"מאושר בחלקו", האוטוביוגרפיה הרוחנית החדשה של רפיק, לשעבר תמיר קמחי, מתחילה בדיוק איפה שהספר "אנה קרנינה" נגמר. לא במותה של הדמות הראשית, חלילה, אלא בהארה חלקית ובהתעצבנות על הרכב.
שלא כזכור, הרומן הרוסי הגדול אינו נגמר בהתאבדותה של אנה קרנינה. הסצנה האחרונה שלו מציגה דווקא את לוין, הדמות הראשית האחרת ברומן, מעט לאחר שאשתו ותינוקו ניצלו מסופת ברקים. לוין מודה לאל ומוצא בתוך לבו רגש חדש וחזק של שמחה ורגיעה, שמצליח לגבור על מחשבות הספק שניקרו בו לאורך כל חייו. אלא שאז הרַכָּב שלו מעצבן אותו בעניין שטותי, והוא מבין ש"הרגש החדש הזה לא שינה אותי, לא הביא לי אושר וגם לא הארה פתאומית, כפי שייחלתי... גם להבא אשוב ואתרגז על איוואן הרכָּב, גם להבא איגרר לוויכוחים ואשמיע את דיעותי שלא לעניין..."(הוצאת עם-עובד, עמ' 1041, בתרגום נילי מירסקי).
לא רק טולסטוי הגדול, אלא גם רפיק הבין את העניין הזה. שאין גאולה מלאה, שלמה, יציבה, נצחית ונטולת נסיגות, אלא משהו צנוע, שברירי וחלקי הרבה יותר. מכאן מגיע שם הספר: "מאושר בחלקו", עם דגש ראוי גם על המלה השנייה. "בשישי הראשון של הקיץ", כותב רפיק בפתיחת ספרו, "יצאנו לים, אני, האישה והילדות" – ומכאן הוא ממשיך ומתאר יום כיף שהתחרבש, אוטו שנתקע בחול והתעצבנות קטנונית ומאוד לא מוארת, בדיוק כמו לוין של טולסטוי.
לא ברור אם הסצנה בסיום "אנה קרנינה" ניצבה בתודעתו של רפיק כשכתב את סצנת הפתיחה לספרו שלו. אפשר להמר שלא, מפני שרפיק ממעט להזכיר יצירות ספרות יפה והרושם הוא שהספרות אינה ממלאת תפקיד מרכזי בחייו. אולי זה רק מעצים את ההישג שלו, שקלע כך בבלי-דעת לדעתו של ענק כמו טולסטוי. גם בחוסר הספרותיות כשלעצמו אין פגם, מפני שספרו של רפיק מתאר בעיקר ידע שנרכש מהחיים ולא מהספרים, ידע שגם מכוון לחזור אל החיים ולהנחותם אל נתיב טוב יותר.
אלא שלמרות הפתיחה המבטיחה, הידע שמציע רפיק לקוראיו ברהיטות, בכישרון, בהתלהבות ומתוך מה שנראה במבט ראשון כגילוי-לב מוחלט, הוא ידע בעייתי מאוד. ידע שמצייר בצבעים בלתי מחמיאים את רפיק ואת החֶברה שבה הוא חי: החברה שלנו. אנסה להסביר מדוע.
תסבלו בשקט
ישראלים בסביבות גיל 40 זוכרים את תמיר קמחי כמגיש קטן הגוף, השנון והקופצני של תוכנית הילדים "תוסס", ששודרה בחופשות הקיץ בילדותם החד-ערוצית. הוא הגיע לשם לאחר שהצליח יפה בתוכנית הריאליטי היחידה באותה תקופה: המיונים לגלי צה"ל. אז, בסוף שנות השמונים, הייתה התחנה בשיאה וקמחי שירת בה לצד כוכבים כמו ארז טל ואברי גלעד. אחרי השחרור, דרכו בתקשורת הייתה סלולה. ערוץ 2 נפתח, וקמחי הטאלנט נבחר להנחות בו שעשועון בריכה מטומטם בשם "משחקי קיץ", שהוא עצמו מגדיר עכשיו בספרו כ"תאונת טלוויזיה".
לאחר הכישלון הזה נכנע גם קמחי לפסיכוזת הלעשות את זה בגדול באמריקה, ונסע ללוס אנג'לס. למרות ניסיונו, עיר המלאכים לא חיכתה לו והסתפקה בשירותיו כמנקה משרדים. קמחי, כבר אז, ניסה למנף את הכישלון הכלכלי והמקצועי להצלחה רוחנית, להפוך את המשבר להזדמנות להארה. העמודים שבהם הוא מתאר בגילוי לב את הגיחוך והיעדר האותנטיות שבניסיון ההוא הם מהכנים והטובים ביותר בספרו.
דווקא לאחר השפל הזה ייצר קמחי את ההצלחה הטלוויזיונית הגדולה והמוצדקת ביותר שלו, הסדרה התיעודית "אופטימיות קוסמית" שתיארה את המסע הרוחני שעשה בהודו, שבשיאה אף שינה את שמו לרפיק, במטרה להשיל את העבר ואת זהותו הקודמת. אלא שבמקביל להצלחה הזאת הגיעו שני כישלונות איומים. בת זוגו זה כמה שנים זרקה אותו בשל אנוכיותו והתנהגותו הבלתי נסבלת, שגם אותן הוא מתאר בפירוט; והכישלון השני – לסדנה הרוחנית שביקש להעביר בישראל, תוך שימוש בשמו אשר התפרסם כתוצאה משידור הסדרה, כמעט לא הגיעו נרשמים.
שני הכישלונות האלה שיגרו את רפיק למסע חיפושים נוסף: מקצועי, כלכלי, זוגי ובעיקר רוחני – מסע שאת פירותיו הוא מנסה להציע לנו היום בספרו. עם התובנה המרכזית של רפיק, בן 45, אין טעם להתווכח: החיים הם אכן מחזוריים – יש בהם עליות ומורדות, כישלונות והצלחות, אושר וסבל. הבעיה היא במסקנה שלו, שחוזרת שוב ושוב בניסוחים שונים לאורך הספר.
לסבל, לפי קמחי, תמיד יש סיבה ומשמעות. אין זה מקרה שרפיק מביא דוגמאות לאסונות קטנים יחסית: פרידה מבת זוג, פיטורים, אופנוע שנתקע. אלא שמי מאתנו שחוו אסונות אמיתיים: נכות בעקבות תאונה, מוות של ילד, עינויים או אונס יתקשו למצוא נחמה בדבריו של רפיק.
ואכן, התפיסה המחייבת-כל שרפיק מקדם היא דתית בעיקרה. בהחזיקו בה, הוא מציב את עצמו באותה שכונה רוחנית בעייתית שבה מתגוררים חרדים המצדיקים את השואה. יש פה גם בעיה מוסרית חמורה, מפני שהקריאה לקבלה גורפת של המציאות מובילה לוויתור על הניסיון לשנותה. רפיק, בלי לשם לב, מודה בכך בעצמו כשהוא כותב שההארה המרכזית שלו פירושה "ויתור על המחשבה שאנחנו יכולים לעשות משהו בעולם הזה מלבד להתבונן בו ולקבל אותו" (עמ' 277). אם נתניהו היה שולח מכתב לדפני ליף, זה בדיוק מה שהוא היה כותב לה.
למרבה האירוניה, רפיק מודע היטב לרקע הרגשי והתרבותי שמוביל לטעות הזו, ומלמד אותנו דבר חשוב על החברה המודרנית: "לפעמים נראה שציוויליזציית הנוחות והשפע שבה אנו חיים מתאפיינת בפחד מופרז מכאב, בהיסטריה ממחלות וברתיעה ממשברים", הוא כותב. "אנחנו מעלימים את המוות מחיינו, אורזים אותו, מאפרים אותו, וכשהוא מגיע בדמות משבר כלכלי, אנחנו מגלים שאין לנו כישורים להתמודד עמו" (עמ' 277).
האירוניה וחוסר המודעות העצמית מתבטאים בכך שעמוד אחד בלבד לפני כן כותב רפיק כי רעיונו המרכזי "עבר אצלי, אחרי אינסוף מכות וכישלונות, מרמת התיאוריה והמחשבה לרמה היומיומית. זאת שיטה יסודית למיגור הכאב". כלומר, בעמוד אחד רפיק לועג ובצדק לתרבות השפע שפוחדת מכאב ובורחת ממנו – ואילו בעמוד הצמוד לו הוא מתיימר להציע לה שיטה למיגור אותו כאב.
למה לו פוליטיקה עכשיו
כישלון הסדנה הרוחנית שהעביר בתקופת שידור הסדרה "אופטימיות קוסמית" לא ריפה את ידיו של רפיק. להפך: הוא הגיע מאז לסדרה מרשימה של הישגים: הקמת מפלגת "עלה ירוק", ייסוד מרכז רוחני בנגב בשם "אשראם במדבר", הפקת פסטיבלים, העברת סדנאות מדיטציה, עריכת סופי שבוע רוחניים בבתי מלון ועוד. המלה הישגים נכתבת כאן ללא מירכאות: יוזמה עסקית, מיומנות ניהולית ויכולת ארגון הן תכונות חיוביות באמת. גם כשהן באות מצד איש רוח. בעצם, בגלל נדירותו של השילוב הזה, במיוחד כשהן באות מצד איש רוח.
דבר חיובי נוסף שאפשר לומר על הספר הוא גילוי הלב שבו. רפיק מדווח בו באריכות על התמכרותו לפורנו, בגידותיו בבת זוגו, גילויי אנוכיות, קטנוניות, קנאה והתקפי כעס. בניגוד לכל מיני מוארים למיניהם, הוא מודה ששום דחף ארצי ומשפיל אינו זר לו.
רפיק מקדיש פרק שלם בספרו לדודו טופז ולסכנות הנרקיסיזם, ואף קובע בפירוש: "כדי להוביל צריך להקריב משהו, פעמים רבות – את האגו שלך" (עמ' 11). אלא שגם בנקודה הזאת מעשיו של רפיק סותרים את הצהרותיו: כריכת ספרו מכוסה בתמונה ענקית שלו ללא חולצה, וגם העובדה שבחר לכתוב 368 עמודים שעוסקים כמעט אך ורק בעצמו לא בדיוק מעידה על גמילה מנרקיסיזם. בנוסף לכך, רפיק אינו משכנע במיוחד כאשר הוא כותב בנחרצות "קיבלתי החלטה אחת בהירה: לא עוד טלוויזיה" (עמ' 238). זאת משום שבמקומות אחרים בספר הוא מודה בפירוש שזו הטלוויזיה שוויתרה עליו. הדבר מזכיר קצת את התפארותו של עו"ד אלדד יניב בכך שהשליך מאחורי גבו את הפוליטיקה הישנה, בעוד שהייתה זו היא שהשליכה אותו (אהוד ברק פיטרו בבושת-פנים). מעניין לציין שבדומה ליניב עם מפלגת #ארץחדשה שלו, רפיק הקים בחוסר אחריות ילדותי ומנותק את "עלה ירוק": מפלגה שמעולם לא עברה את אחוז החסימה, ומדי בחירות נוגסת בכוחו של המחנה הדמוקרטי בישראל. כמו במקרה יניב, גם אצל רפיק אפשר למצוא התענגות נרקיסיסטית על הווידוי החושפני בעניין חטאים קודמים, בקשה כמעט לא מוסתרת, אולי פרט מעינֶי בעלי הדבר עצמם, לעוד תשומת לב ולעוד התפעלות מהכנות-כביכול, מהיכולת להודות בטעויות, לתקן את הדרך, להשתנות.
ההערה הפוליטית הזאת אינה עניין צדדי. גם בבחירות האחרונות התברר כי המנבא המדויק ביותר של הצבעת הבוחר הישראלי הוא מיקומו על הציר חרדיות-דתיות-מסורתיות-ניו-אייג'יוּת-חילוניות. לכן, טועים מי שרואים את הבחירות בישראל רק קרב בין תומכי ומתנגדי המחאה החברתית, ההתנחלויות, התקיפה באיראן, השוויון בנטל או השימוש בחשיש. קחו למשל את הזינוק המטאורי של נפתלי בנט ומפלגת "הבית היהודי", או את ההצלחה היציבה וארוכת השנים של ש"ס. כמה קולמוסים כבר נשתברו על ניסוח הטענה שש"ס פוגעת בבוחריה, שהיא מנצלת לרעה רגשות קיפוח עדתיים אמיתיים ומדומים וגורמת לבוחריה להצביע בניגוד לאינטרסים הכלכליים והחברתיים שלהם עצמם. גם אם יש בכך אמת, זו אמת חלקית בלבד, שמחמיצה את התמונה הכללית. ובמרכזה של התמונה הכללית הזאת מצוירת אי נחת של מצביעים רבים מאוד מהמנה הרוחנית שיש לתרבות החילונית העכשווית בישראל להציע: מן תמהיל אוקסימורוני, מפולפל לרגע אך תפל לאורך זמן, של הערצת ידוענים, כסף, פולחן נעורים, אנוכיות, תחרותיות, פורנו, רזון, מראה חיצוני, אינדיבידואליזם, היעדר חיי קהילה, סגידה למותגים, חומרנות, ריגושי סרק, ניתוק מהעבר, היעדר חזון מרגש לעתיד ונרקיסיזם.
במובן הזה, "מאושר בחלקו" הוא ספר חשוב מאוד. גם בגלל המצוקה שהוא מעיד עליה, וגם בגלל הפתרון הבעייתי שהוא מציע לה. אין זה ספר רק על אדם אחד, מעניין ומוכשר ככל שיהיה, אלא על חברה שלמה שמחלותיה ומאבקה הכושל בהן משתקפים היטב בדמותו.
