כשיצאו מתן ולילך מפתח הבית נתגלתה להם מרכבה, ובה נהג שמנמן ומחויך.
"אתם לרב?"
הם אישרו את הדברים ונאלצו להאמין לנהג שטען שהוא יסיע אותם אליו.
"שנאמר, הרוצה את הרב ילך אליו", אמר הנהג וצחק בקול רם. לילך ומתן התאמצו כדי להגיע לחיוך.
הם עלו למרכבה בחשד ובאמון.
הנהג מיד פתח במונולוגים: "הרב הזה זה רב מיוחד, מספרים עליו שהיו באים אליו 80 ליסטים, שזה אומר גנבים, היה אוחז בהם בידיו ומפיל אותם הנה והנה, מרביץ בהם את תורתו עד שהאחרון מהם היה נמלט על נפשו. נמלט האחרון שבהם והיה חוזר עם חבר מרעיו שניסו לכפות על הרב לעבור לצד האחר. הוא הרביץ בהם לבדו, במכותיו ובחכמתו, עד שכולם היו חוזרים בתשובה".
"פה שמאלה", אמר מתן.
"אני יודע שזה נשמע לא אמין. אבל אני אספר לך סיפור ששמעתי מאשתי. היא הייתה שם. כשחזר הרב ממלחמתו ברומאים היה עני וחסר כול. ראש הקהילה אמר שיש לעצור אותו ולהימנע ממראהו בציבור. בכלאו הציקו לו סוהרים ואסירים. אז נזכר בעינוי הרומאים וברח אל היער ושם אכל רק חרובים".
"פה שמאלה", אמר מתן.
"אתם קטני אמונה, אספר לכם סיפור שראיתי במו עיניי. הרב לקח גוש חמר והפך אותו לגולם חי. הרב נבהל מהגולם וכך גם כל אנשי העיירה, שעינו אותו יום וליל. הגולם ביקש מהרב גולמה, אך הרב לא היה יכול לעשות זאת. הגולם ביצע פוגרומים בעיירה עד שהרב בחן בתורת הנסתר והצליח לעצור אותו".
"פה שמאלה ועצור".
"אני מקווה שלמדתם מי זה הרב הזה שאליו אתם הולכים".
"כן, למדנו", אמרה לילך, "זה ברוס לי, רמבו וד"ר פרנקנשטיין".
המרכבה נעלמה, והם נכנסו לבית הרב דרך דלתו הפתוחה. הם ציפו בכל זאת לנסים, אבל הרב ואשתו עסקו בדברים יומיומיים: הוא קרא בתורה והיא שיחקה עם ששת ילדיה בסביבון, לאחר מכן הכינו יחד ארוחה, ניקו את הבית, נחו מעט וחזרו חלילה. מתן נזכר מהיכן הוא מכיר את הילדה, זו בת הרב. הוא ניגש לשאול את הרב, אך זה התעלם. הוא ניגש לאשתו, והתעלמה גם היא. גם לילך ניסתה לדבר איתם והם לא הבחינו בה.
"אני שמחה שנשארת איתי", אמרה רחל לרב.
"כן, נראה שטעיתי ולא אירע כל דבר רע".
"וגם אם היה קורה, נסתרות דרכי האל".
מתן צעק בתחינה "רבי, אני צריך שתציל אותי. אני לא שייך לפה, לא הייתי אמור לחזור. תחזיר אותי לשלוותי. אני מתחנן. אני אוכל לעזור לך למצוא את הבת שלך".
"שבת רגועה ויפה", אמר הרב לרחל.
רחל חתכה דג גדול ובו דגים נוספים שיספיקו לכל בני המשפחה.
"בתיאבון, יקירי".
"בתיאבון, אשת חיל".
אף קול או תזוזה מצד לילך ומתן לא זכו לתגובה, ונראה שלא היו מודעים לאובדנה של הילדה. הילדים הלכו לישון, והרב אמר לאשתו לבוא איתו לחדר השינה.
"אתה מבין מה זה אומר?", שאלה לילך ברעדה, "הצלחנו. הצלחנו למות. אני עשיתי טעות, מתן. אני חושבת שלא באמת רציתי למות. יש בי עוד תשוקות, דברים שאני רוצה לעשות".
מתן זכר היטב את המוות "תירגעי, אנחנו לא מתים. אני חושב שמדובר בחרם".
"חרם כל כך קר וחד? שאנחנו לא מצליחים להשפיע עליהם בכל צורה. אנחנו עוברים מול עיניהם, צועקים, והם לא מנידים עפעף? חוזרים לענייניהם".
"ככה זה, אם הם יתייחסו אלינו, יהיה משהו שיזכיר להם שקיימים דברים מחוץ לאמונתם. העולם הנוח שלהם יישבר. מבחינתם חרם זה לא דרך לפגוע בנו. זה לשמור על עצמם".
"קשה לי להאמין".
"אני רואה את החיובי בעניין. הבחירות האישיות שלנו לא ישפיעו על איש ולא יפרו שלוות אף אדם. אנחנו חופשיים".
לילך צרחה צרחה שאחריה אף אדם לא יוכל להיות שלו, צרחה שלא צרחה מעולם בעולם העדין שבנתה לה, ולמעט מתן איש לא התייחס.
"אנחנו מתים", קבעה לילך, "ויכול להיות שאתה לא מזהה את זה כי זה מוות גרוע משלך".
"זה לא יכול להיות. כל עוד אני מתלונן אני חי".
הם יצאו מבית הרב, והעולם נראה בדיוק אותו דבר. חלק מהאנשים הבחינו בהם וחלק לא. כשדיברו על דברים שברומו של עולם או דברים בטלים, שמעו אותם, אך כשניסו לדבר על אמונה או על סבל איש לא שמע.
דרור ניר קסטל הוא כותב תוכן ולשונאי. סיפוריו הופיעו בקובצי הסיפורים "סיפורים עם חוש הומור" ו"הולכים ומסתבכים". הפיץ ספר שירה דיגיטלי בשם "שירי דרור" בהוצאת כתב. כמו כן ייסד את האתר "ילדי הקומדיה", אתר בענייני קומדיה והומור. אתם מוזמנים לתמוך בספרו החדש "לחיות. יותר או פחות" ב"Headstart"