המוזיקה המוכרת מתחילה בבום, והמסך ב"הבימה" עולה על המחזמר המושלם בתבל. יהיו כאלה שיתווכחו על התואר, אבל חובבי תיאטרון ומחזות זמר רבים יסכימו: אין ולא יהיה כמו "עלובי החיים". וכאן, בעצם, טמונה הבעיה: איך כותבים ביקורת על מאסטרפיס שרץ באותה מתכונת כבר מעל ל-30 שנה? שאת כבר מכירה בו כל תו וכל אות מתוך שינה? האם להתפעל מחדש מהמוזיקה, מפיתולי העלילה ושילובי הסצנות, מהדמויות, מהמילים? להתרגש שוב מהסיפור בעיוורון של אוהבת ותיקה? או האם להיטפל כמו קרציית פורומי-מעריצים לכל תלתל שלא יושב במקום על הפאה של עידו ברטל?

הנה פתרון חלקי לבעיה: לקחת איתך להצגה מישהו שלא מכיר אותה, שיראה אותה עבורך בעיניים חדשות. כך עשיתי וכך נחשפתי לתובנה הראשונה של הערב: "עלובי החיים", המחזמר המושלם בתבל, למעשה רצוף חורי עלילה. כלומר, למי שקרא את הרומן המקורי של ויקטור הוגו או חרש מאמרי אינטרנט בנושא, כל ההתרחשויות ברורות לחלוטין: אסיר נמלט בשם ולז'אן מחליט לשנות את חייו, מציל את קוזט, ילדתה של זונה מתה בשם פנטין, ומגדל אותה כשלו, וכעבור שנים מצטרף למהפכת הסטודנטים כדי להציל את מריוס, אהוב לבה של קוזט, כל זאת בזמן ששוטר אובססיבי בשם ז'אבר מנסה ללכוד אותו. הגיוני.

אבל אם הגעתם להצגה ללא רקע מקדים, אתם בהחלט עשויים להתבלבל לנוכח כמה תהפוכות בלתי מוסברות, כמו איך ולז'אן הופך תוך ארבע שניות מאסיר נמלט לראש עיר מכובד, או למה הוא בעצם מקריב את עצמו למען איזה אלמוני שנדלק על הבת שלו, ובכלל - "לא ברור מההצגה לאיזה מעמד הוולז'אן הזה משתייך, וזה הרי מחזה שעניין המעמדות כל כך משמעותי בו", הקשה בעלי, ובצדק. אז הנה העצה הראשונה למי שמגיע ל"עלובי החיים" בלי רקע מוקדם: תעשו שיעורי בית. הרבה קטעים ב"עלובי" מניחים מראש שהקהל בקיא בעלילה ובהיסטוריה, ואם זה לא המקרה שלכם אתם עלולים למצוא את עצמכם מבלים את רוב הזמן בלחישות רמות של "לא הבנתי, זה ההוא ממקודם?", וחבל.

אמיר דדון
סליחה, מאיזה מעמד אתה? דדון בתפקיד ולז'אן | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור

מי זה כנפבה לנידף? 

התרגום העברי בהחלט לא מקל על הבנת המתרחש. אמנם תרגומו המיתולוגי של אהוד מנור זכה לכבוד ושבחים, והוא ראוי להם, אבל שוב – אם אתם לא פריקים של המחזה שמכירים את הטקסט בעל פה, אתם עלולים ללכת לאיבוד בתוכו. הסגנון המליצי ועתיר-המטאפורות משבש לא פעם את המשמעות הפשוטה של המילים, ויותר מזה – לפעמים קשה להבין מה השחקן אומר. למשל, בקטע שבו מפקח המשטרה ז'אבר מגלה שוולז'אן ברח ממנו, ושר בזעם: "האמנם ציפור מכלא שהים לחוף שטף, רק שמע את שמי ועף לו וכנפיו עלה נידף?". מה שנשמע מקסים על הנייר הופך לוואט-דה-פאק-הוא-אמר-שם על הבמה. משהו משהו החופשה-טף? ומי זה כנפבה לנידף?

הכתוביות הדיגיטליות שרצות מעל המסך אמורות לעזור כאן, אם כי בהצגה שבה ביקרתי התזמון שלהן השתבש, ובחלק מהשירים הן לא עבדו כלל. בהצגה כה קשה להבנה עם משפטים כה מסורבלים ובלי שום קטעי דיבור "רגילים", מדובר בעניין קריטי.

ההפקה של "הבימה" מרשימה ועשירה מאוד ומכבדת את גודל המעמד. התזמורת מצוינת ומדויקת, והתפאורה – בעיקר הקונסטרוקציות בסצנות הבריקדות, הפונדק ותעלות הביוב – יפהפייה. החד-ממדיות של התפאורה קצת הפריעה – העובדה שלא רואים, למשל, את צידה השני של הבריקדה, וכל מה שהתרחש מאחוריה נמסר לנו בסאונד בלבד כשהשחקנים מפנים לנו את הגב, מה שאומר שאת אחת הסצנות הדרמטיות בהצגה אנחנו מבלים בצפייה בישבני הניצבים. גם ההחלטה לשלב הקרנת וידאו קיטשית בהזיות הגסיסה של פנטין הייתה מוזרה ומיותרת. אבל בסופו של דבר ההפקה מרגשת והעונג מציף, והבמאי משה קפטן עשה עבודה טובה, בעיקר עם הקורוס - להקת השחקנים שמגלמים את תפקידי המשנה, המפיחים חיים תוססים בכל הסצנות ההמוניות לא פחות מהשחקנים הראשיים.

מירי מסיקה ואמיר דדון
גסיסה מוזרה. מירי מסיקה ודדון | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור

איפה אלי זולטא כשצריך אותו?

בראש הקאסט עומד אמיר דדון בתפקיד ולז'אן. מדובר בליהוק מאוד לא שגרתי שעורר בי הרבה ספקות וציפיות; ולז'אן הוא דמות שמגלמת בתוכה מתח בין ניגודים - קשה ורך, רעמים ולחישות, זעם ופיוס. מצד אחד, אסיר מחוספס וקשה-יום מלא שנאה ואלימות; מצד שני, איש שמגלה את אלוהים וכמה לאהבה ולרוך אנושיים. בדרך כלל מלוהקים לתפקיד הזה זמרים קלאסיים, בעיקר מתחום האופרה (או החזנות, במקרה של דודו פישר). כששאלתי בזמנו את קפטן על הבחירה המוזרה בזמר רוק לתפקיד, הוא טען שהאנרגיות שיביא דדון מעולם הרוק דווקא יוסיפו לדמות פרשנות חדשה ומקורית. הרעיון נשמע מבטיח, ושיכנעתי את עצמי לבוא עם ראש פתוח.

אבל עד כמה שרציתי לאכול את הכובע ולגלות ולז'אן חדש ומסעיר עם טאץ' רוקנרול, נחלתי לבסוף אכזבה. דדון אמנם מרגש מאוד ומעורר הזדהות, אבל הרוק שלו שקט, שקט מאוד אפילו, ולא מספק את העוצמה הנדרשת. במילים אחרות, הוא מגלם את הצד הרך של ולז'אן – בשירי התפילה השקטים שלו הוא מצליח לצמרר ממש – אבל לא מצליח להעמיד כנגדו את הצד המחוספס והרועם שאמור לאזן אותו. הרוך של דדון, בתוספת משחק מינורי ודיקציה מאוד אגבית ולא-תיאטרלית, מחלישים את הדמות שאמורה לשאת על כתפיה האדירות את המחזה. אולי בגרסה קולנועית של "עלובי החיים" היה דדון מצליח יותר, עם קלוז-אפ על פניו כדי ללכוד ולהעצים כל ניואנס. אבל על במת התיאטרון, שם הכול עצום ומוגבר והחצוצרות צווחות והשחקנים שואגים, גם ולז'אן גבה הקומה של דדון נראה קטן מאוד.

האנרגיה הבלתי-תיאטרלית של דדון מומחשת בעיקר ברגעים שבהם הוא חולק במה עם שחקן מלא פאתוס, כמו בסצנה של ולז'אן בביתו של הבישוף. זה כמעט מגוחך לראות את הבישוף שואג ומתאמץ ומפרצף שלל העוויות מוגזמות, כשלמולו הפושע המסוכן ולז'אן נראה כמעט מנומנם. גם העימותים של דדון עם יגאל שדה (ז'אבר), שאמורים להוות שיאים דרמטיים בהצגה, מאבדים מכוחם בגלל חוסר האיזון הזה. אם המטרה הייתה לברוא ולז'אן רוקנרולי, אולי עדיף היה ללכת עד הסוף ולקחת איזה אלי זולטא צרחן שיזעזע את כתלי אולם רובינא עם הכאב שלו, במקום ללכת חצי דרך עם זמר שהנוכחות שלו היא כל מה שההפך מוולז'אן: נעימה.

אמיר דדון ויגאל שדה
לא כוחות. דדון (מימין) ושדה | צילום: ז'ראר אלון , יחסי ציבור

כשהשחקנים משתעלים במקום הצופים 

לעומת דדון, מירי מסיקה ורוני דלומי (בהתאמה - פנטין ואפונין, בתם של הזוג תנרדייה) משכילות לשלב היטב את הפאתוס עם העדינות. האגרסיביות הרכה של מסיקה מזכירה לא מעט את זו של ריקי גל, שגילמה את פנטין בהפקה הישראלית הראשונה ב-1987. יגאל שדה קשוח ומרשים כמו שז'אבר צריך להיות, אם כי הוא לא משכיל לשבור את הקשיחות הזאת ברגעי השפל של הדמות. אבי קושניר מפתיע לטובה בתפקיד תנרדייה הנוכל, וחנה לסלאו הייתה עשויה להיות מושלמת כאשתו הוולגרית אלמלא הייתה צרודה כל כך: התכווצתי בכאב בכל פעם שהיא ניסתה להשתעל בכוח את הטקסט. אולי כדאי שהיא תיקח כמה ימי מחלה כדי שנוכל ליהנות ממנה כמו שצריך בפעם הבאה.

כי כן, בטח שאגיע שוב לצפות בהצגה. כי אחרי כל הקטנוניות, והליהוק השנוי במחלוקת, והפאה של עידו ברטל כאנז'ולרא (סירייסלי, תעשה קוקו), בסופו של דבר זה "עלובי החיים" - תופעה תרבותית, יצירה על-זמנית, רכבת הרים רגשית, אהבה נצחית. אם עדיין לא ראיתם, ההפקה הנוכחית ב"הבימה" בהחלט תספק לכם את התנאים להתאהב במחזמר הזה לראשונה - ואהבה, כמו שאומרים בסצנת הסיום, היא אלוהית.