במרץ 1923 אלה קליין בת ה-22 הועמדה לדין בבית המשפט המחוזי בברלין והואשמה ברצח בעלה האלים בהרעלה, בסיועה של חברתה מרגרטה נבה. השתיים גם הואשמו בניסיון רצח בעלה של נבה, ומ-600 המכתבים שהחליפו ביניהן (כמות מרשימה לאור העובדה שהן גרו באותו רחוב והתראו מדי יום), והוחרמו בידי משטרת ברלין - עלה כי קליין ונבה ניהלו רומן, וכי החלו לתכנן את הרצח כחודשיים לפני שמר קליין מת מהרעלת ארסֶן.
מאות צופים פקדו את בית המשפט והפרשה הסנסציונית נידונה שוב ושוב בעיתוני גרמניה גם חודשים אחרי מתן גזר הדין. המקרה תפס את תשומת לבו של הסופר והפסיכיאטר אלפרד דבלין ("ברלין, אלכסנדרפלאץ"), וכפי שהוא מעיד באחרית הדבר, דבלין נפגש עם אחת הנשים, שוחח עם מכריהן, פסע ברחובות שנהגו לפקוד, קרא את מכתביהן, אסף דיווחי תקשורת על המקרה - ומכל אלה טווה מחדש את סיפור הרצח בספרו "שתי חברות והרעלה", שיצא לאחרונה בעברית (פן וידיעות ספרים).
החומרים שמהם קורץ הספר עשויים להישמע כבסיס מבטיח לתסריט דוקו פשע בנטפליקס, אבל אם חיפשתם פייג' טרנר רווי סצנות ניאופים הגעתם למקום הלא נכון. בספרו, דבלין ממזג עובדות ובדיון, קטעי עיתונות וניתוחים פסיכולוגיים מפליגים של הדמויות מאת המחבר, וכיאה למעמדו כאחד מגדולי המודרניסטים של הספרות הגרמנית, הוא מטיל ספק בחלקי הסיפור השונים, חושף את פריכותו של החומר המחבר ביניהם ומציע כמה חלקים חדשים משלו: פענוח גרפולוגי של כתב ידן של הנאשמות ודיאגרמות הממחישות את מצבן הנפשי המשתנה של הנפשות הפועלות. כאמור, לא חומר לבינג'.
אופיו המונטאז'י של הספר, ריבוי נקודות המבט המשולבות בו והעמקתו בעולמן הרגשי של הדמויות מזכירים במידה רבה את הרומן שהביא לפרסומו של דבלין ונכתב חמש שנים אחרי "שתי נשים והרעלה", "ברלין, אלכסנדרפלאץ" - כפי שמזכירה בהקדמה מתרגמת הספרים, ניצה בן-ארי. אבל בשונה מ"ברלין אלכסנדרפלאץ", שבו דבלין מעיר לחיים את דמותו הבדיונית של הפושע המשוחרר פרנץ ביברקרופף המנסה בכל כוחו להיחלץ מעולם הפשע הטובעני, כאן דבלין נשען על דמויות בשר ודם, אבל במקום להרכיב את סיפורן, הוא מפרק את האופן שבו הוא התקבע בגרסותיו השונות בעמודי העיתונים.
כך למשל, היחסים הרעילים בין אלה לווילי קליין, שנקראים אצל דבלין אלה לינק ומר לינק (הוא לא זוכה לשם פרטי) - לא מתומצתים לכדי יחסים בין "בעל מתעלל" ו"אישה מוכה". דבלין עוקב אחר החוטים הסבוכים שמחברים בין השניים ומדבר לא רק על השפעתו ההרסנית של הרעל אלא גם על ניחוחו המפתה: "היא הבחינה: בתוך כל הכעסים, הגערות, המכות, הוא נכנע לה מחדש. וגם אם היא לא מסוגלת להתמסר לו בחום, גוף ונפש - הרי שהדבר מתאים לה יותר. כמו שהוא בא אליה עכשיו, היא הרגישה התעוררות מבוהלת אבל לא נטולת חשק. היא שמחה שהוא בא ושהוא סובל כי היא חסרה לו".
אחרית דבר ששומטת את הקרקע
גם טיב הקשר בין אלה קליין למרגרטה נבה, שנקראת אצל דבלין גרטה בנדה - זוכה בספר לייצוג שלא יכול היה להסתכם לכדי כותרת בעיתון. בעוד שתשוקתה של בנדה אל לינק הייתה כנה וחד משמעית, משיכתה של לינק אל בנדה, כפי שדבלין מתאר אותה, נבעה בין השאר מהדחף למצוא מפלט מבעלה המתעלל: "היא התביישה בכל עוז - ובעצמה לא ידעה למה - ביחסים החשאיים שלה עם בנדה. זה החליש אותה גם בעמדתה נגד הבעל, ואז היתה מסתירה כך את הבושה, לפעמים מתוך עיוורון ולפעמים מתוך התחושה המעורפלת: הכול באשמתו, בלעדיו לא הייתי מגיעה לזה. וכל סצנה קשה בבית השליכה אותה עכשיו ביתר עוז לזרועותיה של בנדה: הפעם היא תישאר אצלה, בצדק היא רוצה להישאר אצלה. הרגש אל החברה התפתח במעמקים והוליד, כגידול, רגשות נוספים".
לצד האמביוולנטיות והמורכבות שהוא מאיר, מבטו של הפסיכיאטר בספר מייצר גם תחושת ריחוק מסוימת מהדמויות, בעיקר בחלקים שבהם הניתוח הפסיכולוגי נוקט נימה נחרצת: "זאת כבר היתה משאלת רצח ברורה, אבל היא עוד הסתתרה בתוכה: במודע היא עוד לא רצתה לחסל את לינק". אלא שדבלין לא עיוור לקוצר ידו.
באחרית הדבר, חלקו המרתק ביותר של הספר, הוא שומט את הקרקע מתחת לסיפור כולו כשהוא דן ביכולתנו המוגבלת לדעת ולתאר תהליכים רגשיים: "כל הפרשה היא שטיח העשוי מפיסות שונות, של בד, משי, וגם חתיכות מתכת וגושי חמר. הם הודבקו יחדיו בקש, בחוטי ברזל ובחוטי משיכה. במקומות מסוימים שוכבים החלקים זה לצד זה לא מחוברים. כמה מהשברים מחוברים בדבק או בזכוכית. ואף על פי כן אין חורים, והכול נושא את חותם האמת. הוא נארג מחומרי המחשבה והרגש שלנו. כך זה קרה; גם המשתתפים חושבים כך. אבל כך זה גם לא קרה".
"שתי חברות והרעלה" הוא טרו קריים שמפרק את המושגים "פשע" ו"אמת", ובגילו המופלג - כמעט מאה שנה – אפשר ללמוד ממנו לא מעט על אלימות, על יחסים מתעללים, וגם על הייצוג של הנושאים האלה בתקשורת ובאמנות.
"שתי חברות והרעלה" / אלפרד דבלין. תרגום: ניצה בן ארי. הוצאת פן וידיעות ספרים, 156 עמודים