוד ברק ולאחריו ציפי לבני. ראש האופוזיציה הרצוג אומנם לא ישב עם נתניהו, אך לפי דיווחים הדבר היה קרוב לקרות. קואליציית נתניהו כללה גם את מפלגת המרכז החברתית כולנו בראשות משה כחלון. עד לאותו רגע, משא ומתן קואליציוני תמיד חצה את הגבול בין שני הגושים הפוליטיים בישראל.

אבל הפעם זה היה אחרת. הבחירות התקיימו תחת הבנה כי כתב אישום עשוי להיות מוגש בקרוב נגד ראש הממשלה. זה הספיק עבור מפלגת כחול לבן, ובמיוחד עבור יאיר לפיד, אז אחד ממנהיגיה, להודיע כי לעולם לא ישבו תחת ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום. כלומר, הכרזת חרם פוליטי. עם תוצאות הבחירות קרו עוד שני דברים: נפתלי בנט ומפלגת הימין החדש לא עברו את אחוז החסימה, ואביגדור ליברמן הודיע כי ישב רק בממשלה שתגייס את החרדים. כך איבד נתניהו את היכולת להקים קואליציה של רוב חברי הכנסת. מולו עמד גוש חוסם. התיקו הפוליטי נולד.

זה לא היה התיקו הראשון של יאיר לפיד מול נתניהו. הדבר קרה גם שש שנים קודם לכן. בבחירות 2013 הפתיע לפיד את ישראל עם 19 מנדטים, ו"גוש הימין" הטבעי של נתניהו החזיק 60 מנדטים בלבד. לפיד הבין שעליו לבחור בין ישיבה עם נתניהו ובין הובלת גוש חוסם. תשובתו לדילמה הייתה מהדהדת: לא אצטרף לגוש חוסם עם "הזועביז". ב-2019, הזועביז קיבלו ממנו יחס אחר. משהו מהותי השתנה בגוש המרכז-שמאל. לא תיאוריות מגדר קיצוניות, לא הטלת דופי ברעיון הציונות; מה שיובא מהשמאל העולמי ארצה היה ההצמדה בין הנכון ללגיטימי. נתניהו הפסיק להיות מנהיג שמתריעים מפניו בבחירות ומשתפים איתו פעולה לאחריהן. הוא הפך ליריב מהותי. עקרוני. מול התהום הברורה הזאת בין לפיד וחבריו ובין נתניהו, ליברמן בחר בצד השמאלי - ונתניהו הוביל אז את ההאשמה הנוקבת כלפיו: הוא שייך מעכשיו למחנה השמאל.

כך הגיע לסופו עידן הגמישות בישראל. לא רק סופו של עידן פוליטי, אלא פנייה חדה חברתית ותודעתית. מנהיגים פוליטיים הם סוכני תודעה רבי-עוצמה, ויאיר לפיד, כסוכן כזה, העביר לאנשיו מסר ברור: כשאני מדבר נגד נתניהו במהלך קמפיין בחירות, אני מתכוון למה שאני אומר. נתניהו איננו שותף פוטנציאלי יותר, ושנינו איננו שייכים עוד לקבוצה שמתוכה יכול לצאת שיתוף פעולה. אנו שייכים לשתי קבוצות שונות, שביניהן ישנה הפרדה דיכוטומית.

כאשר יאיר לפיד מכריז כי נתניהו איננו לגיטימי, הוא יוצר קרע, אבל לא פחות מכך - הוא מוחק קרע. הוא מסמן סדר עדיפויות חדש, ומסרב להכיר בכך שהמרחק המדיני והחברתי בינו ובין המפלגות הערביות גדול בהרבה מהקרע שבינו ובין נתניהו. הפיכת המאבק הפוליטי המרכזי, הגדול, הבין-גושי, למאבק היחיד, מייצרת אחדות של כל הפילוגים, מיזוג של כל הקרעים לקרע אחד גדול מכולם, קרע בין-גושי בלתי עביר. המרחק בין לפיד ומפלגתו ובין המפלגות הערביות גדול מכדי להקים ממשלה יחד, אך השותפות חזקה מספיק כדי למנוע ממשלה מנתניהו. מניעת ממשלת ה"ימין" נעשתה משימת-העל של ה"שמאל", וממשלה, מכל סוג, לא קמה.

המהלך הפוליטי של לפיד כונן את דינמיקת הגושים, והתניע תהליך התפרקות. המדינאי ג'יימס מדיסון, ממייסדי ונשיאי ארצות הברית, היטיב לתאר עוד במאה ה-18 את הסכנה שב"איחוד המחלוקות". מדיסון הסביר כי אין דבר כזה "אחדות בעם". לא הייתה כזו מעולם וגם לא תהיה; פיצול לקבוצות שונות הוא כורח המציאות בקרב עמים וקבוצות. במסמך מספר 10 במסמכי הפדרליסט, הוא קבע כי הפילוג אינו רק טבעי, אלא גם סכנה קיומית לכל מדינה. מדיסון מתאר שתי דרכים לא מוצלחות להתמודד עם הפילוג: למנוע אותו על ידי מניעת חופש, או לדאוג שכולם יחשבו וירצו את אותם הדברים. הדרך הראשונה, אומר מדיסון, מציעה פתרון גרוע יותר מהבעיה. השנייה, בלתי אפשרית ליישום. אם כן, כיצד ניתן להתגבר על תופעה בלתי נמנעת שהיא גם מסוכנת מאין כמותה?

מה שהופך פיצול פוליטי לסופני, טוען מדיסון, הוא איחוד המחלוקות. להבנתו, מטרתו של מנגנון פוליטי טוב היא להרחיב את כמות המחלוקות ולגוון אותן. כך החברה אומנם מתפצלת באופן טבעי, אך היא מתפצלת בצורה שונה ביחס לסוגיות שונות, וממילא יוצרת קואליציות מגוונות המאזנות זו את זו. משום כך, חוקת ארצות הברית יצרה מנגנוני הצבעה שונים לרשויות שונות, מתוך תקווה שפיצול ופיזור המחלוקות ישמרו על חברה בריאה. בישראל אין מנגנונים שונים, אך ישנן מפלגות רבות. הפיכתה של ישראל, יחד עם שאר העולם, למדינת שני גושים גדולים המבוססים על זהות ולא על דעות, מעמידה אותה בסכנה גדולה - סכנת איחוד כל המחלוקות לקרע אחד. מרגע שניתן האות, מרגע שסחרור התיקו הפוליטי החל, קשה מאוד להחזיר את הגלגל לאחור.

אירוע שני: שומר החומות

סוף עידן האחריות

השלב הבא בפוליטיקה של איחוד הפילוגים, הוא שלב משחק הצ'יקן.

"משחק צ'יקן" הוא אחד המשחקים המשויכים ל"דילמת האסיר" בתורת המשחקים. המשחק נולד, על פי השמועה, בשכונות העוני באנגליה. איך משחקים? שני נערים פוחזים נוהגים במכוניות על כביש צר, זה מול זה, במסלול התנגשות. הראשון שיישבר ויסובב את ההגה יציל אומנם את עצמו ואת חברו מהתנגשות, אבל ייחשב ל"צ'יקן", פחדן. שני הנערים יודעים כי אם יתעקשו, יתנגשו. שניהם מקווים מאוד לצאת מזה בחיים. אבל שניהם רוצים לנצח. הם מעדיפים, אם כן, שהצד השני יוותר. עד שזה יקרה, הם ממשיכים לנסוע בכל המהירות קדימה, ומעלים את ההימור עוד ועוד עם כל מטר של התקדמות. אחד ההוגים הרבים שדנו במשחק הזה הוא ברטראנד ראסל, שהשווה את המשחק למרוץ החימוש הגרעיני בין ארה"ב לברית המועצות בשנות ה-50 של המאה ה-20 - מרוץ שהיה עלול להסתיים בהפצצה הדדית שאיש לא רצה בה.

סחרור הבחירות שהחל ב-2019 המשיך, וישראל הוסיפה להתגלגל ללא העברת תקציב מדינה, ללא חוקי הסדרים וללא יכולת התמודדות עם אתגרי הזמן. ב-2020 פרצה הקורונה ובני גנץ הצטרף לממשלת נתניהו, אך נתניהו שיטה בו והחתים אותו על הסכם רוטציה שלא תכנן ליישם. תקציב 2020 נפל, הממשלה התפרקה, וגנץ המובס שילם על חבירתו לנתניהו בקריסה אלקטורלית בבחירות הבאות. כך מעביר הציבור את המסר לנציגיו: שבירת ההגה לא באה בחשבון. המשיכו לנסוע על מסלול ההתנגשות.

ביום ירושלים תשפ"א, 2021, כשבועיים לאחר אסון מירון שגבה את חייהם של 45 איש, הודיע ארגון הטרור חמאס כי איננו מוכן שישראל תקיים כרגיל את מצעד הדגלים בירושלים, ואם זה יקרה, הארגון יתקוף את ישראל. נתניהו התקפל חלקית ושינה את מסלול המצעד. חמאס תקף בכל זאת, וטילים נורו על ירושלים ועל אזורים נוספים בישראל. במקביל, כנופיות אלימות של פורעים ערבים-ישראלים מתחילות סדרה של פרעות בערים מעורבות כמו יפו, עכו ולוד. ישראלים הוכו ואף נשרפו למוות. ערבים הכווינו את הפורעים אל שכניהם היהודים. תושבי שכונת רמת אשכול היהודית בלוד הסתגרו בבתיהם והתחננו לכוחות הביטחון שיבואו לעזרה, אך אלה לא באו. באותם ימים הייתה ישראל אחרי בחירות רביעיות בתוך שלוש שנים, תוך כדי משא ומתן להרכבת ממשלה, כשבין הגושים מתקיים שוב תיקו. המדינה נכשלה במשימתה להגן על אזרחיה, והתושבים ניסו להגן על עצמם לבדם: חסמו את הדלתות ברהיטים וקיבלו עזרה מחלוצים אזרחיים שהגיעו מיהודה ושומרון. כתבי אישום מעטים מאוד הוגשו נגד הפורעים, ונראה כי לאיש לא אכפת.

בנאומו המפורסם על אסון מירון, טען השר הממונה אמיר אוחנה כי "אחריות אין פירושה אשמה". רוח טענה זו המשיכה גם בפרעות שומר החומות. אפילו אחריהן לא נערפו ראשים במשטרה, המפכ"ל קובי שבתאי לא הודח מתפקידו, השר לביטחון הפנים אוחנה לא פוטר, לא התפטר ולא קיבל על עצמו הפנמה של לקחים כלשהם. הציבור גילה מעט מאוד עניין בהשלכות הפוליטיות והמדיניות של קריסת הגנת ישראל מול האיום הפנימי בשומר החומות, כי בשלב זה השיח הפוליטי בלע את השיח המדיני. משמאל השתעשעו בתיאוריה שלפיה תושבי הגרעינים התורניים בלוד וביפו ("מתנחלים", בשכונות מלאות ביהודים בעומק הקו הירוק) אשמים בפרעות נגדם. מימין גבר העניין הפוליטי באיתמר בן גביר, שהגיב על האירוע בביקורת כלפי המשטרה וגורמי שמאל, כמעט ללא שיפוטיות כלפי השר הממונה והשלטון. את אלה הוא ביקר בשפה רפה, לצד הבעת תמיכה ואמון. השיח הפוליטי הפך לחזות הכול, והמדיניות נותרה מופקרת, כאילו הייתה גם היא תושבת רמת אשכול.

אירוע שלישי: ליל גלנט

סוף עידן האמון

משחק הצ'יקן הפוליטי הוא דו-שיח בין הבוחרים למנהיגים. הבוחרים מצביעים לפוליטיקאים בזכות הצהרותיהם הלוחמניות, הפוליטיקאים מיישמים את ההצהרות הלוחמניות לאחר הבחירות בלי לגלות גמישות, והציבור מתגמל אותם על כך בבחירות הבאות. כך שני הצדדים מובילים יחד מעגל קסמים של קיפאון, עקשנות והקצנה.

אך לפתע, התיקו הממושך נעצר. מיד לאחר שומר החומות קמה "ממשלת השינוי". היא מעמידה את הציבור מול מקיים ההבטחה הגדול, לפיד, שהנה הצליח להפוך את גוש מניעת-ממשלת-נתניהו לגוש שיכול להקים ממשלה. לצידו עומד שותפו להנהגה, מפר ההבטחה הגדול, נפתלי בנט. מי שנופף ערב הבחירות במסמך שבו קרא לנתניהו לחתום איתו על כך ששניהם לא ישבו עם מפלגות השמאל ורע"מ. הממשלה, שניסתה לשים סוף לקיפאון ולייצר הרכב קואליציה חדש, שרדה רק כשנה. הציבור ונבחריו הוכיחו כי הם התכוונו ברצינות כשהצביעו שוב ושוב לתיקו הפוליטי. ממשלת בנט-לפיד לא הייתה פופולרית בקרב בוחריה ולכן לא החזיקה מעמד. באופן משונה, יושרם של הפוליטיקאים ונאמנותם לבוחר הפכו לגורמים מרכזיים בקיפאון הפוליטי ובאובדן הגמישות. לפיד, שעמד בדיבורו, עלה בבחירות הבאות מ-17 ל-24 מנדטים. בנט, שהפר את הבטחת הבחירות שלו, עזב את הפוליטיקה כשהוא נמצא בשפל בסקרים.

על גלי חוסר שביעות הרצון מממשלת בנט-לפיד, עלתה בסוף 2022 הממשלה החד-גושית הראשונה, זו ששברה את עידן התיקו - ממשלת הימין על-מלא. בהשבעתה היא הפכה את מחנה המרכז-שמאל, באשמתו שלו, למחנה המובס ביותר בתולדות ישראל. לראשונה הפך הקיטוב המוחלט מכזה שמחולל חידלון ותיקו, לכזה שמחולל שלטון כמעט חסר מעצורים.

סמוך לכינונה של הממשלה הכריז שר המשפטים לוין על יציאתה של הרפורמה המשפטית לדרך. באותו רגע, המחנה המובס חש כי הוא נמצא במלחמת קיום, והמחנה המנצח חש כי הוא נמצא בתקופה של נס וכל משאלותיו עומדות להתגשם. בפועל, ההתפרקות רק צעדה עוד צעד קדימה.

פוליטיקאים רבים אוהבים לדבר על "האליטות" ככאלה שנמצאות במחנה השני, במחנה של "הרעים". הם יתארו אותן כשבעות, חזקות וכמי שנהנות ומרוויחות על חשבון הציבור המדוכא, עד שיגרש אותן ממעמדן כדי להיגאל. במציאות, אליטה היא איבר חיוני בגופו של ציבור ריבוני. אין דבר כזה שלטון קואופרטיבי. כל חברה גדולה מחזיקה אליטות קטנות שהן בעלות הידע, המיומנות והסטטוס החברתי המתאים לשמירת האיזון ולתפקוד המדינה.

ממשלת הימין על-מלא באה לעולם בתקופה דרמטית בחייהן של האליטות בישראל. האליטות שהחזיקו במדינה בדורות הראשונים להקמתה, עודן בעלות כוח: אליטות שמאליות, ליברליות, חילוניות, עדיין מחזיקות בעמדות מפתח באקדמיה, במערכת המשפט ובמידה מסוימת גם בתרבות ובתקשורת. אבל הן מצויות בקרב מאסף. בעולם התקשורת קמו לימין מגישי טלוויזיה ורדיו אהובים ועורכי עיתונים גדולים, לצד הובלה ברורה בתחום התקשורת האלטרנטיבית, עם פודקאסטים מצליחים וערוצי מדיה חברתית פופולריים. גם זמרים, שחקנים ובדרנים רבים מביעים דעות ימניות בגלוי, והמבוגרים שבהם סופגים יותר ויותר ביקורת על התבטאויות שמאל ומחאה. בבית המשפט העליון כבר מכהנים שופטים אחדים שאינם שייכים חברתית לאליטה הישנה, וכך גם בעולם הרוח, במטה הכללי של צה"ל, במכוני המדיניות ובקרנות הפילנתרופיה. אנשי האליטה הישנה מרגישים שהקרב כמעט אבוד: אליטה חדשה ורעבה עומדת לגרש אותם ממעמדם, והדרג הנבחר מתכנן לעשות את הגירוש הזה מהיר, מר ואכזר. איומים מושמעים על מוסד נגיד הבנק, על סמכויות בית המשפט ועל הייעוץ המשפטי, על השותפות על פי חוק בשירות החובה בצה"ל, על האיזון בין הדת והמדינה ועוד. האליטה הישנה חשה כי איננה מופקדת עוד על הגה המדינה, והיא יוצאת לקרב מאסף. קרב שבו האחריות למוסדות המדינה אינה מוטלת על כתפיה. מנגד, האליטה החדשה מרגישה כי היא לא קיבלה עדיין אפילו שבריר מהכוח שלו היא זכאית, ועד שהדבר לא יתוקן, האחריות איננה שלה.

כך, החל מהקמת הממשלה המצב מידרדר במהירות בתחומים כמו הרצח הפלילי, הפיגועים הלאומניים, דירוג האשראי ותאונות הדרכים. שרי הממשלה מסבירים בתקשורת כי היכולות לנהל את כל אלה אינן מסורות בידיהם ואיש לא נותן להם למשול. כלומר, אליטה אחת הסירה אחריות, ואליטה שנייה מעולם לא לקחה אותה לידיה.

אחדות הגושים, הפילוג המוחלט, ההתייצבות הציבורית מאחורי שחקני הצ'יקן, בליעת השיח המדיני על ידי השיח הפוליטי - כל אלה הפכו את ישראל ממדינה שעוסקת בדאגה לעצמה, להישרדותה ושגשוגה, למדינה ששקועה עד מעל לראשה בשאלה התיאורטית למי משני חצאיה היא שייכת.

רגע השיא היה ב-26 במרץ 2023. ראש הממשלה נתניהו פיטר את שר הביטחון יואב גלנט לאחר שזה התריע בפומבי כי קידום הרפורמה המשפטית מהווה סכנה מיידית לביטחון המדינה. האזהרה של גלנט לא הייתה רק הערכת מצב ביטחונית, אלא עדות לכך שמשחק הצ'יקן עלה מדרגה: הפגיעה בביטחון שעליה דיבר הייתה הביטוי המוחשי להסלמה נוספת במאבק הכוחות שבו כל צד ממתין לשבירה של האחר.

בשלב זה, בכירים רבים באליטה הצבאית של ישראל החליטו, הפעם באופן מודע לחלוטין, כי עתידה הפוליטי של ישראל חשוב מזה הביטחוני. הם העלו את ההימור לשיא, והודיעו שהפעם שלמותו של צה"ל מונחת על הכף. חברי הארגון "אחים לנשק" פרסמו רשימות ארוכות של בעלי תפקידים בכירים בצה"ל שמאיימים באי-התייצבות לשירות צבאי במילואים. המשמעות, כך אמרו, היא התפרקות הצבא במקרה שישראל תהפוך לדיקטטורה, כלומר תיישם את הרפורמה המשפטית.

תחת סד הלחצים הזה, נדרש שר הביטחון גלנט על ידי חבריו למחנה להמשיך ולהתמיד במשחק הצ'יקן. כלומר, להמשיך ולקדם את הרפורמה המשפטית על אפה ועל חמתה של האליטה הישנה. ומה יהיה עם הצבא? זה, לטענת אליטת הימין, באחריות אליטת השמאל. כך או כך, גלנט סובב את ההגה. הוא סירב להמשיך לשחק במשחק, וביקש מנתניהו להיות הצ'יקן: לוותר על הרפורמה ולעצור את הסרבנות. נתניהו, בתגובה, פיטר אותו, וסובב את ההגה בחזרה למרכז הכביש. הדהירה אל ההתנגשות נמשכת.

כאן מתגלה עוד רובד במשחק הצ'יקן הלאומי: כל צד מזועזע עד עמקי נשמתו מכך שהצד השני אינו מסובב את ההגה ומציל את כולם. זהו ההמשך הישיר לוואקום האחריות שתואר כאן: לא שאין אחריות, אלא שהיא מונחת במלואה על כתפי הצד השני. אף צד אינו מצפה, בשום אופן, שהשחקן שמולו יפעל כמוהו. כל צד מספר לעצמו שההגה אינו בידיו, ומשוכנע בכך לחלוטין. איש אינו חושב ברצינות ש"לא יהיה צבא". איש אינו חש מאוים. חברי הממשלה משוכנעים כי הקצינים ייכנעו, והקצינים משוכנעים כי הממשלה תיכנע. וכך הם ממשיכים לדהור למשבר. בפועל, מי שנכנע הוא גלנט. בעיני המוחים זה מובן מאליו. בעיני תומכי הרפורמה, זו בגידה.

לכן, פיטורי גלנט הוציאו ממתנגדי הרפורמה זעם שלא היה כמוהו. מבחינתם, באותו רגע החליט ראש הממשלה שלהם שהוא מעדיף את סופו של צה"ל על סופה של הרפורמה המשפטית. גיוס כללי נערך באליטות הישנות. האקדמיה הודיעה על שביתה, ההסתדרות הכללית הודיעה גם היא על הצטרפות. כאן גם נתניהו מצטרף לגלנט, נשבר ומסובב את ההגה - אם כי רק באופן חלקי; הרפורמה לא נגנזת, אבל גם לא מקודמת. בהתאמה, המאבק נגדה אינו מתרחב, אבל נמשך.

נקודת הזמן של שומר החומות תוארה כאן כתום עידן האחריות. בשלב שבו כל צד במחלוקת צפה בתדהמה בצד השני דוהר אל האסון, אבד האמון, ואבדה ההנחה הבסיסית שהצד השני אומנם טועה (ופסול), אבל בוודאי מנסה גם הוא לשמור על המדינה. כעת שני הצדדים, מתוך תפיסה קורבנית ואי-הכרה של כל צד בכוחו שלו, החלו לחוש כי המדינה מונחת כולה בידי הצד השני - צד שאין לו כל אכפתיות לגבי ביטחון ישראל. בידי מטורפים הדוהרים ישר לתאונה חזיתית, בלי להביט לאחור.

הכלכלן והסוציולוג וילפרדו פארטו תיאר חלוקה בין שני סוגי אליטות: אריות ושועלים. אליטת השועלים היא שכבת הנהגה המאופיינת בגמישות, תחכום, מניפולטיביות ויכולת תמרון פוליטית ורטורית. לעומתה, אליטת האריות היא הנהגה הנשענת על כוח, סמכות, נאמנות, יציבות ונוקשות אידאולוגית. החלוקה הזו אומנם גסה, ובוודאי אינה מסוגלת לגעת בכל הניואנסים התרבותיים בישראל, אך את מאפייני אליטת השועלים ניתן לזהות במחנה השמאל: האליטה הישנה והליברלית המכונה "הניידים" או "ישראל הראשונה". לעומת זאת, את מאפייני אליטת האריות ניתן לזהות במחנה הימין, השואף לדבר בשם העם, המולדת, המורשת והביטחון. על אף שאליטת האריות מרבה לדבר נגד "האליטות", היא עצמה אליטה לכל דבר. יש לה ערוצי תקשורת ונציגות שלטונית, והיא יושבת על כיסאות הממשלה כבר עשרות שנים, כמעט ללא הפסקה. פארטו טוען כי על אף המתח המתקיים ביניהם, האריות והשועלים זקוקים זה לזה. אם סוג אחד של אליטה ייעלם מהמפה, האליטה שתיוותר לבדה לא תצליח להנהיג את העם ולמנוע התפרקות. אליטת השועלים לא תהיה מוכנה להשתמש בכוח כדי להדוף אויב חיצוני, ואילו אליטת האריות תוביל לקיפאון, חוסר יוזמה וחוסר יכולת להתמודד עם כוחות חדשים ומתוחכמים.

לפי פארטו, אליטה שורדת כל עוד היא מצליחה לייצב את החברה ולתפקד ביעילות. אבל ככל שחולף הזמן, נוטה להיווצר פער בין המעמד של מחזיקי הכוח ובין יכולותיהם האמיתיות: כוח האינרציה והירושה מעבירים מדור לדור, בצורה נהדרת, את הסטטוס והמעמד, אך לא את הכישרון והיצרנות. כאשר הפער מתרחב, האליטה הולכת ומאבדת את הכישרונות ואת המוטיבציה שלה, מה שמוביל לערעור של הדומיננטיות שלה ושל החברה כולה. האליטה נשחקת ונתפסת כבלתי לגיטימית, עד שבאה אליטה חדשה ויורשת אותה, כמו נשל נחש. לדינמיקה הזו קוראים "מחזור של אליטות".

כמו השלת עור הנחש, גם מחזור האליטות הוא תהליך מורכב ומלא סכנות. לא רק ירידה באיכות האליטה היא סכנה, אלא גם האטה במוביליות החברתית בין מעמדות שונים, או עלייה קיצונית של כוחות חדשים בבת אחת. חילופי אליטות מצליחים כאשר הם נעשים בהדרגה ובזהירות. כשהתהליך משתבש ונכנס לסחרור, הסדר החברתי מתערער ועלול לקרוס.

בישראל של שנות ה-20 הנוכחיות, אליטה חדשה מחליפה את הישנה. שועלים רבים מאבדים את כוחם לטובת אריות צעירים. ההחלפה הזו הייתה יכולה להביא איזון, אחרי שהאליטה הישנה נטתה מדי לכיוון השועלים ואיבדה את אמון העם. אבל התהליך נתקע. לא הרמוניה ואיזון מחודשים מלווים את המעבר בין שני הכוחות, אלא קרע גדול ותהום המפריד בין שני סוגי האליטות. השועלים השאירו את המקל לאריות, שמשוכנעים לחלוטין שהמקל כולו עוד ביד השועלים. שני הצדדים הפגועים, המתוסכלים והמזועזעים מתחילים להשתכנע עמוקות בכך שהצד השני פגום מן היסוד. שועלים נחרדים מהאריות המשיחיים. אריות בזים לשועלים הבוגדים. השלב הבא בהידרדרות, אחרי ליל גלנט, היה שלב התיעוב.

אירוע רביעי: יום הכיפורים תשפ"ד

סוף עידן הערכים

האווירה בתל אביב של סוף 2023 הייתה אווירה של רעידת אדמה. מה שעבד בעבר וזרם על מי מנוחות, לא יכול עוד להמשיך כסדרו. בשנות הקורונה, בהיעדר אפשרות להתכנס בתוך בתי הכנסת, קיים ארגון "ראש

יהודי" הציוני-דתי-ימני תפילת יום כיפור המונית בכיכר דיזנגוף, עם מחיצה בין צד הנשים לצד הגברים. התפילה התקיימה גם בשנת 2022 בלי הפרעות מיוחדות. אך בשנת 2023, בתוך שיא קיצוני של מתח חברתי בעקבות הרפורמה המשפטית, פעילים תל אביביים סירבו לקבל את הרעיון שתפילה בהפרדה תתקיים ברחובות עירם. תלונה הוגשה לעירייה, וזו קבעה כי מותר להתפלל במרחב הציבורי, אך ללא מחיצה. לאחר שבית המשפט המחוזי השאיר על כנה את הוראת העירייה, ארגון ראש יהודי לא ויתר, ובהגיע היום הקדוש, קיים את התפילה עם מחיצת ארעי עשויה דגלי ישראל. מהומות פרצו במקום התפילה בכיכר דיזנגוף ובמוקדי תפילה נוספים בתל אביב ובסביבה. מפגינים מנעו מהתפילה להתקיים, תקעו בזמבורות, צעקו ושרו. התפילה בכיכר פוזרה. עם צאת החג השתררה בתקשורת הישראלית אווירת מלחמת אחים, זעם, אבל וחורבן. דיון חדש ניצת כמעט מיד, בשאלה אם יתקיימו כסדרן ההקפות השניות של ראש יהודי בתל אביב. הארגון הודיע כי יערער לעליון על זכותו להציב מחיצה ברחבי העיר. הדיווחים האחרונים לגבי סערת ההקפות התפרסמו בכלי התקשורת בכ"א בתשרי תשפ"ד, שישה באוקטובר 2023.

אירוע המחיצה הוא השלישי, מתוך ארבעת האירועים שצוינו בפרק זה, שבו שב ושוחק משחק הצ'יקן. הסירוב ההדדי להיכנע במשבר התיקו הפוליטי המשיך לסירוב להיכנע במשבר הסרבנות והרפורמה המשפטית. יום כיפור תשפ"ד הוא אירוע דומה, שלישי. שני הצדדים ניסו, בדרכים אלו ואחרות, לגרום לצד השני להתקפל. איש לא היה מעוניין בתוצאה שהושגה לבסוף. איש לא רצה תיקו פוליטי, אי-התייצבות המונית או מהומות בתפילת כל נדרי. שני הצדדים היו עשויים, לו היו מסוגלים לחשוב רציונלית, להעדיף כניעה על פני הליכה בראש מורם אל התוצאה ההרסנית. אך בשלושת המקרים, שני הצדדים בחרו בכוונה תחילה ללכת עד הסוף.

יום כיפור הוא סמל שאין מוצלח ממנו. יום שמקבל כבוד מהאוכלוסייה היהודית בישראל, ללא יוצא מן הכלל, ואף שאין איסור חוקי לנסוע בו, יהודי ישראל נוהגים באופן ספונטני ומסורתי להשבית בו את הכבישים. יום כיפור הוא השורש שממנו צומחים ענפים שונים של ישראליות יהודית, והוא מסמל את הטוב המשותף האולטימטיבי. אך הנה, גם הטוב המשותף הזה הועלה קורבן לאלוהי הצ'יקן. גם הוא חלש מהדינמיקה שבה שני צדדים פועלים כאחוזי שד, ומוכוונים אך ורק למטרה אחת: ניצחון מחנאי. מחיר ההתעקשות הלך ועלה, ואיתו מפלס הזעם על הצד השני, שבחוצפתו איננו נכנע גם כשהכול מתפורר מסביב.

מה גורם להמונים, רבים וטובים משני המחנות, אנשים ערכיים שמדינת ישראל יקרה לליבם, לפעול באופן הרסני כל כך? ומדוע דווקא עכשיו?

בספרו "לא בשם האל", הגדיר הרב יונתן זקס את סגנון האידאולוגיה המסוכן ביותר כ"דואליזם פתולוגי" - תפיסה אידאולוגית של טובים מוחלטים ורעים מוחלטים. מלאכים מול שדים. תפיסה כזו מוחקת את הצורך להיות טובים במחנה ה"אנחנו", ומוחקת את הצורך בחמלה או אנושיות כלפי מחנה ה"הם". היא מושכת את החיים כולם, הערכים, התרבות והזהות, אל מטרת-העל של המלחמה המוחלטת בצד השני. כמו התמכרות, הדואליזם הפתולוגי מחריב את כל מה שבא איתו במגע.

התפיסה שמציג הרב זקס תואמת להפליא לאופן שבו מתארת הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין את אחד השלבים המוקדמים בהתפתחות האנושית: השלב הסכיזו-פרנואידי. בשלב זה, התינוק חווה בתודעתו שני סוגי חוויות בלבד: חסד מיטיב, שאליו משויכות כל החוויות הנעימות, ואיום קיומי, שאליו משויכות כל החוויות הרעות. התינוק מפצל את אמו לשניים, ומתייחס לצדדים השונים כאל מלאך ושטן. את כל הטוב שבחייו, גם אור שמש נעים, הוא מייחס למלאך; את כל הרע בחייו, גם כאב בטן, הוא מייחס לשטן, שבעיניו, רודף אותו אישית. כך חווה התינוק את האם, כלומר את העולם. הוא מגן על עצמו בעזרת מנגנון נפוץ: הזדהות השלכתית. הניסיון לגרום לאחר את הסבל שנגרם לנו. לתסכל את האחר כי אנחנו מתוסכלים. להכאיב לו כי אנחנו כאובים. כך מפעיל התינוק זעם ואלימות על אמו, כשיקוף של התחושות שבתוכו.

התפיסה הדיכוטומית של התינוק מסתיימת כשהוא גדל. הוא לומד לייחס גם טוב וגם רע לאותה האם, ולהבין כי היא איננה שני יצורים, מלאך ושטן, אלא יצור אחד מורכב. עם התבגרותו של הילד, והבנת המורכבות של העולם, צומחת לה הבנה נוספת: הפחד אינו מגיע בהכרח מאיום חיצוני. ישנה סיבה טובה לפחד גם מהנזק שהוא עצמו עשוי לחולל.

הפסיכולוג הפוליטי ומיק וולקן מציע תיאוריה שלפיה גם ציבור שלם עלול לסגת נפשית לעמדה הילדותית שתיארה קליין. וולקן קרא לזה "רגרסיה של קבוצה גדולה": ציבור שהיה מסוגל לתפוס מורכבות, להבין את ערבוב הטוב והרע שיש באותה האם - הופך לפתע לציבור המתנהג כתינוק. ציבור זה רואה את ה"אנחנו" כטוב מוחלט, לעומת ה"הם" - רע מוחלט. הציבור הזה מרגיש שהמאבק באחר הוא המרכיב המרכזי בזהותו. הוא נעשה אובססיבי ליריבו, חרד ממנו חרדה עצומה, מייחס לו כוח כמעט בלתי מוגבל, ומוכן לוותר על כל דבר אחר כדי להינצל ממנו. כלומר, לרסק אותו.

וכך, ממשיך וולקן, הופכים שני המחנות לדומים זה לזה עד כדי גיחוך. המחנה הראשון משתכנע כי המחנה השני יעשה הכול נגדו. מדובר הרי בחיות אדם שאינן בוחלות באמצעים. אם כן, יש לעשות הכול כדי להשיב מלחמה. לא ייתכן שרק אנחנו נשחק עם כפפות. המחנה השני רואה את יריבו מסיר את הכפפות ואומר - ידעתי שאין להם אלוהים. הם יעשו הכול כדי להרוס אותנו, ולכן יש לעשות הכול כדי להרוס אותם. והרי התוצאה: שני הצדדים מסירים את הכפפות. שני הצדדים משחקים ללא חוקים. ללא גמישות, ללא אחריות, ללא אמון וללא ערכים. התוצאה, במקרה הישראלי, היא חורבן הדדי, לחברה, למדינה, לבית השלישי.

אך בזמן שכל זה מתרחש, ישנו אויב אמיתי. אויב הגדול משני הצדדים גם יחד, שחיכה במשך שנים למועד המושלם כדי להביא לחורבן אמיתי. חורבן ששני הצדדים הניצים לא זכרו שיכול להתקיים.

השישה באוקטובר הוא סיפור משפט שלמה, שבו שתי האימהות מוכנות לגזור את הילד, ובלבד שלא להיכנע ולתת אותו לאם השנייה, לאויבת. זהו סיפורה של הידרדרות רציפה, ברורה ובוהקת, שהייתה צריכה לצלצל לעם היהודי בישראל בכל פעמוני האזהרה. אך רוב הציבור, וכל ההנהגה הפוליטית שלו, התמכרו למאבק והתעוורו מלראות את הפורענות מגיעה, את הילד הנחתך לשניים. סיפורו של חורבן הבית השני, חורבן ירושלים הקרועה והמסוכסכת, הפך לתזכורת מהדהדת, רלוונטית, 75 שנה לאחר הקמתה של מדינת ישראל המודרנית.

"אנחנו, המשרתים", עוז בן נון ועוז סימינובסקי | הוצאת סלע מאיר | 176 עמודים