עמוס עוז: הספרים המומלצים ביותר של הסופר המנוח

הסופר עמוס עוז נולד בירושלים ב-1939 בשם עמוס קלוזנר. אביו, יהודה אריה קלוזנר, היה דוקטור לספרות עברית. אמו, פניה, התאבדה כשהיה בן 12. כנער למד בבית ספר דתי משום שהחלופה הייתה בית ספר סוציאליסטי, ומשפחתו הרוויזיוניסטית לא ראתה את זה בעין יפה, אך כבר בשנת 1954, כשהוא בן 14 וחצי, החליט לעזוב את בית אביו ועבר לקיבוץ חולדה, שם אומץ על ידי משפחת חולדאי.

בשירותו הצבאי שירת כצנחן - עובדה שבאה לידי ביטוי בסיפור הקצר המפורסם, "דרך הרוח", ובו קיבוצניק רב-מעללים שעד כה התבייש בבנו החלוש בא לחזות בו במפגן צניחה, אך בנו נתקע עם המצנח על חוט חשמל - ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב-1965 יצא ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "ארצות התן" (שם הופיע לראשונה "דרך הרוח"), ועורר את סקרנותם של המבקרים, שהשוו אותו לברדיצ'בסקי ולברנר. ב-1966 יצא הרומן הראשון שלו, "מקום אחר". במרכזם של שני הספרים עומדים אנשי הקיבוץ. עוז נשאר בקיבוץ חולדה עד 1985, נישא לנילי בת הקיבוץ, ולשניים נולדו שלושה ילדים. ב-1968 יצא אחד הרומנים החשובים ביותר של עוז, "מיכאל שלי", שלדבריו נכתב ברובו בשירותים מאחר שכתב אותו בלילות, רצה לעשן ולא רצה להעיר את נילי. שפע הדיונים והניתוחים לרומן, שמתרחש בירושלים של תקופת הצנע ומסופר מנקודת מבטה של חנה הנישאת למיכאל אך שוקעת יותר ויותר בעולם החלומות, הביאו את עוז לבקש שיפסיקו לרתום את הטקסט לרעיונות שונים ומשונים.

בשנים הבאות הוסיף עוז לכתוב ולהוציא לאור ספרים רבים, בהם גם קבצי סיפורים קצרים, ספר נוער ("סומכי"), קבצי מסות על ישראל, ספרים על כתיבה ועל יהדות, וגם ספרים העוסקים בישראל ובמצב הפוליטי. כשבנו הקטן חלה באסטמה עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר בערד.

בשנת 2002 ראה אור ספרו המונומנטלי "סיפור על אהבה וחושך", ובו מתאר עוז באריכות וביופי אין-קץ את ילדותו עד לשלב התאבדותה של אמו. הספר נחשב לאחד הרומנים הגדולים בספרות העברית, תורגם לשפות רבות וב-2015 זכה לעיבוד קולנועי (שהיה מאמץ ראוי להערכה, אך סרט מושמץ למדי, יש לומר) על ידי נטלי פורטמן, שביימה וגילמה את התפקיד הראשי: את אמו של עוז.

עוז הפך לסופר הישראלי המתורגם ביותר, וספריו תורגמו לכ-45 שפות. אולם למרות שזכה להכרה ולביקורות טובות מתחילת דרכו, הפרס הספרותי הראשון הגיע רק ב-1976 (על "הר העצה הרעה", שלוש נובלות מצוינות), והפרס השני הגיע ב-1983. זרם העיטורים הספרותיים וההומאניטריים התגבר, והגיע לשיאו בשנות ה-2000, אז זכה, בין היתר בפרס גתה (שנחשב למקבילה הגרמנית לפרס נובל), קיבל מספרי תארי דוקטור לשם כבוד, הפך לישראלי הראשון שזכה בפרס היינריך היינה, זכה בפרס ישראל, קיבל עיטור מלכותי ממלך ספרד ועוד. שמו עלה שוב ושוב כמועמד לזכייה בנובל לספרות החל מ-2007 ועד השנה. בראיון האחרון ל"הארץ" באוקטובר 2018, אמר עוז "אם אצא מהעולם ללא הנובל ארגיש מסודר... אני הייתי כותב את אותם ספרים גם אם היו מטילים עלי קנס אחרי כל ספר".

בין רומן לרומן התבטא עוז ללא הרף כאיש שמאל סוציאל-דמוקרטי בתקשורת והביע את דעותיו בפומבי. הוא כתב מאמרים בעיתונות, התראיין, פעל כדובר ב"שלום עכשיו", הזדהה עם מפלגת העבודה ולאחר מכן עם מפלגת מרצ וגם נכנס למקומות סמליים ברשימת מרצ בשנות ה-2000. ב-2011 שלח למרוואן ברגותי בכלא את התרגום לערבית של "סיפור על אהבה וחושך" עם הקדשה חמה.

עם זאת, כסופר וכאדם היה אהוב גם על מתנגדיו הפוליטיים. כנראה משום שסימל ציונות "של פעם", וגם מאחר שספריו הוכיחו את אהבתו לארץ מעל לכל ספק. מאז נודע דבר מותו ביום שישי, לצד ההספדים מנשיא המדינה, מראש הממשלה ומאנשי רוח בארץ ובעולם, צצו ברשתות החברתיות אינספור סיפורים קטנים על מחוות אנושיות מעוז, לצד מכתבים שכתב לסופרים צעירים ששלחו לו את ספריהם - בהם עודד אותם וציין גם מראי מקום שאהב במיוחד.

בשנים האחרונות התגוררו עוז וזוגתו נילי בתל אביב. בספטמבר 2018 יצא ספרו האחרון, ספר שיחות עם העורכת שלו, שירה חדד, בשם "ממה עשוי התפוח". בתחילת החודש הבא היה אמור להשתתף בפאנל ספרותי עם חדד בעיריית תל אביב. עוז נפטר בסוף השבוע בשנתו, לאחר מאבק במחלת הסרטן.