יאן פיליפ סנדקר אוהב ללכת. אם גם אתם נמנים על מיליוני הקוראים של ספריו ברחבי העולם, העובדה הזאת לא אמורה להפתיע במיוחד. מחבר רבי המכר "אמנות ההקשבה לפעימות הלב", "מיתרי הלב" ו"לחישת הצללים" (כולם יצאו בהוצאת הכורסא וידיעות ספרים בתרגומה של יוספיה סימון), מעדיף לחוות את העולם דרך הרגליים. ספריו מלאים ברשמי מסע ובאבחנות של מי שנהנה לספוג כמה שיותר מכל מקום שאליו הוא מגיע, ומסתבר שהיו לא מעט כאלה. הערב (שני, 19:30) הוא יגיע למפגש קוראים מיוחד (20 שקל לכרטיס) שייערך בבית אריאלה בתל-אביב. את המפגש, שייערך באנגלית, ינחה הסופר אשכול נבו.

ב"אמנות ההקשבה לפעימות הלב", הספר שבזכותו פרץ סנדקר לתודעה (מכר 150 אלף עותקים), נוסעת יוליה, עורכת דין שאפתנית מניו יורק שאביה נעלם, לכפר קטן בבורמה. בניגוד לכל האינסטינקטים שלה היא נשאבת לסיפור שמספר לה תושב המקום, על ילד עיוור שמסוגל לשמוע פעימות לב וילדה שלא יכולה ללכת, שגורלם נקשר זה בזה. ב"מיתרי הלב" (מכר 50 אלף עותקים) אנו פוגשים שוב את יוליה עשר שנים לאחר מכן, כשקול מתחיל לדבר אליה והיא שבה לבורמה בעקבותיו. כעת, יצא לאור בעברית "לחישת הצללים", הספר הראשון בטרילוגיה שסנדקר מכנה "הטרילוגיה הסינית", ובו פול לייבוביץ' - שאיבד את בנו בן השמונה ומאז חי חיי בידוד על אי בקרבת הונג קונג, ומנסה להתעלם מרגשותיו כלפי כריסטינה הסבלנית - הופך בעל-כורחו לחלק חשוב בתעלומת רצח.

אין תמונה
קפאין רול עם קונסילר. לאוהבות 2 במחיר 1
"אנשים שואלים אותי למה עשיתי את פול חצי יהודי," מספר סנדקר בראיון מיוחד ל-mako. "התשובה היא כי רציתי שהוא יהיה אאוטסיידר. ילד שגדל בשנות החמישים בגרמניה עם אב יהודי חייב להיות אאוטסיידר, ואז הוא עובר עם הוריו לארה"ב, ויש לו אמא גרמניה בסיקסטיז בניו יורק, הוא שוב אאוטסיידר. הוא לא חש בבית בשום מקום, ולכן בסוף הוא הופך את אסיה לביתו." בכלל, ניכר שיש לסנדקר חיבה לאאוטסיידרים. הדמויות שלו הן כאלה, מתבודדות, בעלות מום, רודפות צדק בעולם שהצדק בו קשה להשגה. הוא מודה שהוא מחבב אאוטסיידרים כי הוא חש שהוא עצמו כזה. שבמסעותיו ברחבי העולם תמיד היה זר וזה מצא חן בעיניו, אבל למעשה גם בגרמניה הוא חש זר, ואולי לכן חש צורך לנסוע למקומות זרים.

כעיתונאי של השבועון הגרמני הענק "שטרן" הוא חי שנים ארוכות בניו-יורק ובהונג קונג וטייל ברחבי העולם. לפיכך, הוא מספר, זכה להיות בתפקיד המתבונן מבחוץ. זו לא תמיד בחירה, הוא כמעט מתנצל, זה פשוט כך. "טיילתי הרבה בעולם במסגרת העבודה שלי, ורציתי שקהל בינלאומי יקרא את ספריי. אני לא חושב שיש משהו גרמני במיוחד בספרים שלי. אני כותב בגרמנית, אבל לא רואה את עצמי כחלק מהמסורת של הספרות הגרמנית. חוץ מהרמן הסה אין ממש סופרים גרמנים שכתבו על המזרח. אני חושב שלטוב ולרע אני מיוחד במובן הזה."

"אמנות ההקשבה לפעימות הלב", הספר הראשון שלך, היה רומן סוחף. ב"לחישת הצללים" דווקא המתח משחק תפקיד חשוב.
"כן, אבל אני לא ממש מרגיש שעברתי ז'אנר. השתמשתי במתח כדי ליצור משהו, כדי לגלגל את הסיפור. אני זוכר שכשהייתי באמצע הכתיבה אשתי שאלה אותי מי הרוצח, אמרתי לה שאני עדיין לא יודע, זה לא באמת עניין אותי. אני חושב שזה דווקא ספר על התמודדות עם אובדן. פול מאבד את הדבר החשוב ביותר בחייו, בהתחלה הוא מתאבל באופן קיצוני, חי בצער ובאבל. רובד נוסף בספר הוא הסיפור של סין. זה גם על אמון, הדרך שבה פול נפתח לכריסטינה, יחסים אנושיים הם חלק חשוב מאוד בספר. גם טאנג הוא חלק חשוב בסיפור, הוא הרע, אבל יש לו הרבה שכבות. זה גם על סודות שאנחנו נושאים איתנו. השתמשתי במתח בעצם רק כמנוע שיתחיל את העלילה. מי שירצה ספר מתח מאוד יתאכזב."

"כל חיי חלמתי לכתוב ספרים"

סנדקר החל לכתוב רומנים רק בגיל 45. למעשה, הוא תמיד חלם להפוך לסופר. "כשסיימתי את התיכון ההורים שלי שאלו מה אני רוצה ללמוד ואמרתי שאני לא רוצה ללמוד, אני רוצה לכתוב ספרים. הם אמרו 'אוקיי, על מה?' ובאמת הייתי צעיר ולא ידעתי הרבה, אז הפכתי לעיתונאי וממש אהבתי את זה: לנסוע בעולם, להרוויח הרבה, לכתוב. אבל לא היה יום אחד שבו לא חשבתי על החלום לכתוב רומן. אז לקחתי שלוש שנות שבתון כי חשבתי שבטח ייקחו לי לפחות שנתיים-שלוש לכתוב, ואשתי היא היסטוריונית של אמנות, שזו עבודה נחמדה אבל לא רווחית במיוחד, וחישבנו שהכסף שחסכנו יספיק לנו לשלוש שנים צנועות."

אין תמונה
קפאין רול עם קונסילר. לאוהבות 2 במחיר 1
"בהתחלה חששתי, כי זה מפחיד לנסות להגשים חלום. אם לא ניסית בכלל - אף פעם לא תדע מה היה יכול להיות, אבל ניסיתי. וכעיתונאי הייתי בין אנשים כל הזמן, ולהיות סופר, לעומת זאת, זו עבודה מאוד בודדה. וידעתי שבטח ייקח לי הרבה זמן, ולא ידעתי אם מישהו בכלל יקרא את זה. ואז שלחתי את ההתחלה למו"ל שמאוד אהבתי בגרמניה והוא אהב את זה, והספר יצא, חשבתי שבטח יימכרו 60 אלף עותקים בחודשיים הראשונים, ונמכרו בערך 6,000 עותקים בשנתיים הראשונות. אז חזרתי לשטרן והייתי מאוד מדוכדך, היו לי שלוש שנים קשות, כי ידעתי כבר שאני לא רוצה להיות עיתונאי, אני רוצה לכתוב, ואני יודע שאני יכול. וכבר לא הייתי טוב כעיתונאי, הלב שלי כבר לא היה שם. אז החלטנו ביחד שבכל זאת אעזוב ואכתוב עוד רומן".

זו ככל הנראה הייתה החלטה נכונה, כי מאז הולך לסנדקר טוב מאוד. אט אט גילה קהל הקוראים את "אמנות ההקשבה לפעימות הלב" והוא תורגם לשפות רבות, בימים אלו הוא מעובד לקולנוע, ספריו האחרים של סנדקר מתורגמים אף הם לשפות רבות ולא מזמן התקבלה הבשורה שמתרגמים את הטרילוגיה הסינית לאנגלית.

אז צריך להגשים חלומות?
"זה מה שהילדים שלי שואלים. מצד אחד, זה עבד בשבילי ואולי זה לא יעבוד לאחרים, אבל לפעמים פשוט צריך לנסות. אולי זה עבד בשבילי כי לא היה אכפת לי מכלום חוץ מזה. הייתי בן 45 והייתה לי עבודה טובה, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב לעשות את זה."

בכל הספרים שלך ניכר ההבדל בין עולם מסורתי ורגוע במזרח לבין הקפיטליזם המהיר של המערב. איפה אתה ממקם את עצמך ביניהם?
"זה מסובך. מאוד קשה עבורי לחיות במזרח. אני לא רוצה להאדיר את בורמה, תוחלת החיים שם היא 52, אם אתה חולה אתה יכול למות. אם אני שם וכואב לי משהו אני עולה על המטוס הקרוב לבנגקוק, אז מאוד קל להגיד כמה בורמה נפלאה, אנחנו יכולים לנסוע לשם לכמה שבועות ואז לחזור וליהנות מחיי המותרות שלנו. אבל כשאני שם אני מודע לדברים שוויתרנו עליהם באורח החיים שלנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם עבור המותרות, הרי ברור שהטבע משלם, כדור הארץ, אבל גם אנחנו, הלחץ והמחיר שהוא גובה מהגוף שלנו, היחסים שלנו עם אנשים סביבנו יוצאים נפסדים."

"בבורמה הייתי בכפר קטן עם חבר, וכשעוזבים כפר בבורמה כולם באים להיפרד ממך ונותנים לך מתנה. וקיבלתי מהם שקית ענקית של תה. אמרתי להם שזה יותר מדי תה, והם אמרו 'אבל זה לא רק בשבילך, זה עבור כל המשפחה!' אבל באותה תקופה אשתי גרה בניו יורק ואני גרתי בהונג קונג, ואמרתי שאני גר לבד, והחבר תרגם והשמועה עברה מאחד לשני, היו שם בערך מאה אנשים, ומעולם לא הביטו בי כל כך הרבה אנשים בכזה מבט מרחם. רק אחר כך החבר שלי הסביר לי: אף אחד לא חי שם לבד. הם לא יכלו לתפוס את זה. בבורמה אתה אף פעם לא לבד, כולם איתך בטוב וברע. אני לא יודע אם הייתי אוהב את זה, אבל יש בזה משהו מאוד אנושי. כמה אנשים חשים בודדים? אנחנו לא אמורים להיות בודדים, וזה משהו שאובד בדרך החיים שלנו. אז אני תמיד מנסה להיות מודע למחיר שאנחנו משלמים."

זה הביקור השלישי של סנדקר בארץ, והפעם הגיע לרגל פסטיבל הסופרים בירושלים. הוא מספר שירושלים הייתה לו קשה, שקשה לו עם דת, שבנקודה מסוימת הדת הופכת קטנונית מדי עבורו. "אם אתה מתפלל," הוא אומר, "מה זה משנה אם זה ליד עץ או קיר, או אבן בת שלוש או בת שלושת אלפים שנה? אפשר להתפלל בכל מקום". בביקור הזה, למשל, הוא גילה את החברה החרדית וניכר שהוא המום מהאופן שבו הם חיים בתוך המדינה. "שמעתי שחרדים לא הולכים לצבא ולא משלמים מיסים. זה ממש מפליא אותי, איך? איך חברה יכולה להסכים לזה? איך אתה יכול לקחת את החירות להחליט שהמיסים הם לא בשבילך? אבל אנשים כאן מתמודדים עם זה, וזה הישג רציני." בכל מקרה, הוא מסכם, הוא שמח להיות בתל-אביב.

אין תמונה
קפאין רול עם קונסילר. לאוהבות 2 במחיר 1
מהספרים ניכר שבודהיזם מאוד מעניין אותך, אמרת שאתה לא אוהב דתות, הבודהיזם הוא אחר?
"אם הייתי צריך לבחור דת הייתי בוחר בבודהיזם. אני אוהב בודהיזם כי אין שם אלוהים. אפילו לא הייתי קורא לזה דת, אולי יותר פילוסופיה, או דרך חשיבה. לא הייתי קורא לעצמי בודהיסט כי כדי לקרוא לעצמך כזה אתה צריך להאמין בגלגול נשמות, והלוואי והייתי יכול. זה בטח עושה אותך הרבה יותר רגוע להאמין בגלגול נשמות. היו לך חיים קודמים, יהיו לך חיים אחר כך, אתה חלק משרשרת. אם אתה חושב: 'ובכן, יש לי רק הזדמנות אחת', זה קשה. אתה הרבה יותר חושש ממוות, ואני באמת חושש. אז אני לא יכול לקרוא לעצמי בודהיסט, אבל אני מאוד מחבב את העניין שאפשר להתפלל בכל מקום. אתה לא צריך טקסים ונרות. לפעמים אני באמת עושה את זה, אני בסופרמרקט, כבר ליד הקופה ואני חייב לעשות מדיטציה. אני עוצם עיניים ונושם, סופר כמה שניות.

ואיפה אתה חושב שישראל נמצאת על הציר הזה שבין מזרח למערב? בין החברה המסורתית למודרנית?
"אני חייב לומר שהייתי כנראה בשמונים ארצות שונות, וישראל היא המסובכת שבהן. ומי אני שאדע? אני רק יכול להגיד שיש לי הרבה מאוד כבוד והערכה לאופן שבו המדינה מנסה וכנראה גם מצליחה לשלב כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה מקומות ועוד בארץ מאוד קטנה. אנשים חיים עם המון תפיסות ודעות וברור שיש אלימות, ועדיין, ההישג הזה, כחברה, להסתדר ככה, הוא ממש ענק ומאוד מאוד מעניין. הייתי רוצה ללמוד עוד ולהכיר עוד, הייתי שמח לחזור לכאן ואולי לגור פה שנה. זה מרתק אותי."