טל ניצן היא אחת הדמויות המכובדות ביותר הפועלות כיום בספרות העברית: משוררת פורה, עורכת רבת פעלים, מחברת ספרים למבוגרים ולילדים ואף מתרגמת מחוננת, זוכת פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ועוד. אבל מי שיתן לרשימת הטייטלים הזו להרתיע אותו, ההפסד כולו שלו - כי יותר משהרומן החדש שלה דרמטי ומרגש, הוא פשוט מותחן ישראלי מצוין.
נראה שאפילו הוצאת עם עובד התחבטה בשאלה כיצד להציג את "הנוסעת האחרונה". כך, התקציר בכריכה האחורית נפתח בהצגה זריזה של נינה, הגיבורה שלנו: תל אביבית צעירה, שבתום נעורים הוללים מצאה את עצמה חיה יומיום של בדידות והתנזרות ומתפרנסת משליחויות על אופניים. לאחר מכן, בתלישות מה, מגיע ציטוט העוסק בנושא הבלתי נמנע של אימהות ושל אהבת אם, או יותר נכון - היעדרה. רק בסוף נחשף המנוע העלילתי המסקרן: אחרי טיסה מתישה, בחורה צעירה ניגשת אל נינה בשירותים של נתב"ג ומבקשת ממנה שיחה. נינה מסכימה - ובכך מטילה את עצמה בלא יודעין לתסבוכת אפלה ואלימה.
ניצן זורקת את הקוראים ישר לתוך ההתרחשות, ואז קופצת לסירוגין אחורה וקדימה בזמן כדי לחשוף את ההתפתחויות הדרמטיות בעלילה האקשנית של ההווה, ואת סיפור נעוריה של נינה בעבר, עד להגעה לרגע הנוכחי. בכך היא לופתת את הקורא גם במתח - השאלה מה יקרה הלאה, וגם במסתורין - השאלה איך בכלל הגענו למצב הנוכחי.
האפקט המתקבל לא מאפשר להוריד את הספר מהיד, ובכל זאת ההוצאה נזהרה שלא לכנות אותו "מותחן". ההסבר לכך נעוץ כנראה במוניטין המפוקפקים של הטייטל הזה - שהרי הפרוזה הקולחת של ניצן היא ממש לא שטוחה, האקשן האלים מתקיים לצד תהפוכות רגשיות, וההתרה בסוף מתייחסת יותר לשינוי שהתחולל בדמות הראשית מאשר לתוצאות המרדף. הספר אמנם נופל מדי פעם למקומות "מותחניים" במובן השלילי - למשל דמויות שהן כליל הרוע, באופן לא אנושי וחסר הסבר - ומצד שני מקדיש תשומת לב עמוקה לסיפור חייהן של הדמויות שכן זוכות לפיתוח. כמה מהרגעים הבלתי נשכחים בו הופכים לכאלה לא בזכות התרחשות דרמטית, אלא בזכות חזון חסכני במילים אך עוצמתי אסתטית, קולנועי כמעט, שלא זקוק להררי תיאורים כדי להטביע את הקורא בחוויה של הדמות.
למעשה, הדבר האמיתי שמושך את הקורא פנימה הוא לא עלילת המתח, אלא האווירה הכללית. תל אביב כפי שנינה חווה אותה היא עיר משולהבת, הנתפסת בראייה המטושטשת של רוכבת מושבעת - עיר שבה החיים קורים לך מבלי לשאול אותך לדעתך או לתת לך התראות מראש. לא מעט תפניות עלילתיות מונעות מצירופי מקרים, שמוצגים כאן כחלק מהחיים; ניצן אולי מתנצלת עליהם פעם או פעמיים, אבל עושה זאת כמו שמתנצלים על מבול מפתיע שתפס את האורחים שלך - כאילו הם לא באמת בשליטתה. צירופי המקרים האלה מתאפשרים מפני שנינה חיה בעיר - חרף העובדה שהיא סובלת מבדידות חסרת תקנה, שחבריה נטשו אותה ושהוריה מתנכרים לה. העיר הזו אמנם חושפת את תושביה - ובעיקר את תושבותיה - לאיומים בלתי פוסקים, מסחררת אותם בתוך לופים הרסניים או מפגישה אותם עם כוחות אפלים; ובכל זאת, כמו שהיא יכולה להשקיע אותך בבדידות עמוקה, כך היא יכולה גם לשלוף אותך משם סתם ככה. נינה אמנם מתחפרת בתחושת הבדידות שלה, אבל ניצן הבוגרת כבר יודעת משהו אחר - אנחנו לעולם לא מנותקים באמת מהאנשים שסביבנו. ביודעין או שלא, מסלול חיינו מוטה תמיד מכוחם של מסלולי חיים אחרים - וכמו שזו יכולה להיות קללה, זה יכול להיות גם הפתח לגאולה.
"הנוסעת האחרונה", טל ניצן, הוצאת עם עובד, 216 עמודים