באופן אירוני, "הפרטים" דווקא לא עמוס בהם
לטקסט של "הפרטים", ספרה הראשון שמתורגם לעברית, לא היה סיכוי לעבוד אם איה ינברג לא הייתה מספרת מוכשרת כל כך. הפרוזה שלה פשוטה אך ממגנטת, ותמיד אלגנטית - גם לנוכח הקלישאות שמופיעות פה ושם או רגעים קצת יותר סנטימנטליים

לתת לספר קצר כל כך שם כמו "הפרטים" זו בחירה תמוהה. היא נראית מוזרה אפילו יותר בהתחשב בתוכן: לא חקירת עומק של אפיזודה ספציפית, אלא מסע כללי בנבכי הזיכרון של המספרת, שמתנקז ליחסיה עם ארבעה אנשי מפתח בחייה. המסר ממש כותב את עצמו: "הפרטים הקטנים, הזניחים לכאורה, הם אלה שמרכיבים חיים שלמים". אבל הטקסט לא מרגיש כמו פסיפס המורכב מאינספור פרטים קטנים, אלא להפך: רצף של דיוקנאות המצוירים במשיחות מכחול עבות. לא פחות טוב, רק שונה - וללא ספק הולם יותר יצירה בקנה מידה קטן כל כך.
"הפרטים" הוא ספרה הרביעי של הסופרת השוודית איה ינברג, והראשון שזכה להצלחה בינלאומית: תרגומים ליותר מ-30 שפות, זכייה בפרס אוגוסט לספרות שוודית ומועמדות ברשימה הקצרה לפרס הבוקר הבינלאומי. זהו גם ספרה הראשון של ינברג שמתורגם לעברית. בתחילת הרומן המספרת חסרת השם קודחת מחום, ונזכרת פתאום, ללא כל סיבה, ב"הטרילוגיה הניו יורקית" של פול אוסטר. כשהיא מוצאת את הספר ופותחת אותו, היא מבינה מה עניין אותה: לא הספר (האייקוני) עצמו, אלא ההקדשה בעמוד הראשון, מאקסית מיתולוגית בשם יוהנה. המספרת מעלה זיכרונות מהקשר האינטנסיבי שלה עם יוהנה, ומשם לא טורחת לחפש תירוצים כדי להמשיך על הגל ולהיזכר בקשריה עם שלושה אנשים נוספים שיצאו מחייה מאז: חברה קרובה, מאהב לטיני ואמה מולדתה.
הטקסט מסרב לכל ניסיון לקשור את המסופר לכדי עלילה קוהרנטית, ופעמים רבות ממש נמנע מסצנות דרמטיות מתבקשות. מוזר, למשל, שהמספרת נוטשת את בן זוגה, שאיתו ניסתה להביא ילד, לטובת גבר זר שפגשה רגע קודם לכן, ונמנעת לחלוטין מלספר על הרגשות שעלו בה בעקבות הפרידה הפתאומית והכואבת (לפחות לצד שלו). גם כשהרומן החדש נכבה באותה מהירות שבה התקלח, בן הזוג הקודם נותר מאחור, בלי שזכה למחשבה אחת נוספת. אפילו המסגור הכללי של הרומן קז'ואלי להדהים: המספרת יכלה בקלות להיות זקנה השוכבת על ערש דווי, אך במקום זאת היא רק אישה בוגרת שחטפה וירוס.
בקיצור, לטקסט לא היה סיכוי לעבוד אם ינברג לא הייתה מספרת מוכשרת כל כך. הפרוזה שלה פשוטה אך ממגנטת, ותמיד אלגנטית - גם לנוכח הקלישאות שמופיעות פה ושם או רגעים קצת יותר סנטימנטליים. פניני חוכמה והרהורים אמורפיים על חלוף הזמן משובצים ברצף הזיכרונות בלי יותר מדי חשיבות עצמית, והתחושה היא מאוזנת ומספקת.
שני החלקים הראשונים של הספר חזקים בהרבה מהשניים האחרים. האקסית הצוננת והחברה המשוגעת הן דמויות מעניינות שמאופיינות בקווי אופי ברורים - אולם בלי ניסיון להסביר את מה שעומד מאחוריהם. דמותו של המאהב הלטיני, לעומת זאת, הרבה פחות מפותחת - למעשה, כמעט שלא נאמר עליו שום דבר. דמותה של האמא סובלת מהבעיה ההפוכה: נאמר עליה יותר מדי, וההסברים לאופי שלה לא עוזרים ליצור תחושה שמדובר בבן אדם אמיתי, אלא להפך.
הרעיון של ינברג היה להעביר את התחושה של שיטוט בזיכרונות מתקופות שונות בחיים, ללא כל עיקרון מארגן מלבד האובדן - שכן קשריה של המספרת עם כל ארבע דמויות המפתח נותקו. היא מגשימה את החזון הזה בהצלחה, ומספקת כמה בונוסים על הדרך: תיאורים מצוינים של רוח התקופה של סוף הניינטיז, בפתחו של המילניום החדש, וגם אווירה של מלנכוליה סקנדינבית שמוסיפה קסם חורפי.
עם זאת, קשה שלא להתאכזב מכך שהרומן נגמר בדיוק כפי שהחל, כלומר ללא סיבה ובלי שום התרחשות דרמטית. בין ארבע הדמויות עליהן מסופר לא עובר שום חוט מקשר, וגם הרעיון הכללי של האובדן לא זוכה להתייחסות; המשפט הסוגר את הרומן אמור כביכול להנחית איזשהו פאנץ' רגשי, אבל הוא תלוש מדמותה של המספרת ונראה תמוה לחלוטין.
בכלל, דמותה של המספרת היא נקודת חולשה: לא ברור למה הקוראים צריכים להרכיב את הדמות שלה מתגובה פה ומחשבה שם, ולא לקבל מידע ממשי עליה - על מהלך חייה ועל עולמה הפנימי כאחד. היא נותרת עמומה, לא מפותחת, ולמען האמת גם לא מאוד מעניינת. אם המסר הוא שכדי להבין את עצמך צריך להפנות את המבט כלפי חוץ, כפי שאכן נאמר מפורשות בטקסט, מדובר באמירה מעניינת - אבל הטקסט לא ממחיש אותה.
באופן אירוני, "הפרטים" הוא לא ספר עמוס בפרטים, אלא רומן אווירתי המבקש להתחקות אחר המרקם האקראי והחמקמק של הזיכרון. הקריאה בו נעימה מאוד, אבל האם הוא ייחקק בזיכרון הקוראים? כנראה שלא. כדי להפוך למצוין באמת, הטקסט הזה זקוק לסיבה, או לפחות לנקודות פתיחה וסיום משמעותיות יותר. ובכל זאת, הכתיבה הנהדרת הופכת אותו לראוי מאוד, במיוחד בהתחשב בכך שאפשר לגמוע את כולו בישיבה אחת.
"הפרטים", איה ינברג | תרגום: רות שפירא | הוצאת אחוזת בית | 127 עמודים