במובן מסוים, "2666" ממשיך את שני הספרים האלו. בולניו שוב מוכיח עד כמה הוא סופר שנון (שגרם לי לצחוק בקול פעמים רבות), עוסק בעולם הספרותי על היופי והגיחוך שבו, וממלא את הדפים בטירוף, בחיות ובתשוקה. אך ב"2666" יש גם משהו שונה. הפעם משהו בתחושת הקריאה חורקת. לאורך חלקים רבים בספר מרגיש הקורא שאין מאחורי הספר מחשבה אלא גחמה – גחמה כמעט ילדותית. החיבור בין חמשת החלקים השונים, למשל, נראה גחמני. לעיתים - כמו בחלק שעוסק בעיתונאי שמבלה לילה של טירוף וקוקאין במקסיקו – נראה שלבולניו היה רעיון שאותו הוא לא פיתח אותו עד הסוף. בחלק אחר מתאר בולניו במשך יותר מ-200 עמודים מאות מקרי רצח שאין ביניהם שום קשר, וקוטע אותם במונולוגים שאף קורא לא יכול לקרוא ובטח שלא להבין.
גאונות או רשלנות?
קשה מאוד לתאר את העלילה של "2666". הסיבה לכך היא לא רק האורך הפיזי של הספר (שמכיל במהדורה העברית 888 עמודים), אלא גם אופיו התזזיתי והגדוש. במאות העמודים של הספר מופיעים עשרות, אם לא מאות, סיפורים שונים, על מאות גיבורים, שחלקם גם מוסרים חלק מהסיפורים. לכן כל ניסיון לענות על מה הספר נדון לכישלון ידוע מראש.
אפשר לומר כי באופן כללי "2666" הוא רומן שמורכב מחמישה חלקים שבין כמה מהם יש קשר הדוק ובין כמה אחרים יש קשר רופף, אם בכלל. החלק הראשון - " החלק של המבקרים" - עוסק ביחסים המקצועיים והרומנטיים שנרקמים בין ארבעה חוקרי ספרות שהקדישו את חייהם לסופר הגרמני שאיש לא פגש, שמפרסם תחת השם בנו פון ארצ'ימבלדי. החלק השני, שנקרא "החלק של אמלפיטיאנו", עוסק במרצה באוניברסיטה של סנטה תרסה במקסיקו וביחסיו עם עצמו, עם אשתו ועם בתו. החלק השלישי הוא "החלק של פייט", שמספר על כתב אפרו-אמריקאי שעובד במגזין המיועד לקהילה השחורה שמגיע לסנטה תרסה כדי לסקר קרב אגרוף ומתוודע לעיר, לבתו של המרצה מהחלק הקודם, ולעובדה שבמקום נרצחו מאות נשים ושהרציחות ממשיכות. החלק הרביעי הוא "החלק של הרציחות", המבקש לתאר את מאות הרציחות, החקירות והחשודים. החלק החמישי, "החלק של ארצ'ימבלדי", מספר את סיפור חייו של הסופר שתעלומת חייו החלה את היצירה.
החיבור בין חמשת החלקים, כאמור, לא ממש מובן, ומצטרף לחריקה ולרישול שמאפיינים את הקריאה בספר. אלה הופכים את "2666" לספר שיש בו צרימות רבות, וכרבע מהספר פשוט בלתי ניתן לקריאה או להבנה. אפשר להסביר זאת בכך שבולניו לא ביצע את העריכה הסופית של הספר ואת הכיוונונים העדינים, החידודים והניקיונות, מכיוון שלא סיים את כתיבת הספר (אף שהיה קרוב אליה מאוד). אפשר גם להתייחס לזה כמו שמתייחסים בדרך כלל אל גאון – לקבל את העובדה שהבעיה היא אצלך ולא אצלו. שגם אם אתה לא מבין את היצירה עד הסוף זה לא אומר שהיא לא מושלמת. זה אתה שלא מצליח להבין אותה.
לרוב, כאשר אנשים משתפכים על גאונות, לוקחים פגמים וחריקות ביצירה ורואים בהם ביטוי לתחכום מהודק, מדובר בשטויות ובקריאת-יתר. לסופר יש שם טוב, וכולם מנסים להוכיח שיש לכך סיבה טובה (מה שפעמים רבות פשוט לא נכון). לכן, כאשר שמעתי את כל ההשתפכויות על בולניו בארץ ובעולם ואת כל השבחים על כך שאין בספר דף מיותר, חשתי צורך עז לומר שהמלך הוא עירום, וש"2666" הוא ספר שיש בו כל כך הרבה עמודים מיותרים וגחמות עד שיש משהו מגוחך בכל דברי השבח שנכתבים עליו. זו לא ספרות קלאסית המזכירה את "מאה שנים של בדידות" (רומן בלתי נסבל בעיני), אלא פארודיה על ספרות קלאסית, וליתר דיוק – פארודיה על הקורא שצריך לחשוב שמשהו קלאסי בכדי לקרוא אותו.
סוף טוב
אבל אז, ולמרות הרצון העז להרוס את החגיגה וההשתפכות, הגעתי לסוף הספר והבנתי שמדובר באחד המקרים הנדירים שבהם היחס לסופר כאל גאון הוא מוצדק. עשרת העמודים המבריקים שכתב בולניו בסיום הספר לא רק סוגרים כל דף ביצירה וגורמים לקורא להבין את הכל (ולראות שגם החריקה והרישול הם כלל לא כאלה), אלא מהווים משל אדיר לכל סופר ולכל אדם; משל שיש בו אמירה כנה ויפה, לא רק על הספרות ועל הסופרים, אלא על האדם והסיפור ועל היחסים המורכבים שיש בינינו לבין הסיפורים שאנחנו מספרים (ולא רק על הסיפורים החשובים או הכתובים).
מכיוון שאיני רוצה להרוס את החוויה שאני עצמי חוויתי ולספר מה קורה בסוף, אומר רק דבר אחד: "2666" הוא לא ספר קל לקריאה, ויש בו חלקים שאינם מתגמלים או ברורים, אבל מי שיגיע עד הסוף יבין שכל דקה שבילה עם בולניו הייתה שווה את זה.
"2666" מאת רוברטו בולניו. תירגם מספרדית: אדם בלומנטל. הוצאת עם עובד