אירוע מחאה ראשון נגד מעצרה של המשוררת הערבייה דארין טאטור נערך אמש בתל אביב. האירוע – שירה בסולידריות – נערך בחנות הספרים "סיפור פשוט", והוא הראשון בסדרת אירועי מחאה מתוכננים שיוזמת המשוררת טל ניצן. אירוע המחאה הבא ייערך ביום חמישי באכסניית אל יאחור בחיפה. בתחילת השבוע נערכה גם הפגנה למען שחרור המשוררת.

טאטור, משוררת פלסטינית בת 33 מהכפר ריינה (ליד נצרת), נעצרה באוקטובר 2015 על ידי משטרת נצרת בעקבות פרסום שיר וסטטוסים בפייסבוק. בנובמבר הוגש נגדה כתב אישום באשמת הסתה לאלימות והזדהות עם ארגון טרור. טאטור שהתה במשך למעלה משלושה חודשים במעצר, ולאחר מכן שוחררה למעצר בית בתנאים מגבילים שבו היא מצויה עד היום.

"מדובר בסתימת פיות ופגיעה קשה בחופש הביטוי ובחופש המחאה, שלב חמור נוסף בהידרדרות זכויות האדם בישראל, והליך מביש אשר יאה למדינות טוטליטאריות ואין לו מקום במשטר שמתיימר להיות דמוקרטי", כתבו יוזמי האירוע. "רדיפה זו אחר משוררת ערבייה צורמת במיוחד על רקע התעלמות רשויות החוק מדברים אלימים, גזענים וחמורים בהרבה שמפרסמים ברשת יהודים, מדי יום: איפָה ואיפה ודיכוי חד-צדדי שגם להם אין מקום במדינה המתיימרת לשוויון בפני החוק".

באירוע בתל אביב השתתפו כ-20 משוררות ומשוררים, סופרים ומתרגמים. בין המשתתפים היו ד"ר אילנה המרמן, יעל גלוברמן, ליאת קפלן, אלי הירש, אסתי ג. חיים, נעם פרתום, מי-טל נדלר, רחל פרץ, רועי צ'יקי ארד ואחרים, מול קהל רב שגדש את החנות. טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל לשירה, ביקש ששיריו יוקראו באירוע, והסופר עמוס עוז, שנבצר ממנו לבוא עקב נסיעה, ביקש לצרף את קולו למחאה.

עם אליקו הירש באירוע מחאה פואטי הקורא לשיחרורה של המשוררת הישראלית-פלסטינית (והצמחונית, הפמיניסטית, חובבת החתולים) דארין טאטור, תושבת הכפר ריינה שליד נצרת, שנאסרה לשלושה חודשים ומאז כלואה כבר חודשים רבים במעצר בית בשל שיר שכתבה ופירסמה בפייסבוק. שיר שבו היא מבכה את מצב עמה הכבוש וקוראת לו להתקומם. גודל האיום האבסורדי שהיא מהווה: 30 לייקים שזיכו אותה בתואר הנפשע והחמור 'מסיתה לפעולות טרור' : / אנחנו מחייכים כי מפנטזים על שיחרורם של כל האסירים הפוליטיים ��

A photo posted by Noam Partom (@noampartom) on


"באילו מילים להתייחס אל מדינה עם פסאדה של דמוקרטיה שפועלת בשיטות טוטליטריות מובהקות?", תהתה טל ניצן באירוע. "איך להגיב על מעצר של משוררת, באישון לילה, בעוון פרסום שיר? לדבר על 'קו אדום' ש'נחצה'? הרי כבר שנים שההתנהלות הישראלית היא חצייה מתמשכת של קו אחרי קו אדום. מה לומר – חרפה, שערורייה, ביזיון, לא יעלה על הדעת? הרי המציאות הזאת היא סיוט, פוקחים עיניים והוא עוד שם, עולה על הדעת ועל כל דמיון. לדבר שוב על חופש הביטוי, על משפט צדק, על שוויון בפני החוק, על דמוקרטיה? הרי אלה מושגים דמיוניים בישראל".

"אנו מתאספים פה היום כדי לא לשתוק", הכריזה ניצן, "כדי לדעת שלא שתקנו כשהדבר הזה קרה ולהבטיח שלא נשתוק גם בעתיד. כי עדיין יש הבדל בין מציאות שבה פשעים כאלה יכולים להתחולל בשקט, במחשכּים, בלי תגובה, ובין מציאות שבה מקימים על דבר כזה מהומה. כי אנחנו מתעקשים לפרוץ את הבידוד שמנסים לכפות על דארין טאטור, להפריע לניסיון להרחיק אותה מהעין, להעלים אותה, לכפות עליה אלם. כי על כל סתימת פיות נגיב בצעקה. כי אי אפשר לכבות את זכות ההתנגדות והמחאה, ואי אפשר לצפות לשירי הלל ותודה על עוול יומיומי שנמשך כבר חמישים שנה".

ניצן הזכירה כי בית המשפט דחה אמש את בקשתה של טאטור להעביר את מעצר הבית לבית הוריה עד לקבלת תסקיר של קצין מבחן, "כי מי יודע איזו סכנה צפויה מהקלה שכזאת. אין צורך לפרט את המחיר הכלכלי והנפשי שבהחלטה השרירותית לקבוע את מעצר הבית בדירה שכורה באיזור המרכז, הרחק ממשפחתה. כמה ארטילריה על פרסום שיר וכמה סטטוסים".

בסיום דבריה קראה ניצן "לשים קץ לפארסה ולרדיפה, לשחרר את דארין טאטור ולבטל את כתב האישום המגוחך נגדה. אני מתביישת להיות אזרחית במדינה שרודפת משוררים, אני מתביישת בפריבילגיה שיש לי בתור יהודייה – לפחות לעת עתה – לפרסם כל טקסט שאני רוצה בלי סכנת מעצר. כל עוד דארין לא חופשייה, גם החופש שלנו הוא רק לכאורה".

אילנה המרמן, שפירסמה השנה את הספר התיעודי על הכיבוש "אישה לבדה" (הוצאת אחוזת בית), הקריאה את תרגומה של תמר גולדשמידט לשיר שבגינו נעצרה טאטור. התרגום נעשה ישירות מערבית, ושונה מזה שהוקרא בבית המשפט. לדברי ניצן, יש בשיר קריאה להתקוממות, אך לא הסתה לאלימות.

התקומם עמי, התקומם נגדם

בירושלים חבשתי את פצעיי

ונשפתי את דאגותי לאלוהים

ונשאתי את הרוח על כף ידי

למען פלסטין ערבית

לא די לי בפתרון של שלום

לא אוריד את דגליי לעולם

עד אשר אורידם מעל מולדתי

אכופף אותם לימים שיבואו

התקומם עמי, התקומם נגדם

התקומם נגד התקפות המתנחל

ולך בעקבות שיירת השהידים 

קרע את המסמך המביש

שנשא את הניצחון להשפלה

שמנע מאתנו להחזיר את הצדק

הם שרפו את הילדים שלא חטאו

ובהדיל צלפו לעין כל

הרגו אותה לאור היום

התקומם עמי, התקומם נגדם

התקומם נגד אלימות המסתערב

אל תטה אוזן למשרתי השלטון

כבלו אותנו באשליית השלום

אל תחשוש מלשונות המרכבה

כי האמת שבלבך חזקה יותר

כל עוד אתה מתקומם במולדת

שחייתה את הפשיטות ולא עייפה

עלי קורא מקברו

התקומם עמי, התקומם נגדם

כתוב לי פרוזה בבושֶׂם

היית המענה לאיברים שנקרעו מגופי

התקומם עמי, התקומם נגדם

המרמן קראה בדבריה למרי אזרחי לא-אלים, ואמרה בין השאר: "לפלסטינים יש רק סכינים וחומרי נפץ, ולכן ההרס שהם מחוללים ממדיו קטנים יותר. אבל הייאוש – אחרי חמישים שנה – ממדיו גדולים יותר הרבה יותר. כי הם חסרי אונים נגד הכוח האדיר שעומד מולם.

"על הרקע הזה צמח שירה של טאטור. והבנת הרקע הזה הוא דבר חשוב אף יותר מהקריאה לחופש הביטוי ולשוויון מול החוק. ישראל מזמן חדלה להיות מדינה ששולטים בה חוקים חוקיים – כל כולה מתנהלת בסימן של חוקים ומעשים לא חוקיים. שוויון לאוכלוסייה הערבית לא היה פה מעולם. דיכוי צבאי של התושבים הערבים, גירושם והפקעת אדמותיהם התנהלו מאז קיומה של המדינה. מערד והנגב שבדרום ועד ברעם שבצפון.

"אני לא מזדהה עם תוכנו הלאומני של השיר של דארין טאטור. אני לא מזדהה עם לאומנות משום צד, ואף מתעבת אותה תיעוב גדול במיוחד כאזרחית של מדינה שהלאומנות השתלטה על כל קיומה והשיח הציבורי שלה. אני גם אישה חילונית ולא נוח לי עם הגוון הדתי של השיר. נאורותי היא נאורות מערבית (שלא חילצה את אירופה ממעשי ההשמדה הגדולים ביותר שנעשו מעולם בהיסטוריה האנושית), נאורות מערבית אוניברסלית במדינה יהודית גזענית. אבל אני מבינה לחלוטין את הצורך של דארין לקרוא לבני עמה להתקומם. כן, התקוממות אלימה. וכי איזו התקוממות לא אלימה יכולה להיות בנסיבות הקיימות? - ואני חושבת שזכותה לממש את הצורך הזה, לומר ולכתוב את הדברים האלה בזמן שהשיח בחברה הישראלית היהודית אלים שבעתיים, ומעשיה אלימים פי מיליון – לכתוב אותם ולהישאר אישה חופשיה ככל שפלסטיני יכול להיות חופשי במדינת ישראל ...  אני רואה במדינת ישראל את האחראית להולדת שירים כמו השירים האלה, והלכי מחשבה כאלה, אצל ערביי ישראל ויהודֵיה כאחד". 

בסיום האירוע הקריאה טל ניצן מכתב שנשלח מטאטור (שנכתב בכתב יד, מאחר שנאסר עליה להשתמש באינטרנט), שכותרתו "מי שאינו מודה לבריות לא יודה לבורא"":

"במילים מועטות אלו אני פותחת את מכתבי זה לכל מי שעמד איתי ועם בני משפחתי במצוקתנו ובשעת המבחן הקשה שאנו עוברים.

אני מודה לכם מכל הלב, ואולי הכרת התודה היא המינימום שאפשר לומר בהיותי בכלא ובגלות, רחוק מכל אשר חייתי לפני המעצר. על אף הקשיים אשר עברתי ועודני עוברת, עמידתכם איתי וקולכם אשר הגיע אלי הינם קרן אור שממנה אני שואבת את הכוח להחזיק מעמד.

מכתבי אל כולכם ללא יוצא מהכלל הינו מסר מאישה אוהבת, השואפת לשלום וביטחה, ומקווה שצדק ושוויון יהיו מנת חלקם של כל בני האדם בכל מקום. אישה שכל חייה מסתכמים בעט ונייר ותמונה, שיום אחד היה לה חלום שיהיו אנשים כמוכם, המחפשים חלום באמצע כל הסיוטים הסובבים אותנו.

כן, אני מודה לכם; ואני מניחה בין ידיכם את כל תקוות האנושות, שאותן אתם רואים, שומעים ומרגישים.

אוהבת אתכם,

דארין טאטור"