המסך נפתח. הבמה ריקה ומופשטת. רק רקדנית אחת בצד שמאל בשמלה כחולה ונעלי ספורט רצה במקום. אפילו לרגע אחד היא לא משנה את קצב הריצה שלה, אלא רק מביטה קדימה אל עבר מקום שאנחנו לא יכולים לראות. התאורה מעומעמת, אך בוהקת. היא תישאר כך במשך שעה ומשהו. ואז, אחד אחרי השנייה, נכנסים אל הבמה הרקדנים המופלאים של בת שבע. ברוכים הבאים ל"עבודה אחרונה" של אוהד נהרין.

היצירה החדשה שעולה השבוע בבכורה היא אחת האינטימיות שיצר נהרין. גם כשהבמה מלאה ברקדנים, היא מרגישה כמו הצצה נדירה למוחו הסוער. לעתים זה מרגיש כמו מוחו של גאון מתמטי, וברגעים אחרים כמו של צייר ריאליסטי. העולם שמצייר נהרין מתעתע בצופים כמו חלום. הוא שואב אותך פנימה ודורש ממך הקשבה מלאה. המוזיקה המכשפת של גרישה ליכטנברגר מכסה את המחול בעננה של מדיטטיביות, כשרק האצנית משמאל (רקדנית הלהקה רני לבצלטר) מכניסה קצב קבוע, כמו מטרונום שפוקד על הכל מלמעלה.

בת שבע (צילום: גדי דגון)
אי אפשר להוריד את העיניים | צילום: גדי דגון
והרקדנים מתמסרים לזה כאילו רוקדים בעיניים עצומות. שפת הגאגא שפיתח נהרין טבועה בהם בכל תא בגוף. הם נעים בצורה כל כך מהפנטת, שגם כשרגעים בהופעה הופכים למעייפים עבור הצופה, אי אפשר להוריד מהם את העיניים. כמו פרימות בלרינות בשיאן, כשהרקדנים של בת שבע רוקדים, זה נראה כמו הדבר הכי קל בעולם. החוליות שבגופם נעלמו, ולכן יותר מכל יצירה אחרת של נהרין, זהו מופע ראווה לגאגא. אך גם מה שנראה כמו אלתור מוחלט, תזוזה ארעית בחלל, היא מחושבת ומגובשת לחלוטין. לכל רקדן ורקדנית יש תפקיד. סיפור שהם צריכים לספר, גם אם הצופה לא באמת מבין מהו. אותו יופי ויזואלי וסדר שמארגן נהרין הם שעושים את היצירה לכזו שהולכת איתך הביתה, ונכנסת במפתיע אל החלומות והתת מודע, שם ככל הנראה מקומה האמיתי.  

"עבודה אחרונה"  היא לא קלה לצופה. היא לא קומוניקטיבית כמו עבודות ותיקות של נהרין. היא מאמצת, ולא מתחייבת על כלום. אבל כשנותנים לה את ההזדמנות, המאמץ משתלם. הכאוס שנוצר לקראת סוף היצירה, כשכל הרקדנים משתוללים על הבמה ויוצרים את ההרגשה כאילו היא מלאה בעשרות אלפי אנשים, הוא אחד הרגעים היפים והמרגשים של נהרין. דווקא אותו חיבור בין השקט המהפנט שהיווה את רוב היצירה לבין הרעש המוגזם וההיסטרי שבא אחריו, מציג את הגאונות של נהרין בשיאה. והוא יודע את זה, ולכן משתמש באיקונוגרפיה נהרינית - הרעשן הענק של "קיר", רובה האם-16 של "זינה" ומעגל הרקדנים בלבן של "חלב שחור". כולם מצטרפים יחד לפגישת מחזור. האם מדובר בנפנוף אחרון לשלום, כמשתמע משם היצירה, או סתם כרמזים ששתל נהרין לצופיו האדוקים, לא ממש ברור, וגם לא ממש משנה.

בת שבע (צילום: גדי דגון)
העולם על פי נהרין | צילום: גדי דגון
בחזרה פתוחה שנערכה לעיתונאים לפני הבכורה, נשאל נהרין על מה היצירה. אבל בדרכו הנהרינית המסתורית, הוא לא נתן מענה. "אני מזמין אתכם לעולם שלי" הוא כל מה שענה, והשאיר אותנו לנסות ולגלות מה טיבו. כמו חלום בשעת שינה, ל"עבודה אחרונה" יש שלבים שצריך לעבור. הכניסה העדינה אליו, ההתמסרות המוחלטת אך המעורפלת, ולבסוף, הסיומת שנקטעת במהרה ודורשת עוד כמה דקות לפני שמתעוררים והולכים. אבל כשנהרין נשאל באיזה חלום אנחנו צופים, ענה בפשטות שמסבירה הכל: "אני לא מספר על החלומות שלי. כי אז אני מרגיש שריכלתי על השינה שלי".

"עבודה אחרונה" מוצגת בימים אלה בבכורה עולמית במרכז סולן דלל, מרכז הבמה בגני תקווה ובמשכן אמנויות הבמה בבאר שבע. כרטיסים באתר הלהקה.