אל תיתנו לספר הזה להיעלם לכם

האנשים מאחורי "נעלמת", יודעים דבר או שניים על להכות על הברזל בעודו הוא חם. קצת יותר משנתיים לאחר יציאת הספר - ששהה 8 שבועות ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", ותואר על ידי רבים כתופעת הספרותית הגדולה ביותר של השנים האחרונות אחרי "50 גוונים של אפור" - ההייפ לא נגמר. כבר באוקטובר צפוי לצאת לאקרנים עיבוד קולנועי לספר. את התפקיד הראשי יגלם המאמי הלאומי של הוליווד, בן אפלק, ועל הבימוי אחראי דיוויד פינצ'ר ("הרשת החברתית", "מועדון קרב", "שבעה חטאים"), מה שיוצר לא מעט ציפיות ולחשושים שכוללים אזכורים לטקס האוסקר הקרוב.

"נעלמת" מספר שני נרטיבים במקביל. מצד אחד אנו מתוודים להווה כפי שחוו אותו ניק - ההתמודדות עם החטיפה, החיפושים אחר אשתו וההאשמות שמופנות כלפיו. מצד שני, אנו מקבלים הצצה לקטעי היומן של איימי, שמתארת את חייה מרגע ההכרות עם ניק ועד לשנת נישואיהם האחרונה. המעבר בין הסיפורים יוצר מתח שמחזיק את הסיפור. כשהעניינים מתחילים להתפתח, והטבעת סביב ניק מתחילה להתהדק, כבר ברור שמישהו מהשניים מספר סיפור לא נכון, עכשיו, וכמו בכל סיפור מתח טוב, רק נשאר לגלות מי. זוהי בחירה שמאפשרת לחוות את הסיפור מהכלל אל הפרט. אם בתחילת הספר אנו מקבלים את הסיפור בצורה מאוד שטחית – בחורה מאוהבת לצד בחור שכואב את חסרונה, לאט לאט אנו נחשפים לפרטים הקטנים, וכך, ככל שהספר מתקדם, המתח נבנה בצורה שמצדיקה את השימוש בביטוי "מורט עצבים". התואר אולי הודבק לכל מותחן נורדי שיצא לאחרונה, אבל "נעלמת" מצליח להצדיק אותו, תוך כדי שהוא שומר על מעמדו כספר קריא ונגיש, רב מכר על החיים האפלים בפרברים האמריקאים.

בסופו של דבר "נעלמת" עושה עבודה מצוינת. הוא מצליח לשבור את המבנה המוכר של ספרי מתח, מציג לנו דמויות מעניינות ומוכיח שאנשים לא תמיד מתנהגים כמו שאנחנו מצפים מהם להתנהג. ערעור הקרקע היציבה עליה אנחנו עומדים הוא כלל חשוב בספר מתח טוב, ו"נעלמת" עושה את זה בצורה פרועה, כמעט מתריסה. גם ברגעיו החלשים, "נעלמת" יוצר מספיק עניין ואם תתבאסו קצת מהסוף, תזכרו שזה לא נגמר עד שהדיוויד פינצ'ר ישיר.