"לפעמים נדמה לי שכבר אין על מה לדבר, ואין על מה לשיר, כי כבר הכול נאמר, וכל המהפכות כבר מוצו ומוחזרו עד זרא. אבל אז קורה משהו רע, ואני מיד נדרך. לפני שנים אחדות, ביום מצעד הגאווה בירושלים, הייתה לי הופעה בתל אביב, שלמזלי הצילה אותי מהמצעד. אני לא מת על מצעדים והפגנות מכל סוג, בעד או נגד, האתמול או המחר, ולכן שמחתי על ההופעה, למרות שידעתי שמצפים ממני, בתור הומו מפורסם, להתייחס אל המצעד באופן משמעותי. אבל לא היה לי מה לומר. עייפתי. שום דבר לא נראה לי בוער ודחוף, וחששתי שמלאכתי ככותב שירים בעולם כנראה נסתיימה. שלושים שנה התבוססתי במהפכה הקטנה שלי למען אהבה חופשית, מרובת נטיות, בין-גזעית ורב-גילית. דיברתי ושרתי על כך מעל כל במה אפשרית, נעניתי לכל פנייה, ומילאתי את חלקי כהומו התורן בתעשיית הבידור, שמוכן לדבר על הכול. עשיתי את זה כנראה קצת יותר מדי טוב, או לפחות יותר מדי זמן, עד כי אפילו את דעתי שלי הצלחתי למרֵק ולשטוף, כך שלרגע האמנתי שגן עדן כבר פה מזמן, ורק מרוב שהייתי עסוק במלחמות הנרקיסיסטיות שלי, לא שמתי לב לכך. כאילו לא שמתי לב שהטובים ניצחו. ואם השלום הגיע ובא האור על ישראל, אז כל השירים, ואולי גם כל הצעדות והמפגנים, כבר אינם רלוונטיים, ואם כך, מוטב לארוז את המוזיקה, יחד עם סערות הנפש והמהפכה על זכויותיה, לנעול אותן באיזה מוזיאון (כדי לזכור ולא לשכוח), ולהתפנות לעניינים אחרים, ואולי אפילו להתחיל ליהנות קצת. ואז, רגע לפני ההופעה, בדיוק כשחשבתי שהכול טוב באופן משְמים, וכבר דמיינתי את עצמי פורש מרעוּת הרוח המזמרת הזאת, קיבלתי הודעת טקסט. חרדי התנפל על הצועדים בירושלים ופצע כמה מהם בדקירות סכין. אני לא מסוגל אפילו לתאר את ההתרגשות שאחזה בי. כל כך שמחתי, שעליתי לבמה אחוז טירוף, ונתתי את אחת ההופעות הטובות שהיו לי באותה תקופה. מלחמת התשוקות הבוערות של הרוק-אנד-רול, על הזהות ועל האישיות ועל המיניות ועל החופש -עוד לא הסתיימה, והידיעה הזו הרגיעה אותי. גן עדן עוד לא פה, ברוך השם, ויש על מה לדבר. זו הייתה הקלה עצומה. בוב דילן כתב לפני יותר משלושים שנה שהאמת הערומה היא עדיין טאבו והנה, עברו יותר משלושים שנה, והוא עדיין צודק. וכל שנה הוא צודק מחדש. כמה נפלא. יום אחרי אירוע הדקירה כתבתי עשרה שירי אהבה. ביום שיבוא המשיח, זה יהיה הסוף של כותב השירים".
זוהי דרכו הצינית של יונתן לרדת בו זמנית גם על המשיח וגם על כותב השירים. גם על העוול וגם על המחאות האופנתיות נגדו. הקטע לקוח מתוך הספר שלי "ליקוי מאורות", שהוא סיפור של משולש רומנטי הומוסקסאולי, שנכתב בפורמט של יומן אינטימי של הגיבור, יונתן לוינסקי, מוזיקאי הומו במשבר גיל חמישים. אני מכירה היטב את יונתן. אנחנו בני אותו גיל. שנינו גדלנו על קו התפר בין קטמון לרחביה, בין הפנתרים השחורים לאצולת הממון, בין מרווין גיי לבוב דילן. שנינו גדלנו על סדרות אמריקאיות משנות השבעים. שנינו למדנו בתיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה (שבו למדה גם שירה בנקי). שנינו כותבים שירים, מסתובבים באותם מקומות, מכירים כמעט את אותם אנשים, ושנינו אוהבים בנים.
התחלתי לכתוב את הספר לפני כמה שנים מתוך תחושה כבדה וחונקת של חורבן תרבותי, וחושך על פני תהום, שאי אפשר היה לבטא בפוסט בפייסבוק או בציוץ חולף בן מאה וארבעים תווים. חיפשתי את קול התבונה הצלול בים הצרחנות האלימה של השיח הציבורי, על סיסמאותיו העלובות, תגובות הנגד האוטומטיות, הפרובוקציות בגרוש, העלבנות הסדרתיים, התיקניות הפוליטית ואופנות החנופה המתחסדת ותאוות השיימינג. אז בראתי את יונתן לוינסקי. ליונתן אין כוח לזייפנים, ואין לו כוח לעיגול פינות, ואין לו סבלנות לשלום שמתחיל מבפנים, הוא שונא את התקינוּת הפוליטית, מפחד מאלוהים אך לא מאמין בו, והמחאה היחידה שהוא מוכן להשתתף בה בחינם, זו המחאה נגד עצמו. אפשר לומר שניצלתי את יונתן ואת דברי ימיו כדי להאיר משהו על הסביבה התרבותית שלנו, בפנס הכיס האישי שלי, בתאורה חלקית, זעירה ומוגבלת. מהבחינה הזאת, אני מודה ליונתן על שיתוף הפעולה, וליואב איתמר, המו"ל שהעז.
"אני קם ויוצא החוצה. שלוש לפנות בוקר. אני הולך לאן שהרגליים לוקחות אותי, והן לוקחות אותי לפאתי מאה שערים. אני חולף על פני הצריף של הזקן, לייבלה וייספיש בונה התפילין. הצריף נעלם, ובמקומו עומדת חנות לעיצוב פאות. אני ממשיך וחולף על פני חומות של מילים שמזדקרות מכל עבר כמו עיניים אכזריות ומלעגות מן השאול, לוחשות מיני כשפים ואזהרות. שחור על גבי לבן, באותיות תקיפות, ואני פוסע ביניהם. "סדום ועמורה" מיתמרות מהן, "עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיות", "חינגה פרועה ברוח דור המבול", "מסירות נפש" ו"דגלי הטומאה". קללות וחורמות ואיסורים וגידופים שלא ברא השטן, וכולם מכוונים אליי. הגאונות של ההמון. אפוקליפסה עכשיו. אני עוזב את מבואות המאפליה, המקיאה אותי מתוכה בשנאה הגאונית שלה."
כשכתבתי את הספר, הייתי בטרנס של רגישות יתר לכל תנועה באוויר, כל התבטאות חשוכה וכל פאשקוויל שוטה. אני נזכרת, למשל, שהזדעזעתי מהאדישות שבה התקבלה התבטאותו של אברי גלעד נגד המצעד בירושלים כשאמר, בשביל מה לצעוד בירושלים, בואו לתל אביב. כאילו בשביל מה להתאמץ על איכות חיים וקידמה ונאורות בירושלים (או לתחושתי, כל מקום שאינו תל אביב). יותר מההתבטאות, עיצבנה אותי האדישות. אותה אדישות רבת שנים כלפי משמעותה החברתית והתרבותית העמוקה של קיום תחבורה ציבורית בשבת, למשל, ואותה הסכתה לברית המפוקפקת והשערה בין המדינה למוסדות הדת.
מהר מאוד הבנתי שאני כותבת רומן מוקומנטרי, שהמציאות והבדיה בו מערימים זה על זה, ושאירועים והפאשקווילים זולגים לתוכו. כשהספר יצא לאור בסוף 2014, קיוויתי שליקוי המאורות נחתם אבסולוטית בתוך דפיו, אבל מהר מאוד נבהלתי לגלות את עלילת הספר עולה על גדותיו, ונשפכת מתוכו אל המציאות. זה התחיל מהרובד האישי ביותר, כשנפרדתי מבן זוגי חודשים אחדים אחרי יציאתו של הספר לאור, המשיך בצורך חדש ודחוף לכתוב טורי דעה אלטרנטיביים, וזה הגיע לשיאו במאורעות הגאווה האחרונים, עד כדי כך שנדמה שהספר לא היה אלא כרונולוגיה של אסונות (אישיים וחברתיים) ידועים מראש, אם יורשה לי.
גם הספר מגיע לשיאו ברצח על רקע הומופוביה דתית בירושלים. אבל יש בו טוויסט. דניאל, זמר מפורסם וצעיר (חתיך אך מעצבן) עם נטיות מיניות מעורפלות, מותקף ברגימת אבנים ובקללות מימי בית שני, ע"י ארבעה אברכים בריוניים באחת הסימטאות הירושלמיות. אחד האברכים שולף סכין, שהורגת טעות ובלהט התיגרה דווקא את אחד מחבריו.
אני לא יודעת מה הולך לקרות, ואם מבעי הזעזוע העמוק שנשמעים מעל כל במה ישנו משהו בחשיבה, באווירה, בתרבות, בהשכלה ובחוק. ההיסטוריה המקומית מלמדת אותי, שאחרי שכולם גומרים להזדעזע, ונקבעים עוד ימי זיכרון, ועוד לימודי מורשת (רבין או בגין, או סובלנות כזאת או אחרת), עולם כמנהגו נוהג. אבל הנה מה שקורה באחרית הדבר של "ליקוי מאורות". ראו, הוזהרתם:
"פרשיית מותו של האברך איסר העסיקה את התקשורת חודשים ארוכים, ועלתה מחדש כל שנה לקראת מצעד הגאווה, למרות שהיו ניסיונות עיקשים מצד כל המעורבים לחתום את הפרשה בשקט ככל האפשר, כי הכול העדיפו לשכוח מהעניין. שניים מהאברכים המעורבים היו צאצאים לרבנים מכובדים מירושלים, ודניאל נקלע בעל כורחו לכותרות מרכזיות שהציגו אותו לחלופין כהומו, משתמט, קיצוני, שמאלני, פרובוקטור, חילוני אדוק ואנטי דתי שהביא בסופו של דבר לשפיכות דמים, זאת למרות שלא התאים לאף אחד מהתארים האלה, ואף היה, לדאבונו של יונתן, הפוך מהם לחלוטין, וגם תמיד ידע לעלות על הטרנד הנכון והמרכזי, ולנשוב עם רוח הקונצנזוס, וכבר באותה שנה ממש התחיל להסתובב עם כיפה גדולה ומפוארת לראשו, התחתן עם לולו, חזר בתשובה, והוציא אלבום עם מילים מהמקורות, ששלושה משיריו כיכבו בראש המצעדים, והושמעו ללא הרף בכל תחנות הרדיו. האלבום נבחר לאלבום השנה, ודניאל נבחר לזמר השנה, ואף הוזמן לקבל את ברכתם של כמה רבנים ומקובלים שחפצו ביקרו".
הספר "ליקוי מאורות" זכה בפרס סמיט לפרוזת ביכורים ויצא ב 2014 בהוצאת "מקף-סמיט". חלקים ממנו תורגמו לגרמנית, ביוזמת שני חוקרי ספרות גרמניים (גונדולה שיפר וסבסטיאן שריימסייסטר) מאוניברסיטת המבורג, ועלו השנה בקלן בפאנלים שיוחדו למוסיקה ולטקסטים של הדרה. בימים אלה עובדת הדרה על תרגום הספר לאנגלית.