הוא סירב לחתום על מרבית יצירותיו, התעלם במכוון מארץ ישראל והחליף את הקנאבס הלבן בבד שחור. מאיר פיצ'חדזה ז"ל, אחד היוצרים החשובים והאהובים שראתה ישראל, מעולם לא היה חי יותר. ביום שני תוצג תערוכת יחיד של האמן, בה ייחשפו יצירות מעיזבונו האישי שמעולם לא הציג.

פיצ'חדזה (2010-1955), שנולד בגיאורגיה ועלה לישראל בגיל 18, נותר כל חייו מהגר. גם כשנחשב לפופולרי במיוחד הן בקרב קהילת האמנות והן בקרב הציבור הרחב, וגם כשיצירותיו נמכרו ב-70,000 שקל האחת, הוא נותר בציוריו עם אותה מזוודה עמה עלה לארץ ובלי להציג ולו קמצוץ מהחיים בישראל. לכן לא פלא שהתערוכה שלו תוצג דווקא ב"כנס ההגירה הבינלאומי-3" המתקיים השבוע במרכז האקדמי רופין (19-21.05)".

אין תמונה
"רק השנים יראו כיצד יצירותיו השפיעו על אחרים"
אוצרת התערוכה אלכס פרידמן מספרת כי אולי הציבור הרחב מכיר רק שני אמנים – קדישמן ותומרקין - אבל רק השנים יוכיחו אם דווקא פיצ'חדזה הצעיר והמנוח הוא שהשפיע יותר.

"בעוד קדישמן מבצע פעולות אמנותיות כגון "היער הצהוב" ומשחרר עדר הכבשים בביאנלה בוונציה, ותומרקין מגיב לאירועים פוליטיים, פיצ'חדזה מצדו לא מתעניין לא באלו ולא באלו. אין ספק כי פיצ'חדזה הוא יוצר חשוב ביותר, רק השנים יראו כיצד מתבטאת השפעתו על יוצרים אחרים". 

המורבידיות עטפה את חייו של פיצ'חדזה ואת הקנבס הלבן והמוכר החליף בשחור. "לדבריו, מות אחותו דחף אותו לעזוב את כל שהכיר. בראש ובראשונה, את סגנון הציור שהכיר עד אז והושפע רבות מעבודותיה ומסגנונה. כפי שהוא מעיד בעצמו 'שיניתי את סגנון הציור שלי, גם בפורמט וגם בתוכן. אפשר לומר כי סגנון הציור שהבאתי איתי מגרוזיה היה סימבולי ורומנטי. אחרי ההתאבדות של אחותי העבודות שלי הפכו יותר גדולות וסגנון הציור נהיה יותר מערבי ומודרני” (נטע גל עצמון, קטלוג תערוכה, מאיר פיצ'חדזה ואסד עזי).

"כיסוי הבד בצבע השחור היה ניסיון שכלתני, תגובה לשיח הרווח באמנות אודות 'טוהר הבד הלבן', ה'נושם'. פיצ'חדזה. 'המורד המתגרה', כהגדרתו, ביקש לכסות את הבד מראש ו"להאיר" אותו מחדש באמצעות הציור. לחיים התייחס כשילוב מורכב בין טוב ורע, שמחה ועצב, חושך ואור. ביחס לעבודותיו התבטא "החיים בסך הכל עצובים... אני תמיד מתייחס לעבודות שלי כמו גחליליות... חושך, חושך אבל יש מדי פעם משהו שמאיר" (מאיר פיצ'חדזה, בראיון עם רינו צרור, חוצה ישראל, חינוכית 23).

אין תמונה
הפנה עורף לתרבות הישראלית והגיאורגית
לציוריו הרבים אין שמות, למה?
"פיצ'חדזה לא נתן שמות לעבודותיו ולא חתם עליהן. בראיון בשנת 1994, אמר כי 'תמיד יש לי בעיה להגיד שזהו זה, הציור גמור. ככה תמיד נשמרת האופציה להמשיך אותו. אם מבקשים ממני - אני חותם מאחורי הציור" [סער דיין, מאיר פיצ'חדזה מסכם עשור, מעריב 04.02.1994].

אילו יצירות ייחשפו לראשונה?
"בין היצירות שנחשפות לראשונה בתערוכה זו ישנו אקוורל בו מתואר נוף, כתמי ובהיר, שככל הנראה צויר מהתבוננות. מה שמעניין בו הוא שהוא חתום בעברית. פיצ'חדזה לא נהג לעשות זאת, לרוב השתמש פונטית באותיות גיאורגיות והאותיות חדלות מתפקודן התקני והופכות בידיו לסימנים צורניים ותו לאו". 

פיצ'חדזה הפנה עורף לתרבות הישראלית?
"הפניית העורף של פיצ'חדזה מופנית הן כלפי התרבות הגיאורגית והן כלפי זו הישראלית. הוא פונה מעבר לים, תר אחר השפעות רחבות, אוניברסליות. בעיניי, זוהי תובנה מפוכחת של מי שעל בשרו הכיר את גבולותיו המלאכותיים של הלאום באשר הוא.

"אף על פי כן, התקבלותו בקרב שדה האמנות הישראלי ואף יתרה על כן, בקרב הקהל הרחב בישראל, יוצאת מגדר הרגיל. זוהי תופעת השתלבות מרתקת מן הבחינה הסוציולוגית, שכן האיש שזרותו אפיינה אותו, המהגר, יותר מכל דבר אחר, זרות שמתבטאת ללא ספק בעבודות שלו, הוא-הוא האיש שכה התחבב על הקהל הישראלי".