"אולי זה יהיה הרעב שיגמור אותי, או הקלצ'ניקוב"

מקסים הרקין לא ידע שההחלטה להציל את חבריו בבוקר 7 באוקטובר תהפוך למסע הישרדות של שנתיים. מסע של עינויים, רעב ותקווה עיקשת בבטן האדמה. ביומן שכתב בסתר, "יוצא לאור", חושף שורד השבי עולם שלם של "מתים עם דופק".

פתח דבר

כבר שנה ושמונה חודשים שאני בחושך מוחלט מתחת לפני האדמה, בעומק עשרים או אולי שלושים מטר. הריח נורא, תערובת חריפה של גופרית, לחות מהבילה וסירחון הפרשות גוף. בלילות אני דוחף לאוזניים פיסות קטנות של נייר טואלט מפחד שהזוחלים והמעופפים ששורצים סביבי במאות, ייכנסו לגופי ויתרבו.

בחוץ יש הפצצות. כל פצצה שנוחתת בעולם מעליי, מרעידה את התקרה וממטירה עליי חול יבש ומחניק. בכל רגע כזה אני חושב שאולי הפעם התקרה תקרוס ותאטום את המנהרה הזו עליי, תקבור אותי תחתיה. ואולי לא. אולי זה יהיה הרעב שיגמור אותי, או הקלצ'ניקוב שתמיד מופנה אליי.

אני לא חושב שאצא מפה חי.

הם נתנו לי מחברת כדי לשנן בה פרקי קוראן, אבל בצידה השני אני כותב בסתר גם דברים אחרים. על הכריכה שלה כתבתי ברוסית: היומן שאיש לא יקרא. אני חייב להשאיר משהו אחריי, משהו שיגיע לילדים שלי. לפיט בן האחת-עשרה, חצי אחי, שצעיר ממני ב-24 שנים, שאני דמות האב היחידה שלו, ולמוניקה בתי, שעוד לא בת חמש. אני חייב איכשהו לספר להם שלא עזבתי אותם מרצוני. שאני אוהב ומתגעגע עד כאב.

אני כותב במחברת לאימי, טלה:

אימא,

אני מצטער על הסבל שאת עוברת בגללי. זה לא היה אמור להיות ככה. כל חיי נתת לי יותר ממה שביקשתי, אולי יותר ממה שידעתי להחזיר. אני יודע כמה האמנת בי, אולי יותר מבכל אחד אחר. והנה אני הופך בעל כורחי לעוד גבר שעזב והשאיר אותך להמתין לשובו. תחזיקי מעמד, עוד קצת, עוד טיפה. אם אלוהים ייתן לי את ההזדמנות, אחזור ואקח ממך את כל העול, אסחוב בשבילך את כל המשקל, כדי שתוכלי לנוח קצת, להיות שוב ילדה בלי דאגות.

אני אוהב אותך כל כך,

מקס.

בגיל ארבע הייתי מנדנד לאימא שלי לקרוא לי שוב ושוב מספר של בדיחות, עד שיום אחד נגמרה לה הסבלנות והיא החליטה שדי, דחפה את העיתון לידיי והסבירה לי איך נראות האותיות, "הנה א' וזו ב', עכשיו תצרף אותן זו לזו כמה פעמים ותלמד לקרוא". אחרי שעתיים של שקט חשוד חזרתי אליה והפעם הקראתי לה בעצמי בדיחה מהספר. כשאני כמעט שוכח כאן מי אני, אני שב ומזכיר לעצמי את מה שאימא שלי רואה בי: אחד שלא מוותר לעצמו, שמצרף א' ל-ב' וקורא את המציאות החדשה שמולו, שמתעקש למצוא בה משמעות.

את העקשנות וההתמדה ירשתי מאימי, שילדה אותי בגיל שש-עשרה בלבד. אבל זה לא עצר אותה לרגע. כשהייתי בן תשעה חודשים היא חזרה לבית הספר והשלימה בגרויות, למדה באקדמיה לאמנות עם עולל על הברכיים, צעדה באוניברסיטה באוקראינה (של ברית המועצות) עם ילד שהלך איתה יד ביד במסדרונות וישב איתה בספרייה. למדנו יחד. גדלנו יחד. היא מעולם לא ויתרה לעצמה, ואף פעם לא ויתרה עליי. אני יודע שהיא סומכת עליי שאחזור אליה. אני לא יכול להרשות לעצמי לוותר על עצמי, ולהשאיר אותה לבד.

אז איך הגעתי לקבר הזה? אני אתחיל מההתחלה.

1.

זה התחיל ב-6 באוקטובר 2023. צהרי יום שישי, השקט שלפני שבת. אני בטירת הכרמל, מכניס את המכונית שלי לשטיפה השבועית. "סופיה", אני קורא לה, לפורד פוקוס סטיישן 2013 שלי. יום קודם היא עוד עמדה במוסך. כשסופיה לא רוצה לנסוע לאיזשהו מקום היא פשוט שובקת, ואולי בגלל זה, בזמן שאני מעשן סיגריה ומחכה שיגמרו לשטוף אותה, אני שומע בראש שלי קול, חזק וברור: "אל תיסע".

אני מסתכל מסביב. אין סיבה לקול הזה. השמש מאירה, הכול נראה נורמלי. ואז מגיעה שיחה ממטיאס בורשטיין, החבר הכי טוב שלי מקורס קציני הלוגיסטיקה, אותו סיימנו יחד רק לפני כמה חודשים. הוא אומר לי בדיוק את מה שהייתי צריך לשמוע: "מקסי, אנחנו נפגשים ולא מוותרים על זה, נכון? הכול מתוכנן". אני יודע שהוא ועינב, אשתו, כבר סגרו הכול - מצאו בייביסיטר לשתי הבנות, קנו כרטיסים בהנחה, בדקו את הליינאפ המטורף של הדי-ג'ייז כשפורסם, עינב אפילו ארגנה לה ולמטיאס לוקים שמתאימים לסצנה.

מטיאס הוא אח. אח שהכרתי לפני עשר שנים במילואים, עם הדם הארגנטינאי שלו והחיוך הרחב. הוא מבוגר ממני בכמה שנים, שירת בנח"ל כלוחם, עבר את לבנון ואת חברון, וראה שם דברים לא פשוטים. ביחד החלטנו לצאת לקורס קציני מילואים, לקבל יותר אחריות ולתת מעצמנו יותר בשביל המקום הזה. את מטיאס אני ממש לא רוצה לאכזב, הוא תמיד שם בשבילי והחברות הזאת חזקה יותר מתחושות הבטן המוזרות שיש לי. אני מכבה את הסיגריה, מסתכל על סופיה שיוצאת מבריקה ממנהרת השטיפה, האפור המטאלי שלה נוצץ, כפפות האגרוף הקטנות שתלויות על המראה מתנדנדות במרץ, ואומר לו: "יאללה, כן, נוסעים. ניפגש בנובה".

אני חוזר הביתה, לדירה בטירת הכרמל, שבה אני גר עם אימא שלי ואחי פיט. אימא מציעה שנצא לסיגריה משותפת במרפסת, שנדבר קצת. הסיגריה היומית עם אימא במרפסת היא מסורת קבועה שלנו, אבל הפעם אני מוותר, אני מת מעייפות. אני אומר לה שאחזור בשבת בצהריים, ושנתפוס סיגריה אז.

בשישי בערב, אני יוצא לדרך מטירת הכרמל דרומה. סופיה נוסעת חלק, שכחה שרק אתמול היא עמדה במוסך. המוזיקה ברכב שומרת עליי ער. זו מסיבת הטבע הראשונה שלי ואני לא ממש יודע למה לצפות, אני בא נטו בשביל המוזיקה. ובשביל החברות עם מטיאס.

אני פותח Waze, מקליד את מיקום המפגש עם מטיאס, אבל האמת היא שאין לי מושג ירוק לאן אני נוסע. אני לא איש של מסיבות טבע, ובטח לא איש הדרום, גאוגרפיה ישראלית זה לא הצד החזק שלי. כנראה בגלל שרק בגיל שמונה-עשרה עליתי לישראל, ועד אז לא דיברתי אפילו מילה בעברית. אז כשהווייז מראה לי שעה וארבעים דקות נסיעה, אני מנחש שאני נוסע לאזור אשדוד או אשקלון. אפילו לא עולה בדעתי שאני נוסע למקום שנושק לגבול עם עזה.

כשאני מגיע לתחנת הדלק "פז" לא רחוק מצומת רעים, נקודת המפגש המיועדת עם מטיאס ועינב, הריח של הדלק וקרירות הסתיו הדרומי מעירים אותי קצת אחרי הנסיעה הממושכת, אבל לא מספיק. בחנות הנוחות מתחשק לי לקנות לעצמי קפה הפוך, חם, עם הרבה קצף, שיחזיק אותי עד המסיבה, אבל אני מתאפק, כי אנחנו כבר להוטים להגיע. אני אומר לעצמי שאחכה עם ההפוך הזה לזריחה. אני מסתובב ויוצא מהחנות בידיים ריקות.

בבידוק בכניסה למתחם הנובה אני מתבקש להציג תעודה מזהה. אני מחפש בכיסים את רישיון הנהיגה שהרגע היה עליי - וכלום. הוא נעלם. אולי הוא פשוט החליק כשהוצאתי את הטלפון ונפל בחול? בלי תעודה מזהה לא נותנים להיכנס. שוב צץ בראשי הקול, אבל הפעם כצעקה: תסתובב וסע הביתה! הנה הסימן שחיכית לו. "תבדוק במכולה בכניסה", מציעים לי, "אולי מישהו מצא". אני ניגש לשם, שואל, ותוך כמה רגעים מוצאים את הרישיון שלי. תחושת הקלה מתערבבת בתחושת החמצה. הנה, הלך עוד תירוץ לחזור הביתה.

שני צעדים משם עומד מאבטח. "תגיד", אני פונה אליו, "אם אני רוצה לצאת מהמתחם, נגיד לקפוץ לרכב להביא משהו, זה אפשרי?" הוא מסתכל עליי ועונה בלקוניות שעד חמש בבוקר אי אפשר לצאת ולחזור חופשי, "מי שיוצא, לא חוזר." לרגע אני מרגיש שהמקום סוגר עליי. אני מפנה את ראשי למטיאס ועינב. הם כבר עברו את הבידוק, מנופפים לי מצידו השני, מתרגשים מהמוזיקה שכבר התחילה להתנגן מעבר לגדר. מסביבי אנשים יפים, מחייכים ומאושרים. אני לוקח נשימה עמוקה, מושיט את היד כדי שיסגרו עליה את הצמיד הצבעוני של ה"נובה", ונכנס פנימה.

בפנים המוזיקה דופקת באוויר, מרעידה את האדמה עוד לפני שאנחנו מתקרבים לבמות. הדבר הראשון שאנחנו עושים זה למצוא פינה ולבנות את ה"קאנטה", המאהל הקטן שלנו. מטיאס דאג להכול. הוא הביא שני אוהלים, אחד לו ולעינב, ואחד במיוחד בשבילי. אני מתקין בתוך האוהל שלי מיטה מתקפלת שהבאתי מהבית ופורש עליה שמיכה דקה, למקרה שיתקרר. מסביב לאוהלים מטיאס תולה שרשרת של פנסים קטנים נטענים. הם מפיצים אור צהוב מנצנץ, חם ונעים, שמשרה תחושה של בית בתוך המתחם החולי.

האווירה מחשמלת. אני מסתכל סביב ומרגיש את גל השמחה שעוטף את כולם. אלפי אנשים מחייכים, רוקדים, מתחבקים, מצטלמים. כולם בווייב טוב, לבושים בתלבושות צבעוניות. מטיאס ועינב נראים מעולה. היא לבושה בחולצה מכופתרת מנצנצת שהיא תפרה בעצמה. אני נשארתי פשוט: חולצת פולו בצבע כחול כהה עם הדפס גיאומטרי עדין, שורט ג'ינס עד מתחת לברך, ונעלי נייקי אייר חדשות לגמרי.

אני מסתובב בין כל האנשים "סאחי" לגמרי. אני לא נוגע בסמים או באלכוהול, אבל בתוך השמחה הזאת, אני לא באמת צריך שום דבר כדי להידבק באנרגיה. זה כאילו כולנו שותפים לסוד נעים של אחווה ומוזיקה. באיזשהו שלב אני חוזר ל"קאנטה", מתיישב על הכיסא שלי מחוץ לאוהל, ומסתכל על האנשים שעוברים סביבי. אני מרגיש הכי בטוח בעולם. אני רואה את השוטרים, את המאבטחים, את הגדרות המאורגנות. הבועה הזאת כל כך חמה ומחבקת, שאי אפשר לדמיין שהיא עומדת להתפוצץ. מולי עובר בחור צעיר, עם עיניים בהירות. אני לא מכיר אותו, מעולם לא ראיתי אותו לפני רגע זה, אבל משום מה הוא נחקק לי בזיכרון. אני עוד לא יודע שהוא יהיה חלק משמעותי מחיי. באותו לילה, הוא עדיין רק חיוך אקראי שחולף מולי בדרך לבמת הריקודים.

לפנות בוקר. עוד מעט זריחה. מטיאס הולך להביא לי סיגריות וינסטון קומפקט מחבר שהגיע מאוחר יותר. הוא חוזר ל"קאנטה", אנחנו מתיישבים לרגע. השעה 6:29. אור הזריחה רק מתחיל לעלות, צובע את השמיים בגוונים של אפור וכחול בהיר, עוד לא ממש יום וכבר לא ממש לילה. ואז אני מרים את הראש למעלה.

2.

השמיים נראים לפתע כאילו מישהו הדליק בהם זיקוקים שלא נגמרים. אני רואה פסים לבנים, ארוכים, שחורשים את השמיים לרוחבם ומתקדמים לעברינו. מאות פסים נפרשים כמו מניפה מעלינו. זה גשם של טילים. אני עומד שם ומסתכל עליהם שורקים מעליי גבוה בשמיים. ואז מתחילים ה"בומים" של הנפילות. אני מייד מבין שזהו, אנחנו במלחמה. לא עוד "סבב", לא עוד "חילופי אש". המטח המאסיבי אומר לי שקורה פה משהו הרבה יותר רציני ממה שידענו עד כה. האם לזה התכוון הקול הפנימי שקודם אותת לי לברוח מפה?

תוך שניות נשברת הפסטורליה של המסיבה. אנשים מזדרזים לאוהלים ומתחילים לארוז את הציוד. שוטרת עוברת על פנינו וקוראת בקול רם: "יאללה, יאללה, תתקפלו! תתקפלו כולם! הביתה!" היא מתחילה לעזור לנו, פותחת את הגדרות של המתחם כדי שאנשים יוכלו לצאת כמה שיותר מהר, מסמנת את דרכי היציאה.

באותן דקות אני לא מרגיש שום פחד. המחשבה היחידה שמעסיקה אותי היא למהר הביתה, לקחת את התיק שלי ולהתייצב ביחידה. התחילה מלחמה, ואני צריך להיות שם. אנחנו מתחילים לארוז את כל הציוד, דוחפים את התיקים והאוהלים לרכבים. אנשים מסביב מתחילים לרוץ למכוניות גם הם, יש דריכות באוויר, אבל אין פאניקה. מישהו לידי מתבאס שהרסו את "המסיבה הכי טובה אבר". זה סדר גודל הצרות שלנו באותן דקות.

אני זורק את התיק האחרון לתוך סופיה, מתיישב במושב הנהג וסוגר את הדלת. רעש המסיבה ונפילות הטילים נשאר בחוץ. אני נושם עמוק, מרגיע את הדופק. השעה 07:12. אני מוציא את הטלפון ושולח הודעה קצרה לאימא: "הכול בסדר, אני לאט-לאט נוסע הביתה". אני רוצה שהיא תהיה רגועה, שגם אם היא תשמע בחדשות שמשהו קורה בדרום, היא תדע שהבן שלה כבר בדרך הביתה.

אני מתניע את סופיה. המנוע גונח קצת אבל נדלק, ואני מתחיל לתמרן בתוך הבלגן של החניון. הווייז מראה לי שעה וארבעים דקות של נסיעה עד טירת הכרמל. מטיאס ועינב יצאו לדרך דקה או שתיים לפניי, אני בטוח שהם איפשהו על הכביש בהמשך התור העמוס של המכוניות שמבקשות לצאת לדרך. אני כבר מדמיין את המקלחת בבית ואת השקט של יום שבת.

ואז הטלפון שלי מצלצל. זה מטיאס. "מקס! איפה אתה?" "אני מאחוריכם, מה קרה?" אני אומר. "תסתובב מייד!" מטיאס ועינב צועקים לי, "יש ירי! יש פה מחבלים על הכביש, תחזור לאחור!" במילים ספורות מטיאס מצליח לספר לי שהם חטפו כדור ישירות לתוך הרכב. קליע חדר את דלת הנהג ועבר בין הדשבורד לקבינה ממש ביניהם. הם היו במרחק סנטימטרים מהמוות. שוטר שעומד בדרך מכוון את התנועה חזרה לעבר מתחם המסיבה. גם הוא מבין שיש ירי מלפנים. אני עושה פרסה, מסתובב וחוזר לאחור.

עם כל מטר שאני מתקדם התמונה משתנה. רכבים זרוקים לאורך הדרך ובשוליים, חלקם התנגשו זה בזה, חלקם פשוט נעצרו באמצע הנתיב. הנהגים נעלמו. אני רואה מכוניות עם דלתות פתוחות לרווחה, המנועים שלהן עדיין עובדים, מטרטרים חלושות בתוך הכאוס מסביב. אנשים בורחים לכל עבר, רצים לכיוון השטח הפתוח, לנתיבי המילוט שבין העצים. אני מתחיל לשמוע קולות נפץ חזקים ויריות שהולכות ומתקרבות אליי. נדמה לי שמעליי אני שומע גם מסוק.

אני מבין שהרכב הוא עכשיו מלכודת מוות. אני עוצר את סופיה בצד הכביש, פותח את הדלת, יוצא החוצה ומתחיל לרוץ לתוך השטח הפתוח, מתרחק כמה שניתן מלב האירוע. אני כבר כמעט בחוץ, לפחות מאה מטר ביני ובין סופיה. דקות ביני ובין יעד בטוח. ואז הטלפון שוב מצלצל. מטיאס על הצג.

לפי הקול שלו אני מבין שמשהו לא בסדר איתו. הוא מבקש ממני עזרה, הוא לא יכול לזוז, הוא לא יודע איפה בדיוק הוא נמצא. אני מזהה שמטיאס חטף "פריז", מגיב בקיפאון לכאוס ולחרדה שמסביב בעקבות PTSD שלקה בו אחרי השירות הקרבי בנח"ל. אני עוצר את המנוסה שלי ומסובב את הראש לאחור, למקום ממנו ברחתי, לכיוון סופיה שהשארתי בצד הכביש. אני רואה את מטיאס מרחוק, הוא פשוט עומד שם עם הטלפון ביד, העיניים שלו נעולות קדימה והוא אפילו לא מפנה את הראש כדי לבחון מה קורה סביבו. כולם סביבו רצים והוא מאובן, לא זז. עינב לידו, צועקת לתוך הטלפון: "מקס, תעזור לנו! תעזור לנו!" ואני אומר לו "מטיאס, תסתכל שמאלה, אתה רואה אותי? בוא, רוץ אליי, רוץ אליי, נצא מפה ביחד". אבל מטיאס לא זז, הוא אפילו לא מסובב את הראש לכיווני. אני שומע את עינב בוכה: "מקס הוא לא זז, תעזור לנו, בבקשה".

זה לוקח לי פחות משנייה להחליט שאני חוזר אליו. אני רץ נגד כיוון הבריחה, מגיע אל מטיאס ומחבק אותו. "אני פה, אחי. הכול בסדר, תירגע", אני לוחש לו, "אנחנו צריכים ללכת מטיאס, בוא נלך". הקול שלי מחזיר אותו אליי. ואז בתוך התופת הזאת, ברגע הכי לא הגיוני בעולם, הוא מוציא חפיסת סיגריות. אלה הווינסטון קומפקט שהחבר הביא מהדרך. "אני צריך סיגריה," הוא אומר. אני לא מתווכח. אנחנו מדליקים סיגריה אחת אחרונה ומעשנים אותה ביחד בתוך הבלגן. זה רגע של שקט דמיוני לפני שגשם של יריות נפתח עלינו מכל עבר.

כדורים מתחילים לשרוק לנו מעל הראש, פוגעים באספלט, ננעצים ברכבים שמסביבנו. זה צליל שאי אפשר לטעות בו: שריקה דקה של קלצ'ניקוב ובומים כבדים של מאגים. אני תופס את עינב ביד ומושך אותה חזק אחריי. היא בשוק, בקושי מצליחה לרוץ, אני כמעט גורר אותה משם. מטיאס שהתאושש כבר, רץ לפניי עם האקדח שלו שלוף. אנחנו לא רצים בקו ישר, אלא מזגזגים בין המכוניות, משתמשים בהן כמגן, מנסים להקשות על הצלפים לפגוע בנו.

תוך כדי ריצה, כשהירי מתגבר, אני מכניס יד לכיס האחורי של הג'ינס ושולף את הארנק. מחשבה מהירה כברק עוברת לי בראש: אם הם מגיעים אליי ומוצאים את תעודת הקצין שלי, אני מת. לינץ' במקום. ביד אחת אני מושך את עינב, ובשנייה מתחיל להשליך את כל מי שאני: את תעודת המילואים, את כרטיס האשראי, את רישיון הנהיגה. אני פשוט זורק אותם ממני והלאה, לתוך החול והשיחים, מקווה שמישהו מהצד שלנו ימצא אותם וידע שהייתי פה. אני משאיר לאימא שלי עקבות, כמו שביל פירורי לחם לקראת עתיד מאוד לא ברור.

בשעה 7:33 אני מסמס לאימי "אימא אני אוהב אותך". אחרי רבע שעה בערך, היא עונה לי "אני יותר". וזהו. היא לא מתארת לעצמה שאני בצרות. אחרי זה אני גם משליך את הטלפון שלי. אני נשאר נטול זהות, משאיר אצלי רק את הסיגריות ואת מכשיר ה"אייקוס" שלי. אנחנו רצים עמוק יותר לתוך השטח, מחפשים מקום להסתתר בו, עד שאנחנו מבחינים בתעלה לצד הכביש, וקופצים לתוכה.

"יוצא לאור", מקסים הרקין | ראיינה וכתבה: רותי עפרוני | הוצאת כנרת זמורה דביר | 240 עמודים