Three Studies for Figures at the Base of a Crucifi
Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion, פרנסיס בייקון, 1944
ספרה החדש של צרויה שלו, "כאב", נראה כמו המתנה המושלמת לפסח. הוא מתאים לפלח שוק גדול: אנשים שרוצים לקרוא ספר חשוב, שמדבר על חללי מערכות ישראל, פעולות האיבה ומוסיף על זה את נפגעי הכתות. בשבילם הומצא סיפור חייה של איריס, הגיבורה של "כאב" - גם אישה שנפצעה בפיגוע וגם יתומה ששכלה את אביה בקרב. באותה מידה אפשר לומר שספרה החדש של שלו מספר על אישה באמצע החיים, שצריכה לבחור בין אהבת חייה הישנה שחוזרת פתאום לחייה לבין בעלה וילדיה, כל זה בזמן שבתה עלמה מצטרפת לכת. כך יקלע לטעמו של הקהל שרוצה לקרוא ספר על אהבה באמצע החיים, בחירה גורלית והעצמה נשית. רושם ה"מתנה לחג" שיוצר הספר הזה הוא כה עוצמתי, עד שגם שמה של שלו, אחת הסופרות הישראליות המצליחות בארץ ובעולם, נראה כאלמנט שיווקי שנותן לסיפור ארשת של עומק, ונדמה שהנה, שוב שם של סופר מכובד מעניק עומק כוזב ליצירה שעלילתה אינה שונה בהרבה מספרי נוסחה חבוטים על אהבה באמצע החיים, בחירה, שכול ופיגועים.

אך כאשר קוראים את ספרה החדש של שלו, מתגלה כי הרושם הראשוני הזה מוטעה הפעם. שלו עושה שוב בספר הזה את מה שהעניק לה את שמה כסופרת מרתקת: היא משחקת עם הסיפור הקלישאתי ביותר והופכת את סחר החליפין עם הקורא למשחק אחר ומפתיע. אחרי הכל, שלו היא אותה סופרת שבספר הפריצה שלה "חיי אהבה" לקחת את הסיפור הבנאלי על אישה שחווה משבר נישואים למקום אחר ונועז - אצלה אותה אישה מתאהבת בכפיל של אביה, שרואה בה רק אובייקט מיני והיא נגררת איתו בשמחה עד למחוזות גרוטסקיים, כמו אורגיה עם המאהב המבוגר ועם עוד חבר של אביה.

כאב
עטיפת הספר

לגעת בכאב

את אותה היכולת לשחק בפראות עם הציפיות של הקורא שלו מדגימה שוב ובכוח רב ב"כאב". כאן המשחק הפרוע הוא לא ארוטי, אך בכל זאת מזוכיסטי. שלו לוקחת סיפור בנאלי על פיגוע, בחירה והעצמה נשית, ומטמיעה אותו בתוך המלנכוליה הכללית, שבה הכאב גובר על כל דבר, כולל המשפחה והאהבה. בטיפול הנדיב והאכזר של שלו, הכאב ואיתו אהבת העבר אינם משהו שמתגברים עליו כדי שהקורא יחווה קתרזיס נפלא, אלא הדבר הממשי.

במובן מסוים, הכאב כה נוכח בספר, עד שאם אדם יתבקש לסכם אותו הוא יגלה שאותו סיכום כולל בעיקר את המילה כאב. לפי הספר "כאב" הנישואים הם כאב מתמשך. ההורות היא כאב מתמשך. החיים במדינה הם כאב מתמשך - אבל זה לא נורא, כי החיים בכלל הם כאב. מהכאב אין שום מוצא: אהוב הנעורים שהיה לרופא כאב יכול רק להסיח את הדעת לרגע מהכאב, אבל בסופו של דבר הכאב שם והכאב הוא מה שיישאר. הוא כה מודגש, עד שלפעמים הוא עובר את סף הכאב של הקורא עצמו, וגורם לו לזוע בכיסא באי נוחות. אפילו הרגע המאושר בסוף הספר הוא שירת הלל לכאב. גם שם, ברגע מזכך, הכאב הוא הדבר היחיד שמאפשר שיח בין בני משפחה וקשר אנושי.

צרויה שלו
צרויה שלו | צילום: אריק סולטן

הספרות, כפי שהגדיר המשורר עודד כרמלי כששיבח את זכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות, היא לא שיעור אזרחות. המשימה הגדולה של הספרות היא לגעת במהות של הקיום האנושי. היכולת של צרויה שלו לגעת בכאב בעוצמה כזאת עד שלקורא תיווצר התחושה שאין בעולם דבר מלבד הכאב, היא לא רק אמיצה ומרתקת, אלא גם משמעותית. היא לא כותבת ספר עם אמירה כללית על הקשר בין הכאב לקיום, אלא מדגימה את הכאב, נוגעת בו ומכריחה את הקורא לכאוב.

יש עונג בפער בין הרושם הראשוני שמייצר הרומן כמתנה מושלמת לחג, לבין הטקסט, שלא מצליח ולא מנסה למלא את תפקיד של המתנה החגיגית והמענגת. הקורא שיתמסר לכאב המוחלט, יגלה ששלו אולי מעמידה פנים שהיא באה בכדי לענות על צרכיו של פלח שוק, אך זוהי רק מסכה. חוץ מהכאב היא לא מבטיחה לקורא דבר. אבל היא מאפשרת לקורא לגעת במכאוביו, ובכך מעניקה לו את העונג הממשי ביותר שהספרות יכולה להציע.