אם עוברים על הפרטים היבשים בביוגרפיה של הסופרת גל שגיא, קשה להבין איך אישה בת 26, בת לטייס שגדלה בסביבה תומכת ומבוססת והעבירה את ילדותה בבסיס חיל האוויר רמון, כותבת רומן אפל כמו "ילדים מקנבס" (ראה אור בהוצאת גוונים).

גיבורת הספר היא עלמה, סטודנטית לקולנוע שגדלה בקיבוץ וחיה עם בן זוגה גדי בתל אביב. כמו זוגות רבים בגילם, עלמה וגדי חווים קשיים כלכליים וזוגיים, כך שהבית המשותף של השניים מרגיש עבורה פעמים רבות כמו כלא ולא כמו מקום מבטחים. בניסיון לברוח מהכל היא בוחרת לקבל הצעה לדגמן בעירום ומקווה להרוויח את מה שנראה בתחילה כמו כסף קל, אך בהמשך מקים לתחייה שדים מעברה. נראה שעל פי הספר, לא משנה אם את אישה בוגרת ומשכילה או ילדת קיבוץ תמימה עם משרוקית על הצוואר - כדאי לך להישמר מפני גברים חזקים ממך שינסו לפגוע בך.

"אני חושבת שאני ממש אוהבת להתעלל בדמויות שלי", אומרת שגיא. "כמעט בכל טקסט שאני כותבת קורים דברים רעים לדמויות. יכול להיות שיש בזה גם אלמנט של נקמה עצמית על כל מיני דברים (צוחקת)".

המסע של עלמה בעולם צילומי העירום מתרחש במקביל לעבודה על סרט הגמר שלה בו היא מראיינת ילדים צעירים, ראיונות שמחזירים אותה לילדותה בקיבוץ. הספר מלא בתיאורים של התרחשויות ואירועים, ומעט מאוד תיאורים של רגשותיה ומחשבותיה של עלמה. "מאוד קשה לי לכתוב על רגשות", מספרת שגיא. "אני מוצאת דרכים, טריקים אולי, כדי להעביר את מה שאני רוצה בלי להשתמש בהם. אני משתדלת להעביר רגשות דרך הסאבטקסט ואני מקווה שהקוראים מצליחים לקרוא בין השורות את מה שהדמות מרגישה. לפעמים זה גם יותר חזק בעיניי כאשר הדמות לא אומרת את הכל".

גל שגיא (צילום: דניאל לוסטיג)
"זה יותר חזק בעיני כשדמות לא אומרת הכל". גל שגיא | צילום: דניאל לוסטיג

זה קשור לכך שגדלת בבסיס צבאי עם אבא טייס?

"אצלנו במשפחה מדברים בפתיחות על הכל חוץ מרגשות. אני מעריצה את אבא שלי ברמות לא הגיוניות, אני גם מאוד מחוברת לאמא שלי ומרגישה יותר פתוחה איתה, אבל אבא שלי הוא מישהו שאני הולכת בעקבותיו ומנסה לחקות. מגיל צעיר הוא אמר לנו שכל מה שאנחנו רוצים אפשרי. הוא מאוד תומך בקריירת הכתיבה שלי ובלימודי הקולנוע, מבחינתו שאשב כל היום ואכתוב ספרים והכל יהיה בסדר. הוא גם מאוד מפרגן וקורא ישר את כל מה שאני כותבת".

אבא טייס מסוק, סבא צלם עירום

"ילדים מקנבס" הוא הרומן השני שמפרסמת שגיא הצעירה. כמו גיבורת ספרה עלמה, היא לומדת קולנוע (בבית הספר מנשר) וחיה עם בן זוגה בתל אביב, העיר שבה היא מתפרנסת כברמנית ומנהלת עובדים בבר. אביה הנערץ עליה הוא אורי שגיא (לא לבלבל עם האלוף בדימוס בשם זה), מפקד טייסת מסוקי אפאצ'י בעבר והיום בעליה של מבשלת הבירה "אלכסנדר". שגיא הגשים את חלום ילדותו – לבשל בירה – לאחר שעבר פציעה קשה בתאונת מסוקים במהלך מלחמת לבנון השנייה. "הייתי בת חמש עשרה, בדיוק בזמן החופש הגדול", מספרת שגיא. "הוא נפצע, ושבוע לאחר מכן הייתה התרסקות נוספת בה נהרגו תום פרקש וצביקה לופט. צביקה היה החבר הכי טוב שלו, ואבא שלי, כשהוא עוד על כיסא גלגלים, ביקש לצאת כדי להגיע להלוויה".

המעבר שלו מהעולם הצבאי לעולם האלכוהול הפתיע אותך?

"באופן אישי, אחרי התאונה שלו התחילו להתפתח אצלי חרדות של מוות. אמרתי שאם לאבא שלי זה קרה אז הכל אפשרי בעולם הזה. תחשוב, אם הוא נפצע ושבוע אחר כך החבר הכי טוב שלו נהרג, כל דבר רע יכול לקרות. לחצתי עליו להפסיק לטוס אבל הוא הודה בפניי שהוא מכור לטיסה. אבל יום אחד הוא החליט להגשים את התחביב הכי גדול שלו, שזה בישול בירה. הוא התחיל לקחת קורסים וטס להרצאות בגרמניה, החליט לעשות שם תואר. ואז הוא חזר ופתח מבשלה שהפכה להיות אחת מבירות הבוטיק הכי מצליחות בארץ".

יש יתרונות בלהיות בתו של הבעלים של בירה אלכסנדר? הוא מנסה על המשפחה בירות חדשות?

"לא ממש. אני בעיקר זוכרת את ההתחלה, כשכל הבית היה מלא בצינורות ובקבוקים של לתת. אני זוכרת שבבית היה ריח מתוק כזה, וכסוכרתית זה שיגע אותי כי אסור לי מתוק".

שגיא העבירה את ילדותה, כאמור, בבסיס צבאי לצד שני אחים גדולים, אך גם בבתיהם של הסבים שלה, שעולמו של אחד מהם – אריה שגיא (סצ'י), מנהל מוזיאון הצילום בגן התעשייה בתל חי לשעבר – חדר גם ל"ילדים מקנבס". "שני הסבים שלי הם צלמים ושניהם קיבוצניקים", מספרת שגיא. "סבא אחד מצלם בעיקר נוף וציפורים, אבל השני מצלם הרבה עירום. כל הבית שלו בקיבוץ מלא בתמונות עירום – יש תמונות בשירותים, בסלון, בחדר השינה יש תמונה של קייט מוס. את כל התמונות האלה אני זוכרת מגיל ממש צעיר, הסתובבתי שם בבית יחד עם בני הדודים שלי וזה הרגיש מאוד טבעי".

את מתארת עולם שרחוק שנות אור מהעולם שעלמה פוגשת.

"מבחינתי סבא שלי הוא ההוכחה שאפשר להתעסק בעירום ובאמנות ממקום רגיש ולא מיני. במשפחה שלנו לא עשו מזה ביג דיל אף פעם, אני זוכרת שבגיל שמונה הלכנו עם כל המשפחה לתערוכה במוזיאון והיו שם דברים ממש ארוטיים, למשל חדר חשוך שהייתה בו טלוויזיה קטנה עם בחורה עירומה שציירה על הגוף שלה במזרקים. אני זוכרת שזה ריתק אותי, פתאום קלטתי שאולי זה לא בסדר, אולי אני קטנה מדי ולמה אני מסתכלת על זה".

"ילדים מקנבס" עטיפת הספר (עיבוד: עיבוד מחשב)
"ילדים מקנבס" עטיפת הספר | עיבוד: עיבוד מחשב

היית מצטלמת בעירום כמו עלמה?

"אני יכולה להגיד לך שאת רוב הדברים שעלמה עושה, אני בוודאות הייתי עושה אחרת".

רגילה לגברים, מפחדת מגברים

כמו בעירום, גם ביחס לגברים אפשר למצוא הבדל בין האופן שבו הם מתוארים בספר לאופן שבו רואה אותם שגיא. בעוד שב"ילדים מקנבס" רוב הגברים הם יצורים נצלניים ומניפולטיביים שרק רוצים להשכיב כמה שיותר נשים, שגיא עצמה חיה בזוגיות מאושרת, מחשיבה עצמה כטום בוי ומעידה שהיא מסתדרת טוב יותר עם גברים, שהם רוב חבריה.

"אני חושבת שהקונפליקט הכי גדול שיש לי הוא זה שמצד אחד אני כל כך רגילה לחברת גברים וזה המקום בו אני מרגישה הכי בנוח, עד כדי כך שלפעמים אני אפילו מאמצת לעצמי דפוסים גבריים, ומצד שני אני כל כך מפחדת מגברים ומהדברים שהם מסוגלים לעשות", אומרת שגיא.

במידה מסוימת, יש בך גם הרבה כעס על גברים.

"חלק מהכעס הוא על מה שהם מסוגלים לעשות מבחינה פיזית. איך אתם מעזים לנצל את הכוח הזה שיש לכם על נשים? חשוב לי להדגיש שאני גם כל כך מעריכה את הגברים שיש לצדי, אולי אני פשוט בוחרת אותם בקפידה".

את עובדת בבר בתל אביב. זה עולם שנחשב לכר פורה לאירועים של תקיפות מיניות מהסוג שאת מזכירה בספר, כמו בפרשת אלון קסטיאל.

"לדעתי, ברגע שבחורה מתלוננת או באה ואומרת 'הוטרדתי', 'נאנסתי', 'עשו לי משהו שלא רציתי', אני לא חושבת שיש מקום לשאלות כמו כמה שתית, מה לבשת או האם הוא חשב ששידרת לו משהו. מבחינתי, השאלות האלה אפילו לא צריכות להישאל. מהצד השני, יש מקרה של מישהו שקרוב אליי שמישהי הגישה נגדו תלונת שווא, משהו שלא באמת קרה. אני חושבת שאני רגישה מאוד לשני הצדדים. בכל זאת, אני חייבת לומר שזה חזק ממני להזדהות עם הצד של הקורבן, להזדהות ישר עם האישה ולהאמין לכל מה שהיא תגיד".

גל שגיא, ניר יוגב (צילום: ניר יוגב)
בוחרת את הגברים שלצידה בקפידה. גל שגיא | צילום: ניר יוגב

שגיא לא רואה בעצמה קורבן של תקיפה מינית, אבל כמו כמעט כל אישה בישראל, גם לה יש זיכרון של פגיעה. "אני לא באמת יודעת להגיד מה היה שם", היא מספרת, "אני רק זוכרת שכשהייתי בכיתה א', הייתי בקייטנה באיזה קיבוץ במרכז. היה שם מדריך שאני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה. אני זוכרת שהמדריכים היו מחלקים לנו כל הזמן מין פרסים כאלה: סוכריות תוססות, חלליות מפלסטיק, כל מיני כאלה. אני זוכרת שממש אהבתי את החלליות האלה מהפלסטיק. באחד הימים, כשלקחו אותנו למחנה בחורשה כלשהי, נשארתי אחרונה באוטובוס. אני זוכרת שהמדריך היה שם איתי, וכשרציתי לרדת הוא אמר לי שאם אני רוצה לרדת מהאוטובוס אז אני צריכה לתת לו נשיקה או חיבוק, אני לא לגמרי זוכרת. אני כן זוכרת שהוא ביקש מגע כלשהו תמורת הירידה מהאוטובוס".

ומה עשית באותו רגע?

"בסופו של דבר ירדתי מהאוטובוס, אז אני מניחה שעשיתי את מה שהוא רצה, ואני גם זוכרת שקיבלתי המון פרסים. האמת היא שבכלל לא זכרתי את המקרה הזה עד גיל 18. נסעתי יום אחד לבית של סבא וסבתא שלי בקיבוץ רביבים, והיו להם מלא ארגזים עם כל מיני שטויות שלנו שהם שמרו, ואני זוכרת שהסתכלתי על הצעצועים ומצאתי חללית כזאת. זה היה הזוי. פתאום בבת אחת נזכרתי בזה - כאילו החזקתי את החללית וידעתי שהיא שלי ופתאום נזכרתי בכל הסיטואציה. אני לא חושבת שזאת חוויה שעשתה לי טראומה לכל החיים אבל אני מניחה שזה משהו שמתבטא בכתיבה.

"מתוך כבוד לגברים אני משתדלת שלא לעבור בחדות לצד השני של הכביש. בכל זאת, כמו שאמרתי, אני מכירה גם סיפורים מהצד השני. אבל כן, יש לי משרוקית בתיק שאני הולכת איתה תמיד. זה למשל פרט שהכנסתי גם לדמות של בת השכנים בביקור של עלמה בקיבוץ. לעומת כל הדברים שקורים היום, מה שאני עברתי זה שטויות. אבל הטרדות הן משהו שהוא כמעט יומיומי. את לא יכולה לדעת מאיפה זה יבוא לך וזה הופך אותך למאוד חשדנית".