השאיפה של "תמונות מוזרות" להפחיד כמעט מצחיקה

לקטול ספרות פופולרית זה תענוג נלוז, אבל היחס בין ההצלחה המסחרית של "תמונות מוזרות" לאיכותו הספרותית הוא באמת מהקיצוניים ביותר שנראו בשנים האחרונות. מדובר במותחן שהפך לרב-מכר עצום ביפן - 1.5 מיליון עותקים, שהפכו אותו לספר הנמכר ביותר במדינה בשנת 2024 - וגם בעולם, עם תרגומים למעל 30 שפות. בפועל, מדובר לא רק בעלבון לספרות מסתורין, אלא בטקסט שמפגין חוסר הבנה לגבי מהי בכלל ספרות.

לפני שניגשים לספר עצמו, נקדיש רגע לגימיקים - כן, יש יותר אחד. הראשון הוא זהותו של המחבר, שנשמרת בסוד כמוס. הוא ידוע בשם העט אוקטסו ("חור גשם" ביפנית), והתפרסם לראשונה כיוטיובר שיוצרי סרטונים מוזרים וקריפיים, כשפניו מכוסים תמיד במסכה בסגנון No-Face מהסרט "המסע המופלא". השני הוא התמונות: "תמונות מוזרות" הוא השני בסדרה של שלושה ספרי מתח שפענוח תמונות המופיעות בהן הוא חלק מהותי מעלילתם.

השאיפה של אוקטסו להפחיד כמעט מצחיקה. הסיפור לא רק נשמע כמו CreepyPasta מרדיט, הוא גם ממש מתחיל בשני סטודנטים שמפתחים אובססיה לבלוג רנדומלי ומסתורי. אשתו של הבלוגר בהיריון, ובהתחלה הוא מתרגש מאוד; אולם בהמשך הוא נעלם לתקופה, רק כדי לחזור לפוסט אחד אחרון, שמוקדש ל"אהבת חייו" ומצהיר בדרמטיות: "אני לא יכול לסלוח לך, ובכל זאת, אמשיך לאהוב אותך תמיד".

זהו פרק אחד מתוך שלושה, כשכל אחד מספר סיפור שונה המתרחש בזמן אחר - וכולם כמובן מתחברים בסוף. אפשר להבין בקלות את הקשר בין הפרקים בזכות השמירה על שמות הדמויות, וגם העלילות עצמן ברורות למדי, אבל אל דאגה, המחבר טרח לכתוב פרק סיום באורך 60(!) עמודים שמסביר הכלל ומשמיד כל פירור של מסתורין שהצליח איכשהו לשרוד עד לשם.

הבעיה המרכזית היא הכתיבה: אוקטסו הוא כותב חסר כישרון לחלוטין. הפרוזה שלו פשוטה ביותר, ילדותית ונטולת כל קסם. הדיאלוגים גרועים, הקצב מקרטע, והרושם הכללי פשוט מגושם. הספר תורגם לעברית מהתרגום האנגלי ולא מהמקור היפני, אבל כנראה לא מדובר באבדה גדולה. לפי הטקסט הזה, יהיה מפתיע לגלות שהמחבר קרא פעם ספר פרוזה שמיועד למבוגרים.

אם חשבתם שהמזור יגיע מהעלילה, טעיתם. היא נשענת על יותר מדי הנחות מופרכות וצירופי מקרים לא סבירים, ומסבירה את עצמה למוות תוך התעלמות מוחלטת מכך שכל קורא בר דעת כבר ניחש מה הולך לקרות עמודים שלמים לפני כן. ולגבי הדמויות, לקרוא להן "שטוחות" לא מתחיל להסביר את חוסר ההבנה של אוקטסו בפסיכולוגיה האנושית: הוא חושב עליה כעל רצף של גלגלי שיניים ותו לא.

הדבר האחרון שאפשר להיתלות בו הוא הפאן-פקטור. אחרי הכלל, הספר רצוף בתמונות ובתרשימים. אבל כבר מהציור הראשון ברור שכישרון או יופי לא יהיו כאן, וגם לא פרטים קטנים שמזמינים בחינה קפדנית. הניתוח שלהם פשטני ביותר, ובכנות, היה אפשר להסתדר גם בלעדיהם, ולהסתפק בלתאר אותם מילולית בלבד. אבל בעוד שהציורים סתם גרועים, התרשימים מעליבים ממש: הם לא תורמים דבר, רק מציגים מידע פשוט שנמסר בצורה בהירה ומסודרת בטקסט עצמו. וכאילו שזה לא מספיק, חלקם חוזרים ומופיעים יותר מפעם אחת, בלי שום סיבה.

האם אפשר לקרוא את "תמונות מוזרות"? אפשר. אבל קשה לדמיין שהוא יתרום משהו לקוראים שעברו את גיל 14, וגם להם עדיף להמליץ על ספרי מתח טובים יותר. העובדה שספר כלשהו הצליח להפוך לתופעה בימינו ולמכור מספר רב כל כך של עותקים נשמעת משמחת, עד שקוראים אותו - ומגלים שמקומו הוא כפוסט ברדיט במקרה הטוב, ובפח במקרה הרע.

"תמונות מוזרות", אוקטסו | תרגום: דנה אלעזר-הלוי | הוצאת אחוזת בית | 253 עמודים