מיירון בוליטר חוזר: הרלן קובן משיק פרק חדש בסדרה המצליחה

הרלן קובן, אחד הסופרים הפופולריים בעולם, עומד מאחורי רבי-מכר שתורגמו ל-46 שפות, נמכרו בלמעלה משישה מיליון עותקים והפכו גם לסדרות מצליחות בנטפליקס. כעת, שמונה שנים אחרי שפרסם את "הביתה" (2016) - הספר האחרון בסדרת "מיירון בוליטר" - הוא חוזר עם הכרך ה-12 בסדרה, "תחשוב פעמיים". קראו את הפרק הראשון.

פרולוג

ככה הורסים חיים.
אתם עומדים מעל המיטה שלו וצופים בו ישֵן. הוא אדם שישֵן עמוק. אתם יודעים את זה כי אתם צופים בו כבר שישה שבועות. אתם לא לוקחים סיכונים. אתם מתכוננים. זה הרוטב הסודי. אין סיבה למהר. ציפייה היא חלק גדול מהחיים. "מה שחשוב הוא המסע, לא היעד." אתם זוכרים את הנואם אומר את זה
בטקס הסיום באוניברסיטה. זאת סתם שורה שמנסרת בראש, קלישאה, אבל היא נשארה איתכם. והיא לא לגמרי נכונה, רחוק מזה, אבל בלילות ארוכים ובודדים היא משמשת תזכורת טובה לכך, שאפשר וצריך להפיק הנאה גם מן ההמתנה וגם מן הרגעים המייגעים.
מאחר שהתכוננתם היטב, אתם יודעים שהוא אוהב לשתות קוניאק לפני שהוא שוכב לישון. לא כל ערב, אבל כמעט. אם הוא לא היה שותה כוסית הערב, הייתם דוחים את זה. לא צריך למהר. לא צריך ליטול סיכונים. אם מתאזרים בסבלנות, פוגעים במטרה כמעט בלי להסתכן.
הכול שאלה של הכנה וסבלנות.
מאחר שצפיתם בו, אתם יודעים שהוא מחזיק מפתח נוסף באחת מאותן אבני-דמה אפורות ייעודיות להסתרת מפתחות. כך נכנסתם לבית הבוקר כדי לערבב לו סם בקוניאק. כך נכנסתם שוב הערב.
הוא לא יתעורר בזמן הקרוב.
יש לו אקדח, גלוק 19, שהוא מחזיק בארגז קשיח במגירה העליונה של שידת הלילה. לארגז הקשיח אין מנעול קוד. הוא ביומטרי ונפתח באמצעות חיישן טביעת אצבע. הוא מעולף לגמרי, אז אתם מרימים את ידו, לוקחים את האגודל ומצמידים אותה לחיישן. מנגנון הנעילה מזמזם ונפתח.
אתם מוציאים את האקדח.
אתם עוטים כפפות. הוא, כמובן, לא. אתם כורכים את ידו סביב הגלוק כדי שטביעות האצבעות שלו יהיו במקומות הנכונים. אחר כך אתם מכניסים את האקדח בזהירות לתרמיל. אתם תמיד מביאים איתכם ממחטות נייר ושקיות ניילון. ליתר ביטחון. אתם מצמידים את ממחטת הנייר אל פיו ודואגים למרוח אותה ברוק שלו. אחר כך אתם מכניסים את ממחטת הנייר לשקית ניילון ומכניסים את שקית הניילון לתרמיל ליד האקדח. אולי לא תצטרכו את זה. אולי זה וידוא הריגה מוגזם. אבל נראה שמוגזם עובד.
הוא ממשיך לנחור, שכוב על הגב.
אתם לא מסוגלים לכבוש את החיוך.
אתם נהנים מהחלק הזה. אתם נהנים מהחלק הזה לא פחות מההריגה עצמה. הריגה עשויה להיות פשוטה יחסית, ולרוב היא מהירה.
אבל החלק הזה, ההפללה, הוא יצירת אמנות.
הטלפון הנייד שלו מונח על שידת הלילה. אתם מעבירים אותו למצב שקט ומכניסים גם אותו לתרמיל. אתם יוצאים מהחדר. מפתחות האאודי שלו תלויים על וו ליד הדלת האחורית. הוא מקפיד על זה. הוא חוזר הביתה ותולה את המפתחות על הוו. תמיד. אתם לוקחים את המפתחות. ליתר ביטחון, אתם לוקחים את אחד מכובעי הבייסבול שמונחים על מתלה המעילים. אתם חובשים אותו לראשכם. הוא יושב לא רע. אתם מרכיבים את משקפי השמש. אתם מנוסים מספיק להרכין את הראש.
אתם יוצאים ונוסעים באאודי לכיוון שלה.
היא מתאכסנת בדירת אירוח לשפת אגם שקט במארשפילד. הוא לא יודע שהיא שם. אתם יודעים מפני ששוב, התכוננתם. ברגע שראיתם שהיא נסעה לשם - שהיא מתכננת להסתתר מפניו ולא לספר לאף אחד - ידעתם שהגיע הרגע. אתם מוציאים את הטלפון שלו ומקלידים את כתובת הדירה כדי שיהיה תיעוד בהיסטוריית חיפוש המפות שלו.
היא שכרה דירת אירוח קטנה בקייפּ קוֹד. היא נמצאת שם כבר שבוע עכשיו. אתם מבינים למה היא נוקטת בצעד הזה, אבל זה לעולם לא יהיה יותר מפתרון זמני עבורה. אתם מחנים ברחוב. השעה מאוחרת. שתיים בלילה. אבל אתם יודעים שהיא עדיין ערה. אז אתם חונים בהמשך הרחוב, מול בית נופש ריק.
אתם מוציאים את האקדח מהתרמיל.
האור במטבח בדירת האירוח דולק. שם היא תהיה.
אתם מקיפים את המבנה לעבר האור ומציצים מבעד לחלון בדלת המטבח.
הנה היא.
היא יושבת לבד ליד השולחן עם ספל תה וספר. אישה יפה. שערה הבלונדיני הכהה נראה כאילו נאסף בחיפזון. כפות הרגליים מקופלות תחתיה. היא נראית רזה מדי, אבל זה בטח הלחץ. היא מרוכזת לגמרי בספר, לבושה חולצת כפתורים של גבר, גדולה למידתה. אתם תוהים אם החולצה שלו. אם כן, זה ביזארי וקריפי, אבל כל כך הרבה בחיים הוא כזה.
אתם ממשיכים לצפות בה מבעד לחלון ומנסים לפתוח את הידית לאט ובזהירות.
אתם לא רוצים להקים רעש. אתם לא רוצים להבהיל אותה.
הדלת נעולה.
אתם משפילים עיניים אל הידית. היא ישָנה. המנעול נראה חלש. אילו היו לכם כלים, יכולתם לפתוח אותו במהירות. אבל כנראה מוטב כך. אתם מסתכלים עליה שוב דרך החלון. ועכשיו היא מרימה את העיניים ומבחינה בפניכם.
עיניה נפערות בפליאה.
היא עומדת לצרוח. אתם לא רוצים את זה.
רשלני. שוב. למרות כל התכנון, בפעם האחרונה טעיתם. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לטעות שוב.
אז אתם לא מהססים.
אתם מכוונים את הבעיטה ישר לנקודה מתחת לידית. הדלת הישנה נכנעת בקלות. אתם נכנסים פנימה.
"בבקשה." היא קמה ומושיטה את הידיים לפָנים, הספר אחוז באחת מהן. "בבקשה, לא."
אתם יורים בה פעמיים בחזה.
היא נופלת על הרצפה. אתם ממהרים לבדוק.
מתה.
אתם מוציאים את ממחטת הנייר משקית הניילון שבתרמיל. אתם משאירים אותה על הרצפה. מושבעים מתים על דנ"א. הם כולם גדלו על סדרות טלוויזיה שמפריזות בנפלאות הטכנולוגיה. הם מצפים לזה במשפט רצח. אם אין ראיות דנ"א, מושבעים תוהים על האשמה.
אתם יוצאים משם פחות מחמש-עשרה שניות אחרי שנכנסתם.
האקדח הקים רעש. אין שאלה. אבל רוב האנשים מניחים שמדובר בזיקוק או מפלֵט או איזה הסבר תמים אחר. עדיין, אין סיבה להישאר בסביבה. אתם מזדרזים לחזור למכונית. אתם לא חוששים במיוחד מכך שמישהו יראה אתכם רצים. אם יראו - במקרה הגרוע ביותר - יראו מישהו עם כובע בייסבול רץ לעבר אאודי שרשומה על שמו, לא על שמכם.
אם בכלל, זה רק יעזור.
אתם מתחילים לנהוג. אתם מרגישים מוזר עם הרצח. יש בו ריגוש, בחלק של הרצח, יותר לאהבת חייכם מאשר לכם, אבל אתם חשים לא פעם ריקנות מוזרה לאחר מכן. זה קצת כמו סקס, לא? בלי ציניות, אבל האכזבה הזאת אחרי השיא, הרגע שהצרפתים מכנים לָה פֶּטיט מוֹר - המוות הקטן. כך אתם מרגישים ברגע זה. כך אתם מרגישים במהלך שניים-שלושה הקילומטרים הראשונים של הנסיעה, הירי מתנגן שוב ושוב בראשכם, גופהּ הנופל על הרצפה. זה מרגש ובו בזמן קצת...
ריק?
אתם בודקים מה השעה. הוא אמור להישאר מעולף עוד שלוש שעות. זה המון זמן. אתם נוסעים בחזרה לבית שלו. אתם מחנים את האאודי היכן שמצאתם אותה.
אתם מחייכים. כעת, החלק הזה, זה הריגוש האמיתי עבורכם.
האאודי מצוידת באיזו מערכת איתור, כך שהמשטרה תוכל לראות לאן היא נסעה הלילה. אתם נכנסים לבית שלו. אתם תולים את המפתחות. אתם משאירים את כובע הבייסבול על הראש - עלולות להימצא בו שערות שלכם עכשיו. אין צורך לקחת את הסיכון הזה. אם המשטרה תבחין בחסרונו, היא תחשוב שהוא זרק אותו אחרי הירי.
אתם עולים לחדר שלו. אתם מניחים את הטלפון שלו בחזרה על שידת הלילה. אתם אפילו מחברים אותו למטען. כמו עם האאודי, המשטרה תשיג צו לקבלת איכונֵי הטלפון שלו, ש"יוכיחו" שהוא נסע לדירת האירוח בזמן הרצח.
אתם משתמשים באגודל שלו לפתוח את הארגז הקשיח. אתם מכניסים את האקדח בחזרה. אתם מתלבטים אולי פשוט להשאיר את האקדח ליד המיטה, אבל נדמה לכם שזה כבר יהיה יותר מדי. יש מחסן בחצר. אתם לוקחים את הארגז הקשיח עם האקדח ומחביאים אותו מתחת לשקי כבול. הם יֵדעו שיש לו רישיון לגלוק 19. הם יחפשו בכל השטח וימצאו אותו במחסן.
החקירה הבליסטית תאשר שהגלוק 19 שלו היה כלי הרצח.
האאודי. הטלפון הנייד. הדנ"א. האקדח. כל צירוף של שניים מתוך הארבעה ירשיע אותו.
בשבילה, הזוועה נגמרה.
בשבילו, היא רק התחילה.

1

מיירון בוליטר דיבר בטלפון עם אביו בן השמונים בשעה ששני סוכני אף-בי-איי הגיעו לתשאל אותו בנוגע לרצח.
"אמא שלך ואני," אמר אבא שלו מדירת הגמלאים שלו בבּוֹקָה רטוֹן, "גילינו את הסוכריות."
מיירון מיצמץ. "רגע, מה?"
הוא היה בפנטהאוז המשרדים החדש שלו בראש גורד השחקים של וין ברחוב 47 פינת שדירת פארק. הוא סובב את הכיסא להביט החוצה מבעד לחלונות מרצפה-עד-תקרה. נוף פסיכי של התפוח הגדול.
"סוכריות קנביס, מיירון. דודה שלך מרים ודוד אֶרב נשבעים בהן - ארב אמר שזה עוזר לו עם הצינית - אז אמא שלך ואני חשבנו לעצמנו בעצם, למה לא, בוא ננסה. מה כבר יכול להיות, נכון? ניסית פעם סוכריות?"
"לא."
"זאת הבעיה שלו." אמא של מיירון היא שצווחה-צעקה ברקע. מאז ומעולם זאת היתה שיטת הפעולה שלהם - הורֶה אחד בטלפון, השני צועק הערות צבע. "תן לי את הטלפון, אָל." ואז: "מיירון?"
"היי, אמא."
"אתה צריך להתמסטל."
"אם את אומרת."
"תנסה זן סטיביה."
אבא: "סאטיבה."
"מה?"
"קוראים לו סאטיבה. סטיביה זה ממתיק מלאכותי."
"אוווּ, תראה את אבא שלך, ממש מיסטר היפּי מַשוויץ פתאום במומחיות שלו לחשיש." ואז בחזרה למיירון. "התכוונתי לסאטיבה. תנסה את זה."
"או-קיי," אמר מיירון.
"אינדיקה מרדים."
"אני אשתדל לזכור את זה."
"אל תהיה כזה מרובע. אבא שלך ואני אוהבים אותן. אנחנו מרגישים בזכותן, אני לא יודעת, חייכניים אולי. דרוכים. אפילו זֶניים. ומיירון?"
"כן, אמא."
"אל תשאל מה הן עשו לחיי המין שלנו."
"לא שואל," אמר מיירון. "אף פעם."
"אצלי, אני נהיית מסוחררת. אבל אבא שלך נהיה חרמן שאתה לא מאמין."
"לא שואל, זוכרת?" מיירון היה יכול לראות עכשיו את שני סוכני האף-בי-איי מזעיפים פנים לעומתו מעבר לקיר הזכוכית. "אני צריך ללכת, אמא."
"כאילו, הבן אדם לא מסוגל להוריד ממני את הידיים."
"עדיין לא שואל. ביי-ביי."
מיירון ניתק בדיוק כשביג סינדי, המזכירה הוותיקה שלו, הכניסה בשתיקה את שני הסוכנים הפדרליים לחדר הישיבות. השניים נשאו עיניים אל ביג סינדי, גבוה-גבוה. היא היתה רגילה לזה. מיירון היה רגיל לזה. ביג סינדי מיקדה תשומת לב במהירות רבה. הסוכנים הבזיקו תגים והציגו את עצמם. סוכנת מיוחדת מוניקה האז, המובילה מהשניים, היתה אישה שחורה באמצע שנות החמישים לחייה. שותפה הזוטר והזועף היה צעיר בעל פנים בצקיות ומצח בולט כל כך, שהוא הזכיר לווייתן בלוגה. הוא נקב בשמו, אבל מיירון היה מרוכז מדי במצח מכדי לקלוט אותו.
"בבקשה," אמר מיירון והחווה על הכיסאות הפונים לחלונות מרצפה-עד-תקרה והנוף הפסיכי ההוא.
הסוכנים התיישבו, אבל לא נראה שזה שימח אותם.
ביג סינדי אימצה לעצמה מבטא בריטי מעושה ואמרה, "תרצה עוד משהו, מר בוליטר? אולי קנקן תה?"
מיירון עמד בפיתוי לגלגל את עיניו. "לא, נראה לי שאנחנו בסדר, תודה."
ביג סינדי קדה ויצאה.
מיירון התיישב גם הוא וחיכה שהסוכנים ידברו. הדבר היחיד שהיה ידוע לו על הביקור הזה הוא שהאף-בי-איי רוצה לדבר עם שניהם, איתו ועם וין, בנוגע לרציחות קאליסטֶר המדוברות כל כך. לא היה לו מושג למה - לא הוא ולא וין לא ידעו על הקאליסטֶרים דבר מעבר לְמה שראו בחדשות - אבל הבטיחו להם שהם אינם בגדר חשודים או גורמי עניין בתיק.
"איפה מר לוקווּד?" שאלה סוכנת האז.
"נוכֵח," אמר וין באותה נימה מתנשאת של בית ספר פרטי כדרכו בשעה שֶ - אם לצטט את שורות הפתיחה משירהּ של קרלי סימון, שקרנה מכל ישותו של וין - נכנס למסיבה כאילו הוא נכנס ליאכטה. וין - המכונה גם מר לוקווּד האמור - היה ההגדרה המילונית של מטופח בשעה שגלש סביב שולחן הישיבות החדש של מיירון והתיישב לידו.
מיירון פרש את ידיו וחייך חיוך של שיתוף פעולה מרבי. "אני מבין שיש לכם שאלות אלינו?"
"כן," אמרה האז. ובלי שום הקדמות הנחיתה את הפצצה. "איפה גרֶג דאוּנינג?"
זאת היתה שאלה מהממת. אין שום דרך להכחיש. מהממת. הלסת של מיירון נשמטה. הוא נפנה אל וין. פניו של וין, כרגיל, לא הסגירו דבר. וין היה טוב בזה, בלא להסגיר דבר.
הסיבה לפליאתו של מיירון היתה פשוטה.
גרג דאונינג מת כבר שלוש שנים.
"חשבתי שאנחנו פה כדי לדבר על הרציחות של קאליסטר," אמר מיירון.
"נכון," ענתה סוכנת מיוחדת האז. ואז חזרה על שאלתה. "איפה גרג דאונינג?"
"את מתלוצצת?" שאל מיירון.
"אני נראית לך מתלוצצת?"
היא לא. למעשה, נראה כאילו היא אף פעם לא מתלוצצת.
מיירון העיף מבט בווין כדי לאמוד את תגובתו. וין נראה משועמם במקצת.
"גרג דאונינג מת," אמר מיירון.
"זה הסיפור שלך?"
מיירון קימט את מצחו. "הסיפור שלי?"
הסוכן הצעיר שהזכיר לווייתן בלוגה נרכן מעט לפנים ולטש עיניים בווין. הוא דיבר לראשונה, וקולו היה עמוק משמיירון ציפה. או שאולי מיירון ציפה לקריאת לווייתן גבוהה. "זה גם הסיפור שלך?"
וין כמעט פיהק. "אין תגובה."
"אתה היועץ הפיננסי של גרג דאונינג," המשיך בלוגה-צעיר, שעדיין ניסה להכניע את וין במבטו; היה לו סיכוי טוב יותר מול כיסוי מיטה. "זה נכון?"
"אין תגובה."
"אנחנו יכולים להשיג צו שיאלץ אותך לחשוף את הרשומות שלך."
"אוי, עכשיו הפחדת אותי. תן לי לחשוב על זה." וין הצמיד את קצות אצבעותיו אלה לאלה והרכין את ראשו כאילו הוא שקוע במחשבה עמוקה. ואז: "בוא תגיד איתי הפעם: אין תגובה."
האז ובלוגה-צעיר זעפו עוד קצת. "ואתה." האז הסתובבה בחזרה אל מיירון בשיניים חשופות. מיירון ניחש שהאז מופקדת עליו, ובלוגה-צעיר על וין. "אתה המה של דאונינג? סוכן? מנהל?"
"תיקון," אמר מיירון. "הייתי הסוכן והמנהל שלו."
"מתי הפסקת?"
"לפני שלוש שנים. את יודעת, כשגרג מת."
"שניכם הייתם בטקס האשכבה שלו."
וין שתק, אז מיירון ענה, "כן."
"אפילו דיברת, מר בוליטר. אחרי כל העוינות שהיתה ביניכם, שמעתי אותך נושא הספד יפה."
מיירון שב והעיף מבט בווין. "אה, תודה."
"ואתה דבֵק בסיפור שלך?"
שוב הסיפור. מיירון זרק את ידיו באוויר. "על מה את מדברת, סיפור?"
בלוגה-צעיר הניד את ראשו הלבן העצום כאילו התשובה של מיירון איכזבה אותו מאוד, והוא הניח שזה אכן המצב.
"איפה לדעתך הוא נמצא עכשיו?" שאלה האז.
"גרג?"
"תפסיק לזרגג לנו, שמוק," התפוצץ בלוגה-צעיר. "איפה הוא?"
כל העניין התחיל להימאס מעט על מיירון. "במאוזוליאום בבית הקברות 'סידֶר לוֹן' בפטרסוֹן."
"זה שקר," ענתה האז. "עזרת לו?"
מיירון נשען לאחור. נימת הדיבור שלהם הלכה ונעשתה עוינת יותר ויותר, אבל היה גם שמץ מובהק של ייאוש באוויר, ולכן של אמת. מיירון לא ידע מה מתרחש כאן, וכשזה קורה הוא נוהג לדבר יותר מדי. מוטב לנשום עמוק לפני שימשיך.
"אני לא מבין," פתח מיירון. "מה הקשר בין גרג דאונינג לרציחות של קאליסטר? השוטרים לא עצרו כבר את הבעל?"
עכשיו הגיע תורם של שני הסוכנים להחליף מבט. "מר הימבּל שוחרר הבוקר."
"למה?"
אין תשובה.
זה מה שמיירון ידע על הרציחות: ססיליה קאליסטר, בת חמישים ושתיים, סֶמי דוגמנית-על משנות התשעים, ובנה בן השלושים, קלֵֵי, נמצאו רצוחים באחוזה שבה גרו עם בעלה הרביעי של ססיליה, לוּ הימבּל. הימבּל הועמד לאחרונה לדין באשמת הונאה הקשורה בחברת הסטארט אפ שלו בתחום מטבעות הקריפטו.
"חשבתי שהכול ברור לגמרי," המשיך מיירון. "הבעל ניהל רומן, היא גילתה, עמדה למסור למדינה ראיות נגדו, הוא היה צריך להשתיק אותה, הבן נכנס באמצע. משהו כזה."
סוכנת מיוחדת מוניקה האז וסוכן מיוחד בלוגה-צעיר החליפו ביניהם מבט נוסף. ואז האז חזרה בקול זהיר, "משהו כזה."
"אז?"
מיירון חיכה. וין חיכה.

"יש לנו יסוד להאמין," אמרה האז, עדיין באותו הקול הזהיר, "שגרג דאונינג עדיין בחיים. יש לנו יסוד להאמין, שהלקוח לשעבר שלכם מעורב ברציחות."
שני הסוכנים נרכנו לפנים לאמוד את התגובה. מיירון לא איכזב. אף על פי שההאשמה הזאת היתה אמורה להיות בלתי נמנעת עכשיו, לסתו של מיירון נשמטה כששמע את הדברים נאמרים בקול.
גרג. בחיים.
איך לעכל את זה? אחרי כל השנים - היריבות ביניהם על המגרש, גרג שגנב את אהבתו הראשונה של מיירון, הנקמה האיומה של מיירון על כך, הנקמה האיומה אפילו יותר של גרג, שנות הפיוס - וג'רמי, ג'רמי היקר המתוק הנהדר...
לא היה בזה שום היגיון. כל חלק בפניו הקרין תדהמה גמורה ומושלמת.
ותגובתו של וין? הוא בדק מה השעה בשעון היד שלו, וינטג' של בלנקפיין.
"תסלחו לי בבקשה," אמר וין. "יש לי פגישה דחופה. אחח, היה פשוט נפלא לפגוש את שניכם."
וין קם.
"שב," דרשה האז.
"לא נראה לי."
"לא גמרנו."
"אה, לא?" וין חייך אל שניהם את חיוכו הכובש ביותר. זה היה חיוך טוב, טוב אפילו מחיוך שיתוף הפעולה של מיירון. "אבל אני כן. אחר צהריים נעים לשניכם."
ובלי להעיף מבט לאחור, וין פסע בנחת ויצא מהמשרד. כולם, כולל מיירון, לטשו עיניים בפתח בשעה שנעלם מהעין.
שמו המלא של וין הוא וינדזור הורן לוקווד השלישי. גורד השחקים שישבו עכשיו בראשו נקרא בניין לוק-הורן. הגופן הנטוי כאן נועד להדגיש, שהבניין נקרא על שם משפחתו של וין, ומכאן שמדובר בסכומים רציניים. במשך שנים שכנה סוכנות הספורט של מיירון, "מ"ב ייצוג ספורטאים ואמנים" (מ' למיירון, ב' לבוליטר, ייצוג מאחר שייצגו אנשים - הרעיון לשֵם היה של מיירון, אבל הוא שמר על ענווה) בקומה הרביעית של הבניין. לפני כמה שנים מיירון מכר בטיפשותו את הסוכנות ויצא משם, ועכשיו שכן בחלל ההוא משרד עורכי דין. כשמיירון החליט לחזור לפני חודשיים, הקומה העליונה היתה החלל הפנוי היחיד.
לא שמיירון התלונן. הנוף הפסיכי הרשים לקוחות, גם אם לא את סוכני האף-בי-איי.
במהלך החודשיים האחרונים השקיע מיירון מאמצים בחיזור אחר כמה מלקוחותיו הוותיקים. הוא התעלם מגרג דאונינג מהסיבה הפשוטה שֶ... נוּ, כל העסק הזה עם המוות. אנשים מתים הם לקוחות שלא מכניסים הרבה כסף. זה גרוע לעסקים.
שני הסוכנים הוסיפו ללטוש עיניים בדלת. לבסוף, משקלטו שווין לא חוזר, חזרה האז להתמקד במיירון. "שמעת מה אמרתי, מר בוליטר?"
מיירון הינהן והתעשת. "את טוענת שאדם שמת מהתקף לב - אדם שהתפרסמו עליו מודעות אֵבל ונערכה לו הלוויה ושכפי שציינת, אני הספדתי - למעשה עדיין חי."
"כן."
מיירון החזיר את מבטו אל הדלת שווין נעלם בעדה זה עתה. כן, וין אהב לשחק את הסנוב האליטיסטי המרוחק שמעל הכול, מפני שזה מה שהוא היה, ובכל זאת מיירון התקשה להאמין שווין היה פשוט יוצא בלי שום סיבה. ומשום כך הוא התעשת וניסה לנקוט נתיב זהיר יותר.
"אתם רוצים לספר לי על זה?" שאל מיירון.
בלוגה-צעיר לא אהב את זה. "מה נהיית לי פה, פסיכולוג?"
"טוב."
"מה?"
"הפסיכולוג," אמר מיירון. "שורה מצחיקה."
בלוגה-צעיר צימצם את עיניו המצומצמות ממילא. "אתה משחק איתי את החכמולוג?"
מיירון לא ענה מיד. מחשבות על משפחתו של גרג התערבלו בראשו. הוא התקשה מאוד להכיל אותן. אשתו של גרג, אמילי. ה... בן של גרג, היה ממש קשה לחשוב על זה עכשיו, ג'רמי. כל כך הרבה עבר. כל כך הרבה היסטוריה. כל כך הרבה אומללות ושמחה. יש אנשים שאנחנו פוגשים בדרכנו, שמשנים את המצב לנצח. חלקם ברורים מאליהם - משפחה ובני זוג - אבל בסופו של דבר, כשמיירון בחן את מסע חייו ומסלולו, אף אחד לא שינה אותם יותר מגרג דאונינג.
לטוב או לרע?
"שומע אותי, חכמולוג?"
"חזק וברור," אמר מיירון, והתאמץ להישאר ממוקד. "אתם יכולים להוכיח שמה שאתם אומרים נכון?"
"בנוגע למה?"
"בנוגע לזה שגרג בחיים. אתם יכולים להוכיח את זה?"
שני הסוכנים החליפו מבט ביניהם בהיסוס. ואז האז אמרה, "הדנ"א של גרג דאונינג נמצא בזירת הרצח של קאליסטר."
"איזה מין דנ"א?"
בלוגה-צעיר ענה על כך בהתענגות: "תאי עור," הוא אמר. "של הלקוח ה'מת' שלך? הדנ"א שלו נמצא מתחת לציפורניים של הקורבן." הוא הזדקף מעט והנמיך את קולו ללחישה קונספירטיבית. "אתה יודע, כמו שקורבנות חסרי אונים נלחמים על חייהם בציפורניים? ככה."
ראשו של מיירון הסתחרר. לא היה בזה שום היגיון. בלוגה-צעיר חייך בשיניים קטנות מדי יחסית לפיו, עובדה שרק הוסיפה על מראה הבלוגה שלו.
"מתחת לציפורניים של איזה קורבן?" שאל מיירון.
"לא עניינך." הפעם האז ענתה. "יש לך ולגרג דאונינג היסטוריה ארוכה, לא? יריבים בכדורסל. תיכון. מכללות. שניכם נבחרתם בסיבוב הראשון של הדראפט לאן-בי-איי. לדאונינג היתה קריירה מקצוענית רצינית. הוא נהיה מאמן אהוב אחרי שפרש." האז סיגלה לעצמה שרבוב שפתיים רחמני סרקסטי. "לךָ, לעומת זאת..."
"...יש משרד מגניב בטירוף עם נוף פסיכי?"
סיפור רקע מהיר: זמן לא רב אחרי הדראפט, במשחק קדם-העונה הראשון של מיירון כרוּקי בן עשרים ואחת בבוסטון סלטיקס, שחקן יריב ששמו ביג בֶּרט וֶסוֹן נתקל בו וסובב לו את הברך בצורה שאף מִפרק אינו אמור להסתובב.
ביי-ביי כדורסל.
האז ובלוגה חשבו שזה עדיין מטריד את מיירון, שזאת עדיין דרך טובה לעקוץ אותו ולהציק לו.
הם איחרו את המועד בעשרים שנה.
מבטה של האז פגש בזה של מיירון. "בוא נפסיק עם המשחקים, מר בוליטר. איפה גרג דאונינג?"
"אני אצטרך לבקש מכם לעזוב עכשיו."
"אתה לא רוצה לשתף פעולה?"
"אם אתם אומרים את האמת -"
"אנחנו אומרים."
"אם אתם אומרים את האמת," התחיל מיירון שוב, "אם גרג בחיים - אני לא יכול לדבר."
"למה לא?"
"חסיון עורך-דין-לקוח."
"חשבתי שהיית הסוכן שלו."
"גם."
"אני לא עוקבת."
כשמיירון הצעיר קלט שברכו לעולם לא תחלים כהלכה, כשהוא קלט שקריירת המשחק שלו נגמרה, הוא השקיע מאמצים יתרים ב"להמשיך הלאה". בשעתו הוא היה סטודנט טוב באוניברסיטת דיוּק. הוא תיעל את ההתמקדות שלו בכדורסל ללימודים לקראת ה-LSAT, הוציא ציון מעולה, התקבל לבית הספר למשפטים בהרווארד, סיים את התואר בהצטיינות. אחרי שעבר את בחינות הלשכה, הוא פתח את "מ"ב ייצוג ספורטאים" שבתחילה ייצג רק ספורטאים או אנשים מתחום הספורט. מאחר שהיה עורך דין מורשה, היה ביכולתו להציע ללקוחותיו את ההגנה המלאה בפני החוק.
זה עזר, במיוחד כשהיה ללקוח איזה עניין עם רשויות החוק.
כמו עכשיו, הוא שיער.
"אמרו לנו שתשתף פעולה, מר בוליטר."
"זה היה לפני שידעתי במה מדובר," אמר מיירון. "צאו בבקשה. עכשיו."
הם התמהמהו בקימה שלהם.
"עוד דבר אחד," אמר מיירון. "אם תמצאו את מר דאונינג, אני לא רוצה שהוא ייחקר ללא נוכחותי."
תשובתו של בלוגה-צעיר היתה קול גיחוך. האז שמרה על שתיקה.
מיירון ישב שם בשעה שהקיפו את השולחן. גרג. בחיים. תשכח רגע מהרציחות. איך לעזאזל יכול להיות שגרג בחיים?
בלוגה-צעיר נעצר ונרכן אל מיירון. "זה לא נגמר, אידיוט."
לא היה לו מושג עד כמה הוא צודק.

"תחשוב פעמיים", הרלן קובן | הוצאת כנרת-זמורה | 348 עמודים