כבר מזמן היו צריכים לתרגם את "החדר של ג'ובאני" לעברית. מדובר ביצירה הידועה ביותר של הסופר והאקטיביסט האפרו-אמריקאי וההומוסקסואל ג'יימס בולדווין, שעסק בנושאים של גזע, מין ומעמד. תרגום הספר לעברית התפרסם בחודש שעבר בעוד הספר עצמו פורסם לראשונה כבר בשנת 1956.

בימי חייו הספיק בולדווין להתרועע עם ז'אן פול סארטר וחברי האליטה האינטלקטואלית של "הגדה השמאלית" בפריז, וללוות את מרטין לותר קינג במסעותיו בארצות הברית. זה איש חשוב, ומדובר בספר חשוב, שעורר בשעתו סערה לא קטנה. חבל, אפוא, שהיום הוא נקרא כלא יותר מטלנובלה זולה הכתובה באופן בינוני.

הגיבור שלנו הוא דיוויד, אמריקאי צעיר שנשאר בפריז לאחר שחברתו נסעה לספרד כדי להרהר בהצעת הנישואים שלו. היא לוקחת את הזמן, והוא בינתיים פוגש בברמן איטלקי עני וחתיך בשם ג'ובאני, ועד מהרה עובר לגור איתו והשניים פוצחים ברומן סוער, למרבה הזעזוע לנפשו ההו-כה-הטרוסקסואלית של דיוויד. באופן מקומם, הסיפור מתחיל בסוף, וכך נודע לנו כבר בעמודים הראשונים (ובתקציר המופיע על גב העטיפה) שארוסתו של ג'ובאני תעשה את הדרך חזרה לארה"ב בגפה, ושג'ובאני יישלח לגרדום. הדבר היה יוצר מסתורין לו הכתיבה של בולדווין הייתה תומכת בכך, אבל בסופו של דבר הוא רק מסרס את המתח. ובכל מקרה, למי יש עצבים לחוויית קריאה שמורכבת מכמה פסקאות מעניינות ורבות פעילות, ואז גוש שעמום קוטע שנפתח במשפטים כמו "מתחת לחלון שלי האופק מתחיל להתבהר, השמיים האפורים נצבעים בסגול-כחול"?

דיוויד הוא דמות ראשית עמומה ומעצבנת - טיפוס פחדן, שתקן, סתום ורגשני בעת ובעונה אחת, שעטו של בולדווין לא מצליח לעורר בקורא אהדה אליו, למרות הניסיון הברור. למעט כמה יציאות ציניות ומשעשעות ("אולי הוא טיפש ופחדן, אבל כמעט כל אחד מאתנו טיפש או פחדן, ורוב האנשים הם גם זה וגם זה"), לאורך רוב העלילה הוא מצטייר כסביל גם בפעמים שבהן הוא נוקט פעולה אקטיבית. הכישלון הזה בעיצוב הדמות הראשית מסיט את תשומת הלב לעבר הדמויות המשניות: ג'ובאני, הלה, ז'אק וגיום. השניים האחרונים הם הומואים זקנים וחרמנים שכספם נשתה על ידי גברים צעירים ומצודדים - הומואים וסטרייטים כאחד, כולל ג'ובאני ודיוויד - באופן מפותל ומודע לעצמו, שלא מחמיא לאף אחד מהצדדים. וזה בלשון המעטה. מעבר לרגע אחד של נוגות על היותם עלובים כל כך, בולדווין לא טורח להעניק לדמויות האלה עומק. דמותו של ג'ובאני היא קריקטורה מוגזמת ורומנטית להחליא, שמוצגת ככל מה שמקסים בעולם, אבל מצטיירת בפועל כתלותית, חמת מזג ומטורללת. גורלה מתאים אמנם לאופי הטלנובלה של הספר הזה, אבל לא ברור איך בדיוק הוא תורם לעיסוק בתמה המרכזית של גילוי המשיכה ההומוסקסואלית.

באופן מעניין, ג'ובאני הוא גם האחראי הראשי לכל מיני יציאות מאוד לא פוליטיקלי קורקט הזרועות בספר, שמציג מלחמות שוורים כאטרקציה מעניינת ותו לא, שמצייר הומואים כעלובים ופתטיים גם בעיני הסטרייטים וגם בעיני ההומואים עצמם, ושלא מצטיין בתפיסתו השוויונית את היחסים בין המינים, אם לנסח זאת בעדינות. קחו למשל את סיום הנאום המוזר שנושא ג'ובאני על היחסים בין המינים, שלא ברור כמה הוא רציני וכמה סרקסטי, ושלא זוכה להתייחסות בהמשך: "הנשים האוויליות האלה מתרוצצות כל היום, מלאות רעיונות ושטויות וחושבות שהן שוות לגברים - איזו בדיחה. עד שלא יכו אותן כמעט למוות, הן לא יבינו מי שולט בעולם".

תקוותנו היחידה לדמות עשויה היטב היא אפוא הלה, חברתו של דיוויד. לאורך רוב הספר היא בספרד, ולא מהווה יותר מסכין המונפת מעל ראשו של דיוויד בעת שזה שקוע באהבהבים עם האיטלקי החתיך ובאכילת ראש בקנה מידה אולימפי. כשהיא חוזרת לצרפת מתגלה, למרבה הפליאה, שהיא דמות משובחת. גם הלה מדברת שטויות, מתעקשת כשלא צריך ומוותרת כשצריך, ובאופן כללי מתקבל רושם עמום שהקורא צריך להתייחס אליה במידת מה של זלזול, כגורם המסכסכך את שלוות האוהבים (הלא קיימת) של זוג הגברים. אבל למעשה היא הדמות הכי מציאותית, כנה ומעוררת אהדה במערך הזה. בסוף הספר, כשנפשו של דיוויד מרוסקת וג'ובאני נשלח לגרדום, הלב נכמר לא עליהם אלא דווקא על הלה, שגילתה שארוסה נמשך בעצם לגברים ושיוצאת למסע הארוך לארצות הברית בודדה ומרירה.

כאמור, מדובר בספר שעוסק בהומוסקסואליות, אבל הנושא הזה לא הוזכר בביקורת עד כה פשוט מפני שהוא לא זוכה להתייחסות מכבדת ומספקת בספר עצמו. דיוויד התנסה עם גבר עוד בתיכון, ומאז היה עסוק בהדחקה; לאורך הספר, כאמור, רגשותיו סתומים הן לקורא והן לו עצמו, ולכן התהליך הנפשי שלו עמום ומשעמם. ג'ובאני, שמוצג בהתחלה כהומו נטו, מתגונן גם הוא בבי-סקסואליות שלו, ולועג להומואים לא אחת. החברה של שנות החמישים לא מצטיינת ביחסה ללהט"בים, וכך יוצא שאף אחד מהצדדים לא מציע ולו הערה מעניינת אחת על נושא הגילוי העצמי והיציאה מהארון לאורך כל הספר. (החוויה הרגשית המעניינת היחידה מתרחשת כשדיוויד פוגש לראשונה בהלה החוזרת מספרד, ואומר: "אהבתי אותה באותה מידה שאהבתי אותה תמיד, אבל עדיין לא ידעתי אם זה מעט או הרבה") אבל אתם יודעים מה הדבר הכי מבאס? שהוא נחשב לספר אירוטי בשעתו, בעוד שאין בו אפילו תיאור של נשיקה, או, לצורך העניין, רגע קצרצר של כיף.

האירוטיקה אמנם נעדרת, אבל הכתיבה הרגשנית והמגוחכת האופיינית לז'אנר דווקא נוכחת. הנשיקה הראשונה בין זוג האוהבים מתוארת רק כך: "כל דבר בתוכי צווח 'לא!', אבל הסך הכול של הווייתי נאנח, 'כן!'". בהמשך אנו זוכים לפנינים נבובות מהסוג הבא: "אני בקושי יודע איך לתאר את החדר ההוא. במובן מסוים הוא הפך להיות כל חדר שהייתי בו אי פעם, וכל חדר שאני מוצא את עצמי בו מאז מזכיר לי את החדר של ג'ובאני", שמעבר למילים יפות לא נושא כל משמעות אמיתית. לבולדווין יש עוד שלוש נטיות מרגיזות: הראשונה היא להיסחף עם התיאורים ולהגיע לקביעות שאין בהן שום דבר הגיוני. כשהוא מתאר את ההמון האמריקאי בפריז כנטול מיניות, למשל, הוא כותב: "אפילו סבתות נראו כאילו לא היה להן בעברן שום עיסוק במין" - וזה בניגוד למה, לנורמה שהיא סבתות פתייניות ופרובוקטיביות?

הנטייה השנייה היא לזלזל באינטליגנציה של הקורא עם דימויים שקופים מדי, אותם הוא לפעמים אף טורח לבאר במפורש. כשג'ובאני, שמתחיל לאבד את שפיות דעתו, חוצב בקיר חדרו ושולף ממנו לבנים כדי לבנות כוננית ספרים שקועה, בולדווין ממהר להציע הסבר: "אולי ניסה להדוף, בכוחו שלו, את הקירות המנסים ליפול פנימה ולא לאפשר להם ליפול".

והשלישית היא להיסחף עם ההתרגשות ולנסות לתאר כל חוויה כאילו היא הראשונה מסוגה, בעוד הסצנות המטורללות של ג'ובאני לא עושות רושם אפילו על דיוויד, או בלי לשים לב שהוא (כלומר, בולדווין) כבר שרף קלפים מסוימים. כך, למשל, בשלושת העמודים האחרונים, המחבר מסמן בדרמטיות שני רגעים שונים בתהליך הכנתו של ג'ובאני להוצאה להורג כרגעים בהם "המסע מתחיל". גם התרגום של עדה פלדור, אותו ההוצאה מפארת בגב העטיפה כ"מופתי", לא משאיר רושם עז - מעבר לתמיכה נלהבת בטון האופייני לטלנובלות, זרועות בספר כמה בחירות תרגומיות משונות, כמו "ההתחלה העוצמתית שלנו הפכה להיות רוש ולענה על לשוננו", או "אני נכסף לראות בהתגשמות הנבואה הזו", במקום "לחזות" בהתגשמות. התרגום אמנם חדש, אבל אי אפשר לומר שהוא מרגיש עכשווי.

"החדר של ג'ובאני" לא מציע שום תובנה מעניינת לכן נכשל כקלאסיקה להט"בית, וגם לא כתוב טוב במיוחד ודי משעמם עלילתית, ולכן נכשל גם כרומן דרמטי. באופן לא צפוי, התמה המעניינת היחידה בו לא קשורה להומוסקסואליות או לאהבה, וגם לא לגורל או לקשקושים ממין זה - אלא ליחסים בין האמריקאים לאירופאים. כשג'ובאני רוצה לרדת על דיוויד, הוא אומר לו שרואים שהוא אמריקאי, וכשהוא רוצה לשבח אותו - הוא אומר לו שאינו נראה אמריקאי בכלל. דיוויד לא אוהב את שתי ההערות; הראשונה הופכת את המולדת שלו למשהו שלילי, והשנייה הופכת אותו למשולל זהות, כי אירופאי הוא הרי לא, ואם הוא גם לא אמריקאי - הרי שזהותו נושלה.

אביו של דיוויד אומר לו שהוא "אמריקאי כמו המבורגר וצ'יפס" כשהוא מתחנן שיחזור הביתה, אולם דיוויד מתאר את ההמון האמריקאי בפריז כהומוגני ונלעג. כרגיל, השורות המעניינות ביותר בנושא מגיעות מפיה של הלה, שלאחר הגילוי הכואב בסוף הספר מכריזה בדמעות: "לאמריקאים אסור לבוא לאירופה, כי זה אומר שהם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים יותר. ומה טוב באמריקאי שלא מאושר? אושר, זה כל מה שהיה לנו". האם האושר הזה נתמך למעשה רק בבורות, ב"תמימות", שבמקרה שלנו נגוזה לעד עם הגילוי על נטייתו המינית של דיוויד? אם כן, בגילוי האני האמיתי שלך על פי "החדר של ג'ובאני" אין הקלה, שחרור ועונג, אלא רק סבל וטרגדיה. ועכשיו שימו את הספר הזה על מדף הקלאסיקות הלהט"ביות ותגידו לי כמה הוא מתקדם ופורץ דרך.

"החדר של ג'ובאני", ג'יימס בולדווין, מאנגלית: עדה פלדור, הוצאת כתר, 272 עמודים