"אמרתי לה שהתינוקת שלה מתה, אבל היא לא"

ב"לחפש את ג'יין", הרומן הראשון והמצליח של הת'ר מרשל הקנדית שמבוסס על הארגון המחתרתי האמיתי "ג'יין", אישה צעירה בשם אוולין נשלחת בעל כורחה לבית היולדות סיינט אגנס. עליה למסור את התינוק שלה כדי לקבל טיפול ולא להיזרק לרחוב. המוסד מאיים ומלא סודות, אך גם לה יש סוד: היא תברח, תסרב למסור את ילדה, ותיאבק על זכותה לבחור.

במקביל, ננסי בת ב-20 ידעה תמיד שהוריה מסתירים ממנה משהו. בהחלטה רגעית היא פורצת לחדרם ומגלה גילוי מרעיש, והוא מערער את עולמה עד היסוד. שתי הנשים נפגשות בשורות רשת "ג'יין" - מחתרת של נשים אמיצות שהצילה נשים בהיריון ועזרה להן לבחור את דרכן. יחד הן חוללו שינוי עצום בחיי הנשים בקנדה ובעולם כולו.

פרק 17

ננסי

קיץ 1983

ננסי נושאת את תיק הבד והארנק שלה על כתפיה וחוצה את לובי בית האבות אל עבר גרם המדרגות הגדול. היא מטפסת במדרגות העץ, צעדיה חורקים על הקורות החשופות. הצליל בולט בשקט אחר הצהריים. הבית כמעט דומם בשעה הזאת. מרבית המטופלים מנמנמים לפני ארוחת הערב, שוקעים בחלומות דחוסים ומעורפלים על יקיריהם בהווה ובעבר במקום שהזמן נעשה חסר משמעות והם יכולים להיות צעירים ושלמים שוב.

מטרתה הערב היא הנזירה מרי אגתה. היא לא זקנה, אבל שלשום הוגדרה כמטופלת של רפואה מקילה. היא סובלת מסרטן עצמות המתפשט לכל עבר. היא נכנסת לחדרה של הנזירה ורואה שהוא מואר במעומעם על ידי מנורה מכוסה תחרה. מיטת יחיד צרה בולטת מהקיר, וצלב תלוי מעל ראשה של האישה הישנה. ננסי ניגשת בדממה אל כיסא האורחים הקטן מעץ. מחניק כאן. היא משחררת את תפס החלון, דוחפת אותו החוצה ונועלת אותו במקומו. רוח קיץ רחומה נושבת פנימה. החדר משקיף אל צד הגינה האחורית השקט יותר מהצד הפונה אל הכביש. ננסי מריחה את ריח הוורדים שנותר באוויר מחום הצהריים.

היום הוא יום ההתנדבות האחרון שלה בסיינט סבסטיאן. ציוניה השתפרו זה מכבר והיא התקבלה לספריית בית הספר וקיבלה משרה בארכיון האוניברסיטה. בין הלימודים לעבודה לא נותר לה זמן לביקורי לילה בבית האבות. בכל מקרה, היא מוכנה להמשיך הלאה - אתגרים אחרים ניצבים לפניה.

אימה אובחנה עם סרטן מוח לפני שלושה חודשים, אך לא סיפרה לה דבר עד החודש האחרון. "לא רציתי להדאיג אותך, יקירתי", היא אמרה. לא ברור אם היסטוריית המיגרנות שלה קשורה למחלה, אבל בכל מקרה, פרנסס עוברת טיפול כימותרפיה, ולשבת עם חולים סופניים לא יוכל להקל במאום את הפחד של ננסי.

נקודת אור אחת היא מייקל. היא פגשה אותו בבית החולים בפעם הראשונה שאימה הרשתה לה להסיע אותה לטיפול. הוא הכין כוס קפה ליושבי הקפטריה וגרם לה לצחוק. ננסי הרגישה כה אומללה ביום ההוא, וזה היה כל מה שנדרש כדי שהוא ישיג לעצמו דייט. הם יצאו רק פעמיים, אבל היא מחבבת אותו.

ננסי פונה בחזרה אל החלון, מזדקפת ומוציאה ספר מהתיק - מלאך האבן. פניה של הנזירה אגתה חיוורות ודקות, אך צעירות ממרבית המטופלים של ננסי. שערה נופל בצמה מוקפדת על כתפה ונח בעדינות על החזה השקוע. ננסי חושדת שהאחות סידרה את שערה של אגתה. אלה הדברים הקטנים שמצטברים לתמיכה בימיו האחרונים של מטופל, אותם פרטים שוליים לכאורה שעוזרים לאדם לשמור על כבודו ולזכור מי הוא, או לפחות מי הוא היה.

ננסי פולטת אנחת אהדה ומתיישבת לקרוא, ומניחה את הסימנייה על שידת הלילה.

"מה את קוראת?"

עיניה של ננסי נפערות ורואות את אגתה, שעפעפיה כבדים מעייפות.

"הו, היי", אומרת ננסי וסוגרת את הספר. "חשבתי שישנת. אני כל כך מצטערת. שמי ננסי".

"היי, ננסי. אני הנזירה אגתה".

"נעים מאוד. איך את מרגישה?"

"הו, את יודעת. זה סרטן. הם אומרים לי שאין לי הרבה זמן. הכומר שלי כבר היה כאן לצורך הטקסים. אבל לא אכפת לי, יקירתי. אלוהים בא לקחת את כולנו כשהוא מחליט".

שתיהן משתתקות לרגע. הרוח מרפרפת בווילונות. ריח הדשא הטרי שזה עתה נקצץ נישא באוויר הקיץ הכבד.

"מה את קוראת?" שואלת הנזירה אגתה שוב.

"אה, זה, אהממ..." איזו בחירה מטומטמת. הנזירה אגתה ממתינה בלי למצמץ. "זה מלאך האבן מאת מרגרט לורנס. זה על, ובכן..." ננסי חשה בפניה מאדימות כשהיא מנסה לחפש את המילים, "אישה בסוף ימיה..."

"אני מכירה אותו, ילדה". ננסי מחליקה את הספר בחזרה לתיקה. "את לא צריכה להחביא אותו. אל תהיי מטופשת. אני יודעת שאני גוססת".

"מה דעתך שנדבר? או אולי אני יכולה סתם לשבת כאן איתך, אם את רוצה לחזור לישון, הנזירה אגתה. אני כאן למה שתרצי".

הנזירה אגתה בוחנת את ננסי לרגע. "אז בואי נדבר, יקירתי. בואי תתקרבי אליי. העיניים שלי לא מה שהן היו פעם". ננסי מצייתת ומזיזה את הכיסא קרוב אל מיטתה של אגתה. "אלוהים", אומרת אגתה ומכווצת את גבותיה, "את כל כך צעירה. מה שמך, ילדה?"

"ננסי".

"ננסי..." אגתה מטה את ראשה ובוחנת את פניה של ננסי. "את מזכירה לי מישהי שהכרתי פעם", היא חושבת לרגע, "היא גם הייתה צעירה. כולן היו צעירות".

ננסי לא בטוחה מה לענות לזה. "כן?"

"אהממ", אומרת אגתה ומנידה את ראשה, "לפני הרבה זמן כבר".

משתרר רגע של דממה, והשנים ההן ממלאות את המרחב הריק שביניהן.

"איפה פגשת אותה?" שואלת ננסי.

"כאן", אומרת אגתה ומנופפת בידה השברירית אל הקירות. "הוא היה מלא בבנות במשך שנים. הבית, את יודעת".

"לנערות מרדניות?"

"כן. איך ידעת?"

"הנזירה מרי אנה סיפרה לי פעם. הנזירה בקבלה למטה. היא אוהבת לפטפט".

אגתה מחייכת, שפתיה היבשות נמתחות כנגד עצמות פניה השקועות. "כן, בחורה מתוקה".

"אבל מה זה אמר אז, ‘נערות מרדניות'? חשבתי שהן היו עבריינות קטנות. כייסות או משהו כזה".

אגתה מישירה מבט אל ננסי. "לא עברייניות, לא", היא ממלמלת, "למרות שלפעמים התייחסו אליהן ככה. הן לא היו גדולות מכפי שאת עכשיו. הסיפורים שאני יכולה לספר לך, ילדה".

"למה התייחסו אליהן כל כך רע?" היא עלתה על משהו.

"הו..." אגתה מתחילה לומר ושיעול תוקף אותה לפתע. ננסי ממתינה שהשיעול של אגתה ישכך לפני שהיא נותנת לה את כוס המים שעל שידת הלילה. האישה לוגמת ברעד כמה לגימות.

אגתה מטילה את ראשה לאחור על ציפית הכרית הירקרקה. "איפה הייתי? אני נעשית כל כך מבולבלת". נשימותיה מתחילות להאיץ, חזה עולה ויורד מתחת לכיסוי המיטה המטולא. "איך קראו לה? לזאת שמתה?"

"אני לא... אני לא יודעת", ננסי אוחזת בידה הקרה של אגתה ומחממת אותה בין כפות ידיה החמימות, הצעירות והחזקות, אצבעות נטולות יבלות וצלקות.

נדרש לאגתה רגע כדי להתמקד. ואז ננסי רואה דבר-מה נפתח בעיניה של אגתה ונפרש למולה, כמו תמונות בחדר חושך, אך הפעם היא לא רוצה לשמוע, היא לא רוצה לשאת את זה איתה.

"אני יכולה לשמוע אותן בוכות, את הבנות והתינוקות שלהן", היא ממלמלת.

ננסי צריכה לרכון לפנים כדי לשמוע את הקשישה, ושערה הארוך החום מתנודד מעבר לכתפה ומדגדג את לחייה.

"גנבנו את התינוקות שלהן", לוחשת אגתה, "והיא מכרה אותם. גם את התינוקות של אלה שנאנסו. זאת לא הייתה אשמתן. ואני שיקרתי לילדה המסכנה ההיא. אמרתי לה שהתינוקת שלה מתה, אבל היא לא. היא לא מתה. חשבתי שזה היה עדיף ככה. חשבתי שאלה היו רחמים, היא הייתה כל כך עצובה, אבל אני טעיתי. אני טעיתי, אני חשבתי שזה היה הדבר הכי טוב..."

ידה של ננסי זעה באחיזתה הקרה של אגתה. "אתם... מכרתם תינוקות?"

נדמה שאגתה לא שומעת אותה. "הפנים שלהן פה לפעמים. אבל התינוקת מעולם לא מתה".

עיניה המזוגגות של אגתה בוהות בנקודה מאחורי ננסי והיא מסובבת את ראשה, אבל אין שם דבר מלבד טפט קיר דהוי. מובן שאין. היא מתנערת.

"אגתה", ננסי רוכנת קרוב אליה כדי לחסום את המראה שאגתה הוזה מאחוריה. זה עובד. עיני האישה מתמקדות שוב ונודדות אל הדלת הפתוחה. לפתע היא זועקת, שפתיה נמתחות מעל שיניה בפחד. ננסי מנתרת ופונה לעבר הדלת, אבל אין שם איש. רגע לאחר מכן האחות שננסי ראתה במסדרון נכנסת בריצה אל החדר.

"מה קרה?"

"אני לא יודעת", אומרת ננסי ומפנה את מקומה לאחות. "היא נהייתה ממש מבולבלת, והתחילה לדבר על... היא הסתכלה על הדלת וצרחה. אני לא..."

"אני עדיין רואה אותן לפעמים", אגתה מייבבת לעברן, עיניה מלאות דמעות כעת, "אבל אני אף פעם לא יודעת. אני אף פעם לא יודעת אם זה רק בראש שלי. אני מצטערת. אני כל כך מצטערת. התינוקת לא מתה. אני צריכה שתספרי לה. מישהו צריך לספר לה, אבל האחרות לא מוכנות להקשיב".

"ששש", מרגיעה האחות את אגתה, "ששש, הנזירה אגתה. הכול בסדר. אף אחד לא יזיק לך. זה בסדר. את בטוחה".

פניה של אגתה קמלות, היא מתייפחת בשקט. ננסי אוחזת בידה שוב. אגתה נראית מופתעת מהמגע, אבל לופתת את אצבעותיה של ננסי.

"הנזירה", אומרת האחות ברכות, "אני הולכת לתת לך משהו שיעשה אותך רגועה יותר, או-קיי?"

אגתה מנידה בראשה בהבנה, עיניה עצומות.

האחות פונה אל ננסי בקול שקט: "אני הולכת להביא לה משהו שירדים אותה. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות בעצם נגד הפניקה והבלבול. הלוואי שיכולנו לעשות יותר, אבל זה בידיים של אלוהים עכשיו", והיא מצטלבת.

"כמובן", אומרת ננסי.

"אני כבר חוזרת".

ננסי מתיישבת שוב בכיסא האורחים לצד המיטה, נזהרת שלא להרפות מאצבעות ידה הקרות של אגתה. נדמה שגופה התרכך, הדמעות שככו. לפעמים אנחנו רק צריכים לאחוז בידו של מישהו.

רגע לאחר מכן אגתה פותחת את עיניה שוב. הן מעורפלות ומעט לא ממוקדות. "בבקשה תספרי לה", היא לוחשת.

"אני... אני אספר", אומרת ננסי במבוכה. היא טופחת על ידה של האישה שוב. להקלתה של ננסי, האחות חוזרת כעבור כמה רגעים עם מזרק. היא מזריקה לה בפנים זעופות.

"היא אמורה להירדם בתוך דקה או שתיים, ננסי", היא אומרת בשקט, "את יכולה ללכת אחרי שהיא תישן. אנחנו נשמור עליה הערב, אני חושבת. הבלבול פשוט נהיה יותר ויותר חמור כל שעה, ואנחנו לא רוצים שהיא תרגיש מפוחדת".

ננסי נדה בראשה. "או-קיי, בסדר".

עשר דקות לאחר מכן, כאשר היא בטוחה שהנזירה אגתה שקועה בשינה עמוקה, בודקת ננסי שהספר עדיין בתיק וסוגרת את האבזם. היא מסתכלת שוב על אגתה ומניחה את ידה על הבליטה של רגלה הימנית של האישה הגוססת. היא אוחזת בה ברכות אימהית - מגע שידיה לא נדרשו ללמוד עדיין - ואחר כך פונה לעבר הדלת. היא משתהה לרגע מחוץ לחדר וממתינה עד שאחות הלילה עוברת שוב כעבור דקה.

"אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא שואלת.

"כן, מה, ננסי?"

ננסי מהססת, עליה לנסח את השאלה בלי שתישמע כמו האשמה. "מה שהנזירה אגתה אמרה הרגע", היא מיטיבה את רצועת התיק על כתפה, "היה קצת מטריד. לפני שנכנסת היא סיפרה לי שהם נהגו לגנוב תינוקות? ולמכור אותם כאן? כשהמקום שימש בית לנערות מרדניות. על מה היא מדברת?"

שפתיה של הנזירה מתכווצות והיא מביטה מעבר לכתפה. "הייתה איזו... מחלוקת", היא אומרת, "הבית היה מחסה ליולדות, עבור הקהילה. נראה שחלק מהתינוקות נמכרו למשפחות המאמצות. אני חושבת שלזה היא מתייחסת".

ננסי מתאפקת שלא לקלל מרוב מועקה. "והיא אמרה משהו על תינוקת שלא מתה?"

האחות מטלטלת את ראשה. "אין לי מושג על מה מדובר. היא מאוד מבולבלת לאחרונה. לפעמים החוטים מסתבכים בראש, את יודעת, לקראת הסוף. אל תיקחי את זה ללב", היא מוסיפה, "בלאו הכי, הכול כבר עבר".

ובזאת הולכת האחות לדרכה ומותירה אותה לבד. ננסי פונה שמאלה במורד המסדרון לעבר המדרגות. כעבור כמה צעדים היא שומעת מישהו במדרגות מאחוריה. היא פותחת את הדלת הקדמית ומשאירה אותה פתוחה מתוך אינסטינקט.

"תודה", אומרת האישה וחולפת על פניה של ננסי אל המרפסת בחוץ.

ננסי קולטת את צדודיתה של האישה בצביטת כאב. ד"ר טיילור? בקצה השביל פונה האישה שמאלה במדרכה וצועדת אל שמש הערב.

"ד"ר טיילור!" קוראת ננסי, "ד"ר טיילור, חכי!"

האישה צועדת עוד כמה צעדים לפני שהיא מאיטה, עוצרת ומסתובבת. השמש מאירה מאחוריה, אבל ננסי בטוחה שזאת היא.

"סליחה, האם אני מכירה אותך?" שואלת ד"ר טיילור.

ננסי מגמגמת. עיניה של ד"ר טיילור בורקות ואפה ורוד, כאילו היא בכתה. "את, אממ..." ננסי מביטה סביבה, אבל הן לבד ברחוב, למעט גבר הרוחץ את מכוניתו במרחק כמה בתים משם. היא מצמצמת את המרחק ביניהן. "את עזרת לי. את יודעת, עם בעיה שהייתה לי. לפני כמה שנים".

"אה, אני מבינה. או-קיי", ד"ר טיילור בוחנת אותה לרגע ומנידה בראשה באיטיות. "עכשיו אני זוכרת את פנייך. הפשיטה, נכון? מארס 81'?"

"זאת אני".

ננסי לא ציפתה לפגוש אותה שוב לעולם. תחושת בהילות מפתיעה אותה. היא צריכה להודות לרופאה לפני שתחמיץ את ההזדמנות. "מה שעשית, יכול להיות שהצלת את החיים שלי ביותר מדרך אחת. אני יודעת שזה נשמע דרמטי, אבל ככה אני מרגישה".

"אני מבינה, אני באמת מבינה", ד"ר טיילור מביטה לאחור אל בית האבות ופניה קודרות. "לכן אני עושה את מה שאני עושה. אני מצטערת, אני רואה הרבה מטופלות, ולצערי אני פשוט לא מצליחה להיזכר מה שמך".

"ננסי, ננסי מיטשל".

"ננסי, שלום לך".

"מה עשית בסיינט סבסטיאן?" שואלת ננסי בסקרנות.

"באתי להיפרד לשלום ממטופל שלי, המטופל הראשון שלי למען האמת. יותר ידיד בעצם".

"הו", ננסי מקמטת את מצחה, "אני מצטערת".

"תודה. ואת?"

"אני מתנדבת. אני יושבת עם החולים הסופניים, מארחת להם חברה. היום היה היום האחרון שלי. פשוט קיבלתי עבודה בתחום שלי".

ד"ר טיילור מחייכת. "אלה בשורות טובות, איחוליי. אז הכול היה טוב מאז שהתראינו לאחרונה?"

"כן, טוב למדי. התחלתי לצאת עם בחור חדש. הוא מאוד שונה מהבחור ש... הוא נראה בוגר, והוא מתוק", ננסי מסמיקה וחושבת על דרך לשנות את נושא השיחה. "האם את עדיין עם רשת ג'יין?" משב רוח חולף בשערה והיא מסיטה אותו לאחור מפניה וממצמצת אל השמש.

"כן, לגמרי", אומרת ד"ר טיילור, "אנחנו עסוקים יותר מאי-פעם, ואלה חדשות טובות ורעות. זה אומר שהשמועה מתפשטת ונשים מרגישות יותר בנוח להתקשר אלינו ולסמוך עלינו, אבל קשה לעמוד בדרישה. אנחנו צוות קטן בסך הכול, כן? תריסר מתנדבים וכמה רופאים".

"אליס עדיין איתך?"

"כן, בטח. עד הסוף המר, אני חושבת. היא חסרת לאות".

"היא הייתה כל כך אדיבה", אומרת ננסי, "בבקשה תמסרי לה את זה ממני. היא הקלה עליי כל כך".

"אני אמסור לה".

ננסי מלקקת את שפתיה, הרגע החמים התארך וכעת נעשה משונה. היא חלקה את אחת החוויות הכי אינטימיות והכי רגשיות שלה עם ד"ר טיילור, אבל עכשיו משום-מה היא לא יודעת מה עוד לומר.

"אני לא אעכב אותך, אני בטוחה שאת עסוקה. רק רציתי להגיד לך תודה שוב. אני לא חושבת שאי-פעם הודיתי לך כמו שצריך בלילה ההוא, בגלל המשטרה והכול, ופשוט הייתי כל כך מבולבלת ונסערת, ולא ממש הערכתי את זה כמו שצריך עד לאחר מכן. חשבתי להתקשר אלייך, אני כל כך מצטערת עכשיו שלא התקשרתי. אני רוצה שתדעי שאני אסירת תודה".

"אני יודעת".

"כן, רציתי שתשמעי ממני", ננסי מחייכת אליה ומוחה דמעה. "אני לא יודעת למה אני בוכה. עשיתי את הדבר הנכון. תמיד ידעתי. ידעתי אז ואני יודעת עכשיו. אני לא יודעת למה אני בוכה". היא מצביעה על פניה ופולטת צחוק נבוך. ד"ר טיילור ממתינה. ננסי מכחכחת בגרונה. "לפני שביקרתי אצלך גיליתי משהו על העבר שלי, על המשפחה שלי, שגרם לי לשקוע בעצבות. לא הייתי זהירה. יצאתי עם לוזר מוחלט ונכנסתי להיריון. אני מתביישת בזה בדיעבד. לא טיפלתי בזה כמו שצריך. אבל העובדה שיכולתי לקבל ממך ומאליס עזרה..." היא מוחה את לחְייה וממצמצת, "הייתה כל ההבדל. אחר כך יכולתי לשנות את הדברים במקום להיתקע בבור שהייתי תקועה בו, עם בחור נורא".

ד"ר טיילור מחייכת בלי להראות את שיניה. "אני שמחה לשמוע. לפעמים ההקלה יכולה להיות עזה כמו חרטה. כמעט כל הנשים שמגיעות אליי מזילות דמעה בשלב מסוים, ולעיתים קרובות זאת הרגשת הקלה, או חרטה, או בושה, או כל השלוש כרוכות יחד. הנקודה היא שזה בסדר. פשוט להרגיש, פשוט לבכות".

ננסי מושכת באפה. "אני מצטערת".

"תפסיקי להתנצל", מורה ד"ר טיילור.

"אני חושבת שרק העובדה שראיתי אותך מחזירה אותי לשם, את יודעת?"

ד"ר טיילור מעיפה מבט לעבר הבית. "אני יודעת".

"למען האמת, זאת תחושת הקלה אפילו להיות מסוגלת לדבר על זה. לא סיפרתי על הערב ההוא לאף אחד. פשוט סחבתי את הכול כאן", אומרת ננסי ומצביעה על בית החזה, "ולפעמים זה נהיה ממש כבד".

שתי הנשים עומדות זו מול זו על המדרכה של רחוב צדדי שקט, מחשבותיהן האישיות חופפות זו לזו והן לא יודעות. זה ערב קיץ מושלם. רוח עדינה נישאת מדרום ומלטפת את עלוות עצי המייפל השופעים. השמש שוקעת בשמיים, עייפה לאחר יום עבודה ארוך.

"אני יודעת", אומרת לבסוף ד"ר טיילור, "כמה קשה לסמוך על מישהו עם דבר כל כך ענקי. נדרש לי הרבה זמן להרגיש בנוח לספר לבעלי על האזורים האפלים שלי. אבל בעתיד אולי את תרגישי אחרת".

ננסי מתבוננת בצל העולה על פניה של ד"ר טיילור ותוהה לאילו אזורים אפלים היא התכוונה. עיני הרופאה מרצדות שוב לעבר בית האבות ובחזרה לננסי, וננסי נזכרת שהיא הרגע נפרדה מחבר ותיק.

"אני צריכה ללכת", אומרת ננסי, "אני לא רוצה לעכב אותך".

ד"ר טיילור מושיטה את ידה, וננסי לוחצת אותה. "יש לך לחיצה טובה, חזקה", אומרת הרופאה, "זה מוצא חן בעיניי. אל תאבדי אותה. שלא תעזי ללחוץ יד ברפיון, כמו חלק מהנשים. תשמרי על עצמך". היא מניפה את ידה לברכת שלום ומתחילה לצעוד על המדרכה לעבר השמש.

ננסי מתבוננת בה מתרחקת. תחושת חמימות מציפה אותה, ואיתה דקירה, תחושת אובדן. "חכי!" היא קוראת וממהרת לעברה שוב, "איך, אממ... איך אני יכולה לעזור?"

"לעזור?"

"עם ג'יין", מוסיפה ננסי, "אמרת שאתם מחפשים מתנדבים?"

"כן, אנחנו מחפשים", עונה הרופאה ובוחנת את ננסי לרגע. "את חושבת שזה אפשרי עבורך? הרבה נשים מגלות בהתנדבות שהן רק רוצות להניח את הזיכרון מאחוריהן. מצד שני באמת יש לנו הרבה מתנדבות בג'יין שהתחילו כמטופלות בעצמן. לעיתים קרובות הן היועצות הכי טובות בגלל שהן מכירות את ההרגשה".

"כן", אומרת ננסי, "פשוט... החוויה שהייתה לי איתך ועם אליס, עם המשטרה... אני מתכוונת, ראית איך הגבתי. כל כך כעסתי. הרי הפלה היא לא מותרות של השוק השחור. זה היה קשה, אבל לפחות הרגשתי בטוחה. את ידעת מה את עושה, ולא הייתי צריכה לפחד שאני הולכת למות. בת דודה שלי בהחלט לא הרגישה בטוחה. היא עברה חוויה נוראה בלי סיבה. וזה גרם לי לתהות כמה עוד נשים נמצאות שם בלי שום ברירה. אני מרגישה שהיה לי מזל עם רשת ג'יין, כאילו מישהו אסף אותי בין זרועותיו. אלה נשים שדואגות לנשים ומאפשרות לנו להחליט לבדנו, עבורנו".

"זה הרעיון, כן".

"אני רוצה לעזור לנשים אחרות להרגיש ככה".

ד"ר טיילור מהנהנת.

"הבית הזה", ממשיכה ננסי ומחווה לעבר הבניין הישן, "הוא היה פעם בית לילדות מרדניות. הן מסרו את התינוקות שלהן כאן. אני לא יכולה לדמיין אפילו".

"רבות מהן היו אפילו יותר צעירות ממך", אומרת ד"ר טיילור בשקט. היא מישירה מבט אל עיניה של ננסי לרגע ארוך. "אם זה מעניין אותך, את יכולה לבוא לפגישת גיוס מתנדבים הבאה. אנחנו מקיימות אותן בקבוצות, אבל אני מוכרחה לומר, ננסי, רבות מהנשים שחושבות שהן רוצות להתנדב בסוף לא מחזיקות מעמד. אנחנו לא כועסות עליהן על כך. הסיכון כאן די גדול. את צריכה לקבל את העובדה שאת לוקחת חלק בפעילות פלילית וייתכן שיאסרו אותך. זה גם יכול להעלות הרבה זיכרונות קשים. סיכון גבוה מאוד למשרת מתנדבת".

התחושה שניצתת בחזה של ננסי היא התרגשות, ולא פחד. "אני בטוחה. זה המעט שאני יכולה לעשות. רשת ג'יין שינתה את חיי. אני רוצה להצטרף".

"לחפש את ג'יין", הת'ר מרשל | תרגום: מונה גודאר | הוצאת עם עובד | 384 עמודים