מקווה ישראל: אז איך החדש של אשכול נבו?
ב"המקווה האחרון בסיביר" טווה אשכול נבו שמיכת טלאים מרשימה המורכבת מדמויות כל ישראליות ואווירה אגדתית. אמנם מלאכת התפירה של נבו מרגישה לעתים מחושבת מדי, אבל הספר קולח ומהנה


ראש העיר, דנינו, מטיל את הטיפול במקווה החדש על בן צוק, שבזמן האחרון לא מפסיק לחשוב על איילת, אהבת נעוריו שנעלמה לפני שבע שנים. מאז הוא הספיק לחזור בתשובה, להתחתן ולהוליד שני ילדים, ופתאום הנוכחות שלה בחייו שבה. נעים, שכולם קוראים לו נועם, אמור לבנות את המקווה הזה, והוא בכלל רוצה רק לתצפת על ציפורים כל היום. דנינו טיפח את סיביר (במקור: "מקור גאווה") בתקווה שאולי תגיע איזו רוסיה צעירה שהוא יוכל לברוח איתה מחייו האומללים. קטיה ואנטון עלו ארצה כדי שקטיה תוכל להיות עם הנכד שלה, דניאל, ונתקעו בסיביר. הוריו של דניאל עוברים דירה כל שנה והוא נאלץ להסתגל לעולם חדש בכל פעם מההתחלה.
כך, מנקודות מבט משתנות אנחנו מקבלים את סיפורה של כל אחת מהדמויות ב"מקווה האחרון בסיביר". הכל-ישראליות מיוצגת במיטבה: הנוסעת להודו, החוזר בתשובה, הערבי, העולה מרוסיה, ילד חוץ, איש קבע ועוד. זה קצת מחשיד, האופן שבו כל אוכלוסיה מקבלת נציגות בספר, וקשה להתעלם מזה. על כל פנים, כל דמות מקבלת את הזמן שדרוש לה כדי לקרום עור וגידים, שפה שמאפיינת את הסיפור שלה, עולם פנימי, מניעים וסודות שאולי היו דלים מכדי למלא רומן שלם, אבל עובדים היטב בשיתוף פעולה מרשים כדמויות – אבל יחסי הגומלין ביניהם ברומן עצמו רוב הזמן מקולקלים.

המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו. 240 עמ', 94 ₪. כנרת זמורה ביתן