"השד של מקסוול" כתוב גרוע - אבל הוא עדיין מהנה לקריאה

"כריש זיכרון", רומן הביכורים של סטיבן הול, יצא ב-2007, תקופה שבה חידושים ספרותיים השתמשו בפורמט של ספר פיזי בצורה יצירתית ביותר, ויש שיאמרו אפילו פרובוקטיבית. אפקט האדם הנופל שמתקבל בדפדוף מהיר בעמודים האחרונים של "קרוב להפליא ורועש להחריד" מאת ג'ונתן ספרן פויר הוא דוגמה טובה; ב"אנשי הנייר" של סלוודור פלסנסיה מילים מסוימות מחוקות, ואחרות ממש נגזרו החוצה מהדף; ולמרות שהוא מעולם לא תורגם לעברית, אי-אפשר שלא לציין את House of Leaves, ספר האימה פורץ הדרך של מארק ז. דניאלבסקי, שיצא בשנת 2000 והפך לאב הרוחני של כל היצירות המוזכרות לעיל. "

כריש זיכרון", רומן פוסט-מודרניסטי מובהק, היה חבר מוביל בחבורה הזו. הוא היה עשוי מהחומרים של ספר קאלט - ואיכשהו מצא את עצמו מתפוצץ והופך לרב-מכר ענקי. זה ספר יוצא דופן, מבריק למדי, ויותר מהכל - פשוט מגניב.

כל העיניים היו נשואות אל יצירתו הבאה של הול, אבל זו בוששה לבוא. הוא כתב בינתיים כמה משחקי מחשב (ביניהם "באטלפילד 1"), תסכיתים ואפילו פרסומת לנייקי, אבל לא ספר שני. בסופו של דבר עברו 14 שנים עד שפרסם רומן נוסף: "השד של מקסוול".

באופן הולם למדי, הגיבור של הרומן השני של הול הוא סופר כושל. קוראים לו תומס קווין, הוא פרסם רק ספר אחד שאפילו לא זכה להצלחה, וזה אפילו לא הדבר שהכי מעיק עליו. אשתו אימוג'ן יצאה עם משלחת מחקר לקצה השני של העולם לפני כחצי שנה, והתקשורת איתה רופפת למדי; החשבונות והמכתבים מהוצאה לפועל נערמים; הוא בקושי יוצא מהבית, ומצבו הנפשי לא טוב.

ויש עוד משהו אחד שצורב בו: קנאה. אביו, סופר מפורסם, מת לפני שבע שנים. הקשר בין האב והבן מעולם לא היה חזק, אם התקיים בכלל; האב העדיף את העוזר שלו, סופר מסתורי בשם אנדרו בלאק, שפרסם רומן גאוני אחד - שהפך לרב מכר עצום - ונעלם.

חייו המדכדכים של תומס נקלעים לסחרור כשהוא מקבל שיחת טלפון מאביו - המת, כזכור. בצירוף מקרים חשוד, גם אנדרו בלאק הנעלם שולח לו פתאום אות חיים, בצורת מכתב עם תמונה של כדור שחור ומסתורי והשאלה הפשוטה: "אתה יודע מה זה?". ברור לתומס שלענות למכתב הזה יביא רק צרות, אבל הוא כמובן מתפתה לכך - ומשם קורים לו עוד ועוד דברים מוזרים, עד שעצם תפיסת המציאות שלו מתעקמת.

"השד של מקסוול" נטוע במציאות שלנו הרבה יותר מ"כריש זיכרון": הבעיות שבו ארציות יותר, ההתעקשות שלו על ההיגיון המציאותי איתנה יותר, ואפילו השימוש בגימיקים בעימוד הספר הצטמצם מאוד. הוא גם רוצה להיות בוגר יותר באופן כללי, אם כי זה פחות עובד לו - והאשמה העיקרית בכך היא הכתיבה. הול כותב ספרים בסגנון שקרוב יותר לפוסטים בפייסבוק מאשר לספרות יפה. קל וזורם לקרוא אותו, אבל יש משהו לא אלגנטי בדימויים השחוקים, בשבירות השורה המרובות ובדרך שבה הוא מגיע אל הפואנטה של כל פסקה. לא עוזרת העובדה שעיצוב הדמויות שטוח מאוד, חיסרון שהטקסט אפילו מתבדח עליו בקריצה אירונית.

על החוסר בגזרת הכתיבה הול מפצה בדמיון. העלילה בונה מסתורין שהולך ומתעצם בקצב אחיד, תוך הישענות על כמה רעיונות מקוריים וסצנות נהדרות שנחקקות בזיכרון. גם אם ברור שפתרון התעלומה הולך לאכזב, הדרך לשם כיפית ומסעירה.

כמו "כריש זיכרון" וביישור קו עם ספרים דומים מהז'אנר, גם כאן משולבים קטעים המסבירים פתאום רעיונות מעולם הפילוסופיה, הפיזיקה וביקורת הספרות. הפעם הם בסיסיים להפתיע, והעובדה שתומס מוצא אותם מעניינים כל כך נראית לא אמינה. בכלל, אמינות היא לא הצד החזק של הספר הזה - מילא הסיטואציות ההזויות, אחרי הכול מדובר בספר מסתורין, אבל הדמויות פועלות בצורה לא הגיונית למצבים בהם הן נמצאות, והחורים בעלילה רבים וגדולים.

היה עדיף לו הול היה מוותר מראש על הניסיון לקשור את הספר למציאות שלנו, ולרגע קצרצר ומרגש נראה שהוא אכן הולך לעשות את זה. בסופו של דבר מתברר שהוא הלך על טוויסט אחר, גדול באותה מידה אבל קצת פחות מעניין. הטוויסט הזה לא הגיוני, אבל זו לא הבעיה - הבעיה היא שהוא לא ברור.

ניכר שהסופר ניסה להשקיע בזריעת רמזים מטרימים, אבל הוא לא עשה זאת בצורה יסודית מספיק; והתוצאה החמורה ביותר היא היעדר האפקט הרגשי. הסצנה הראשונה של תומס עם אשתו הרחוקה היא רגע נדיר של פשטות ושל רגש בסיפור שמתאמץ יותר מדי, ושלא מצליח להגיע לאפקט הרגשי שהוא בבירור מנסה להשיג. הסוף הולך על הגישה ההפוכה: סיבוך-יתר ואי-בהירות שכביכול פתוחה לפרשנות, אבל מובילה לנפילה על הפרצוף בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". היה עדיף לו הסופר היה מסביר את הנקודה בצורה קצת יותר ברורה, ומתמקד בכאב של הדמויות במקום בפירוטכניקה העלילתית.

בקיצור, "השד של מקסוול" הוא רומן פגום מאוד: הכתיבה גרועה, הגימיקים עייפים, הסוף לא עובד. ובכל זאת, קשה לומר שהוא לא מהנה. אם צריך לבחור בין שאיפות יתר לבין כניעה לסטנדרט, בחירה בשאפתנות וביצירתיות תמיד עדיפה - כי בסופו של דבר זוכרים את הדרך המטורללת הרבה יותר מאשר את הסוף המאכזב.

"השד של מקסוול", סטיבן הול | תרגום: קטיה בנוביץ' | הוצאת מחברות לספרות | 300 עמודים