דורון שפר ענני
עטיפת "ענני"
בזמן האחרון מדברים הרבה על המשבר בכדורסל הישראלי. הפרשנים כותבים על חוסר הכישרון של השחקנים, אבל שוכחים לכתוב על חוסר הכריזמה שלהם. בעשור האחרון, מאז עודד קטש ודורון שפר, אולי קמו לנו כמה שחקנים שמסוגלים לסגור לריבאונד, אבל כשחילקו קסם אישי אף אחד מהם לא הצליח למנוע מהצנון לעקוף אותו בתור. טל בורשטיין הוא רק הדוגמה הכי בולטת לעניין הזה.

לכן, כששפר כותב בגיל 40 ספר על חייו, הציפייה היא שיהיה לו מה להגיד. אצלו הכריזמה היתה מהסוג השקט, ובניגוד לקטש גם עלתה בקנה אחד עם סגנון המשחק שלו: רגוע, זורם עם חבריו לקבוצה, מנהיג בלי לכפות את עצמו על קצב המשחק ובעיקר – אינטליגנטי עד מאוד. כשמחברים לכריזמה הזאת את סיפור החיים של שפר: פרישה מפתיעה מרצון בגיל 28, התבודדות והתמסרות למורים רוחניים בהודו ובדרום אמריקה, מחלת סרטן, גירושים מאשתו ההרה, חזרה למשחק, פרישה נוספת, חזרה בתשובה – מקבלים סיפור מרתק שפחות או יותר כותב את עצמו.

השחקן החושב

שפר אינו פוסח על אף שלב מחייו: ילדותו המפונקת והמבוססת ברמת אפעל, האליפות שלקח בגליל עליון לאחר 23 אליפויות רצופות של מכבי תל אביב, שלוש השנים המוצלחות שלו כשחקן במכללת קונטיקט בארצות הברית, הפרישה, המחלה וגם חייו בשנים האחרונות כבעל וכאב לחמישה ילדים ביישוב הצמחוני אמירים, שם הוא מעביר סדנאות טיפוליות לילדים ולבני נוער ומקיים מפגשים אישיים למבוגרים.

חתונה עודד קטש - דורון שפר (צילום: אלעד דיין)
שפר כיום | צילום: אלעד דיין
יש משהו ילדותי בציפייה שמי ששפע אינטליגנציה ומחשבה על המגרש יתגלה כאדם חכם וחושב גם מחוצה לו. אלא שלפעמים, כמו שהספר הזה מוכיח, גם ילדים צודקים. שפר הכותב ושפר האדם הרוחני הוא רוב מה שהילד שבך קיווה שהוא יהיה, ואת המסירות המבריקות שלו מחליפים מסרים מעניינים כמעט באותה מידה: על כך שהחיים תחת העין הציבורית גוזלים אותך מעצמך; על היותו של הספורט מטאפורה לחיים וכלי שבאמצעותו אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו; על הקשר ההדוק בין גוף לנפש, שמתבטא למשל במחלות ופציעות כאשר הנפש נלקחת למקומות שאינה רוצה להיות בהם.

גם אם התובנות האלה אינן מקוריות, יש ערך בשמיעה שלהן מפיו של שחווה את הדברים באופן קיצוני וישיר כל כך. אבל "ענני" הוא ספר הרבה פחות טוב מכפי שהיה יכול להיות. שפר מסביר כי למד להתרחק מלשון הרע ולחיות על פי הצו התלמודי "הווה דן כל אדם לכף זכות". זוהי, אולי, מעלה לאדם, אך בעיה לכותב. כי בחיים ובעולם, כפי ששפר כותב בעצמו, יש גם הרבה צדדים שליליים, וחשוב (ומעניין) להתייחס אליהם בביקורת.

התיקונים

למרבה הצער, בכל פעם ששפר מתקרב לנושא שלילי או בעייתי, הוא נוגע בו בצורה שטחית. כך, למשל, הוא מודה כי קינא בקטש, אך כותב עליו רק דברים חיוביים ולא מפרט אילו תוצאות היו לקנאה הזאת (האם, למשל, מסר לו פחות כדורים?). על הקשיים שהובילו לגירושיו מאשתו הראשונה הוא מגלה רק זאת, שהיו קשיים, אך אין הוא מפרט את טיבם. הוא כותב על שיחה שבה מאמנו במכבי תל אביב, וינקו ילובץ הקרואטי, סיפר לו בשיחת נפש על קשייו כמאמן הקבוצה והתלונן על מצוקותיו, אך שפר לא רומז מה הם היו. שמעון מזרחי ושאול אייזנברג, שני המנהלים השנויים ביותר במחלוקת בכדורסל הישראלי, וגם זה תיאור עדין, מתוארים אצלו בהתאמה כשובב(!) וסבלני(!!). שפר מציין את כישלונו בהפועל תל אביב, שם שימש שחקן וחבר הנהלה, ומודה כי הוא מצטער על מלים, מעשים ומחדלים שלו – אבל לא מביא אף דוגמה ספציפית. הוא מתאר את חזרתו בתשובה כעניין שאינו קשור לדת או לאום, קורא לאחווה כלל אנושית, אך מספר כי בחר דווקא ברב שמואל אליהו שישיא אותו בחתונתו השנייה, בלי להתייחס בכלל לגזענותו של האחרון. לשיא ההדחקה מגיע שפר כשהוא מתאר אלילו מייקל ג'ורדן כמי שפעל רק מאהבת המשחק, ולא מתוך שאיפה אובססיבית לניצחון, כעס ונקם.

דורון שפר, גם הוא לקח חלק בחגיגה (צילום: ספורט 5)
שפר של פעם | צילום: ספורט 5
שפר קורא בספרו לתיקון, אך לא נראה ער לעובדה שתיקון דורש חשיפה מפורטת יותר של המקולקל ונאמנות רבה יותר לאמת. ברוח תקופתנו, התיקון ששפר קורא לו הוא בעיקרו אישי. דמותו של ג'רי סיינפלד, על התעסקותה המופרזת בעצמה, מובאת בספר כמודל לחיקוי. העוני והמצוקה בהודו מתוארים כסדר שבו "כל אחד כאילו יודע את מקומו", ולא כתופעה שזועקת לשינוי חברתי ופוליטי.

זוהי, בעצם, הנקודה המרכזית שבה שפר האדם נפרד משפר השחקן. שפר האדם עוסק בעיקר בתיקון של עצמו; שפר השחקן, הרכז החכם והנדיב, הפך את השחקנים ואפילו את האוהדים שסביבו לטובים יותר.

ענני, מאת דורון שפר, הוצאת דני ספרים, 262 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל