הנה ניחוש: הרבה צופי קולנוע ייצאו באמצע מ"הרחק מהיעדרו", הסרט החדש של קרן ידעיה על פי ספרה של שז. אפילו יותר מאשר ב"אור", הסרט הקודם שלה, יותר מב"אהבה" של מיכאל הנקה, יותר מפיצ'חדזה. בסוף הפרמיירה של הסרט בסינמטק תל-אביב לפני שבוע ידעיה הודתה לקהל: תודה שנשארתם עד הסוף.

מעט מאוד יצירות כנות נכתבו על הנושא הזה. אין דרך יפה לתאר אותו. ב"הרחק מהיעדרו"  צחי גראד ומעיין תורג'מן משחקים אבא ובת שחיים ביחד, כגבר ואישה. זה עולם סגור של תלות וניצול וחורבן נפשי כמעט מוחלט; יש בו אונס מכל סוג אפשרי בערך, בולימיה וניסיונות אובדניים. הצפייה בו כמעט בלתי אפשרית.

כשההקרנה נגמרת ואורות האולם נדלקים, האווירה נותרת מתוחה. הקסם הישן, של שחקנים שעולים על הבמה כשמפניהם ניבטת פתאום אישיות אחרת מזו של הדמות שגילמו קודם, לא ממש קורה. אחר כך הסופרת והמשוררת שז, מחברת הספר שעליו מבוסס הסרט, עולה לבמה. "תודה שאני לא ילדה בעזה", היא אומרת. "תודה שאני לא ילדה בשדרות שהאזעקות מחרידות את שנתה. תודה שאני לא ילדה שאבא שלה מחריד אותה בשנתה. אם הייתי יודעת למה משה הוא משה אולי הייתי סוף-סוף יכולה לנוח".

כשמדובר בגילוי עריות, גם המספר וגם הקהל הם צב שנכנס בפחד בחזרה לשריון שלו. בדיבור על "הרחק מהיעדרו", הסרט, מול הטריילר שלו, כשהוא עולה לדיון, חוזרת שוב ושוב ההתכווצות הזאת בתוך השריון. השאלה "בשביל מה?". בשביל מה לראות את זה? בשביל מה לצלם את זה? בשביל מה לכתוב על זה?

"הילדה שהייתי עדיין חייה בתוכי"

מקובל לחלק היום מחמאות, גם בביקורות ספרים וגם על כריכות אחוריות, לכתיבה לא סנטימנטלית, ישירה ומאופקת, שמביטה בעין הזוועה בלי למצמץ. שז לא כותבת ככה. השירה והפרוזה שלה נושאות מטענים כבדים של התעללות בילדות, והשפה שלה מייללת ונאבקת. "אוהבים להגיד בהערכה על יונה וולך – אח! היא לא מתבכיינת!", היא מוחה, ערב אחרי הפרמיירה. "התפיסה הגברית השולטת היא 'אל תרחמי על עצמך!' פעם הייתי אומרת לעצמי, למה את לא יכולה להיות מאופקת? תכתבי כמו אפלפלד. אבל כולי התפרצויות והשתפכויות והר געש".

ראיון עם שז (צילום: סתיו אלמגור)
"אני לא יכולה להיות מאופקת, אני הר געש". שז | צילום: סתיו אלמגור
היא בת 53, נולדה בשם ישראלי טיפוסי שהיא מעדיפה שלא ייכתב כאן. בתחילת הדרך הספרותית שלה נתנה לעצמה את השם שז – קיצור של "שם זמני". "השם השני שלי הוא השם של הילדה שהייתי, והיא עדיין חיה בתוכי", היא אומרת. "יש את אז ושם, ויש את עכשיו ופה".

את מרוצה מהשם 'שז'?
"אומרים לי לפעמים שהייתי צריכה למצוא לי שם באמת קבוע, כי מה זה אומר, שזה שם זמני? אבל אני חושבת שיש גבול לכמה שאדם יכול ללדת את עצמו. אני לא חושבת שאני באמת יכולה לתת לעצמי שם שאני אעמוד מאחוריו".

בחזרה אל "הרחק מהיעדרו", מדובר בנובלה קטנה שיצאה לאור בשנת 2010 בהוצאת עם עובד, והיא אימה צרופה מתחילתה ועד סופה. היא מכניסה את הקורא בשפת חלומות סיוטית אל מבצר ניצול של אבא ובת שחיים ביחד, אחרי גיל ההסכמה. קשה לחשוב על עוד יצירה שעוסקת בכך בישירות כזו – "הנשיקה", שכתבה קתרין הריסון בשנת 1997 על רומן נצלני שניהלה, בבגרותה, עם אביה, מזדהר בבדידות במפה הספרותית. הריסון כונתה אז על ידי המבקרים "הסופרת נטולת הפחד"; 17 שנה אחרי 'הנשיקה', כששני ספרים נוספים, בלי גילוי עריות, מאחוריה, גלי ההדף שלו עדיין מכים בעולם; ברוב הראיונות איתה היא נשאלת בעיקר על "הנשיקה"; העולם עדיין צופה בה, רוב הזמן, דרך הפריזמה מקפיאת הדם של גילוי עריות.

בניגוד להריסון, שז מדגישה ש"הרחק מהיעדרו" הוא לא הסיפור האישי שלה. היא פרשה בספריה המוקדמים יותר, בשירה ובפרוזה, את סיפור היותה קרבן לגילוי עריות, בילדותה. "לא נשארתי לחיות עם המקרבן, חשוב לי להדגיש שזה לא קרה לי כאדם מבוגר. אבל רציתי לומר ברמה המטאפורית שקשה נורא להשתחרר משם. נורא קשה לצאת ממעגל הבידוד אל העולם. גם בסרט, האבא, משה, אף פעם לא אומר לתמי – 'אל תספרי, אל תגידי'. הוא לא אומר ישירות שהוא עושה משהו לא בסדר". 

ואז אין לה מלים לתת לזה.
"בדיוק. ואני אעשה קפיצה חדה - בשואה, כשאנשים היו כלואים בגטו, או במחנה ריכוז, הם לא היו לבד -  הם ידעו שזה מתרחש. ועדיין, אנשים יצאו ולא האמינו לעצמם שזה באמת קרה. כי זה כאילו היה בלתי אפשרי. אז כשאת עוברת חוויה לבד, בוודאי שלא תוכלי להאמין לעצמך".

היום היא חיה בגבעתיים. מתפרנסת בעיקר מהנחיית סדנאות כתיבה. יש לה חיתוך דיבור של שחקנית תיאטרון ומימיקה נהדרת. "יש סופרים שאומרים במין גאווה, 'אצלי זה לא עניין תרפויטי'", היא מחקה. "אני לא כותב כדי לרפא את עצמי. יש סטיגמה מבזה על מי שכותב למען הריפוי העצמי. זה מתקשר לענייני נשים וגילוי עריות באופן ספציפי. קצת קשה לי להאמין שמישהו כותב בלי שיש לו מניע פנימי משמעותי".

אין תמונה
נורא קשה לצאת מהמעגל הזה אל החיים (מתוך הסרט)
בשנים של כתיבה, וטיפול, היא בנתה את חייה מחדש; היא זכתה בפרס רון אדלר לשירה ובאות גיבורת התרבות של קהילת הלהט"ב; "הרחק מהיעדרו" יתפרסם בקרוב גם בצרפת ובגרמניה. זה סוף טוב עבורה לתקופה קשה של סיוטים וחרדות לקראת יציאת הסרט לאקרנים - תהליך שהתחיל כששז עצמה הכניסה את הספר שלה למעטפה ושלחה אותו לקרן ידעיה. "אפשר לומר שזה צורך לחשוף את הסיפור שלי", היא אומרת. "אבל המילה הזאת, 'לחשוף', מה זה עושה לי רע. כשאת מתראיינת תמיד שואלים אותך 'האם את מוכנה לחשוף?', 'כמה את מוכנה לחשוף?' מה זה 'לחשוף'? זה אומר שמלכתחילה מה שאת מחפשת עליו אמור היה להיות מכוסה. סמוי. אני לא חושפת שום דבר. אני מדברת. אלה החיים שלי".

רוב הזמן זה לא כל כך פשוט כמו שהיא מציגה את זה. את "הרחק מהיעדרו" שז חיברה במנזר האחיות בעין כרם. הנובלה נולדה בכלל כסיפור אחר לגמרי, בו הבת הפגועה כולאת את האב המתעלל במקלט, מרעיבה אותו ונוטשת אותו. רק אחרי שכתבה 120 עמודים של נקמה הצליחה להשליך את החלק הזה, ולכתוב את הדבר עצמו. "הייתי צריכה להימלט פיזית וגיאוגרפית כדי שאוכל לכתוב את הספר הזה", היא נאנחת. "כל פעם עשיתי גיחות של יומיים-שלושה-ארבעה וכתבתי. בבית זה היה בלתי נסבל".

למרות שזה לא הסיפור שלך.
"זה לא הסיפור שלי, מעולם לא קרה לי דבר כזה בבגרות – אבל החוויה של ניצול, התעלמות, של להפוך אותך לעפר ואפר, להכחיש את החוויה שלך – זה מבוסס על חוויה גרעינית שלי. וכיוון שזה נעשה בבידוד, כאילו אין לזה מקום בעולם. אני לא יכולה לכתוב את זה במקום שבו אני מתפקדת ויש לי קשר עם העולם. הייתי צריכה להיות לא קיימת בעולם הזה כדי להיכנס לעולם של הצללים, לחצות את הגבול של מה שאסור ומה שמותר".

מה שאסור הוא לכתוב על זה?
"גם, אבל גם להראות תלות כזו, של אישה בוגרת באבא שלה. להראות את הצורך שלה בו, והאהבה שלה אליו, והמשיכה המינית שלה אליו. וילדות מרגישות ככה. מנסים להראות את זה כשחור לבן – הוא המתעלל והרשע, והילדה שונאת אותו, או צריכה לשנוא אותו. יש אצל נפגעות גם מקום נורא מבולבל כזה, ופחד להגיד, אני מתגעגעת אליו".

אין תמונה
הוא המתעלל והרשע, צריך לשנוא אותו (מתוך הסרט)
מה שהכי קשה בכתיבה זה לעבור שוב בשער כל פעם

היא אמרה את זה. בפעם הראשונה בשנת 1999, בספר הביכורים שלה, ספר שירה שנקרא 'ריקוד המשוגעת': "להתגעגע ליד שמצליפה. להתגעגע/ לריח שלו כשהוא מאמץ אותי נגד רצוני/ אל גופו. גופו שהוא גופי. גופי שהוא גופו. אמי שהיא אשתו/ אשתו שהיא אהובתי. הוריי שהם שונאיי. שונאיי שהם/ היחידים שמוכרים לי. רק את הריח שלהם אני רוצה/ רק לליטוף הזה שלא בא/ אף פעם לא בא/ אני משתוקקת כל הימים האלה".

"ואז היו אומרים – 'המשוררת הפרובוקטיבית'. בדיעבד אני מבינה שזה היה כי יצאתי עם כזה אגרוף. הרגשתי שאין לי זכות לדבר, שכשאני מדברת אף אחד לא שומע, הייתי צריכה לצעוק ולצרוח את זה בפרצוף כדי שמישהו ישים לב. אבל עדיין, ההאשמה הזאת, 'פרובוקטיבית' - זה כמו שאומרים להומואים ולסביות, 'תעשו מה שאתם רוצים בבית, למה זה צריך להיות ענייני'. למה? אני אגיד לך למה: כי זה קשור לזכויות. אפילו לזכויות חוקיות. נשים נפגעות הולכות לפעמים עשרות שנים לטיפול, אז שיוכלו לקבל סיוע. זו הכרה בפשע שנעשה לך. במשך שנים הייתי יושבת עם חברים ואנשים פשוט סיפרו על החיים שלהם, סתם, יושבים ומדברים על 'כשאני הייתי ילד', ואני הייתי שותקת".

כבר עברת בעבר על האיסורים האלה, על לספר את הצד של הנפגעת. הפעם זה היה יותר קשה?
"כתבתי את זה בשירה. בשירה את יכולה לומר את התמצית של הדברים. את הדבר המזוקק. בפרוזה את צריכה ממש לצעוד לתוך זה לאורך זמן. להיכנס לפרטים. זה אחרת. אפילו שאין אצלי בספר כל כך הרבה זיונים כמו בסרט, כן יש את התמונה. את הקונדומים במגירה. ומה שהיה עוד יותר קשה מהכתיבה זה המעברים – לעבור שוב בשער הזה כל פעם".

בטח שאלת את עצמך בדרך למה את צריכה את זה.
"לא 'למה אני צריכה', אלא מה אני עושה בכלל. למה אני עושה את זה? הייתי כל הזמן באימה, פחדתי שישימו עליי סטיגמה, שדבר כזה מתחולל בתוך המוח שלי. וחלק מהתשובה הוא שעדיין הרגשתי שבויה. אבא שלי לא בחיים כבר הרבה שנים, אבל בעולם הפנימי שלי עוד הרגשתי שבויה. היה לי צורך להוציא את זה כדי להשתחרר לפחות מחלק מזה". 

אמרת בפרמיירה שאם היית מצליחה להבין אותו אולי היית נרגעת.
"חיפשתי לזה תשובות בפסיכולוגיה, בדת, איפה לא חיפשתי. הייתי בהרצאה של פסיכולוגית אחת שאמרה – 'יש אנשים שלא מרגישים חמלה'. הם לא מרגישים. ככה הם נולדו. לא השתכנעתי מהתשובה הזאת. אני אוהבת את משה, הדמות של האבא בסרט. אני גם אוהבת אותו וגם שונאת אותו. חשוב לי להראות את המורכבות הזאת ולתת לה מקום".

ראיון עם שז (צילום: סתיו אלמגור)
"יש אנשים שלא מרגישים חמלה" | צילום: סתיו אלמגור
מי שייראה כבר לא יוכל להתעלם

בשביל מה לראות את זה? בשביל מה לצלם את זה? בשביל מה לכתוב על זה? אולי בשביל אלו ששואלים את זה, אלה שיוצאים מהסרט באמצע, שז מצטטת את 'אח, הימים היפים' של סמואל בקט: "המחזה מתחיל כשיש אישה אחת על הבמה, והיא קבורה בחול עד מתחת לחזה שלה. כל המערכה הראשונה זה רק דיבורים שלה עם דמות נעלמת. בסוף המחזה היא כבר קבורה עד הפה. זה אומר שבעצם אין לך כלום בחיים: את לא יכולה לעשות כלום, את הולכת ונקברת, זה הגורל שלך, והחברות הכי אינטימית שלך היא עם מישהו שאת לא יכולה בכלל לראות. אבל בסוף המחזה מישהו בה, זוחל אל האישה הזו, ומסתכל אליה. זה הדבר המשמעותי שאני עשיתי בכתיבת הספר, וקרן עשתה בתסריט, ובהוצאה של הסרט לעולם".

להפוך אותך לנראית?
"אם יש ערך להציף משהו שהוא כל כך קשה וכל כך אינטנסיבי, אני לא יודעת. אולי פחות אנשים ייקראו ופחות אנשים ייראו, אבל מי שייראה לא יוכל להתעלם. זה הדבר הכי מרכזי ועיקרי בחיים - קודם כל תראו! תראו! מה עוד צריך?"