על נייר זה נשמע נורא פשוט: יש מוזיקה, שומעים את הקצב, מזיזים את הרגליים אחת אחרי השנייה, מתנועעים במעגלים ובסלאלומים כי ככה אמרו, עושים קצת תנועות עם הידיים, קצת קקלינקמייה ונגמר הסיפור. זה מה שאפשר אולי לחשוב מחול גאורגי מסורתי מבחוץ, דרך עיניים של מי שלא צפה בו מעולם כי הוא לא הרגיש צורך. ומצחיק שמילת המפתח שאפשר ליפול בה כאן היא לאו דווקא "מבחוץ" או "גאורגי", אלא "מסורתי" - המסורת הגרוזינית היא זו שכנראה נשמעת לא הכי אטרטקטיבית, אבל בפועל היא הלב האדום והפועם של כל ההרמוניה הזו. וכאן נכנסת לתמונה "אריסיוני".
אולי שמעתם שלהקת המחול הלאומית של גאורגיה מגיעה לשלוש הופעות בישראל, אבל כדאי להבין רגע מה זה בדיוק אומר מעבר לשלטים ולפרסומות. מדובר על 100 אומנים עם 800 תלבושות ותזמורת חיה שמציגים קטעי מחול, שירי מקהלה, ריקודים אתניים וטקסים מסורתיים. אכן – ברוב המופע נמצאים על הבמה 100 רקדנים, נגנים וזמרים, ובכל זאת מצליחים לשלוט עליה בסדר מופתי. המופע של אריסיוני אמנם מדגיש את המחול הגאורגי, אבל למעשה מדובר בשלוש הופעות באותו הכרטיס - גם מחול, גם שירה וגם מוזיקה: שילוש קדוש לכל מי שהבמה זורמת בוורידיו.
מה שבאמת מפתיע הוא שכל שלושת האלמנטים האלה פועלים יחד באינטגרציה מושלמת וכמעט בלתי אמיתית, כדי לספק חוויה אחת שלמה שמכונה "אוצרות גיאורגיה". אריסיוני מופיעה כבר מעל 130 שנה עם בנק של מעל 8,000 יצירות עממיות שהשתמרו במשך למעלה מ-1,000 שנים. תחשבו על זה רגע 130 שנים של אלפי לחנים עממיים, שירים תרבותיים ותנועות מסורתיות שמישהו אשכרה ישב והנציח אותם בתוך כוריאוגרפיה מעובדת לכדי מופע חגיגי אחד. וזו לא רק עבודת תוכי של העתק-הדבק - מסוגלים לדמיין את "הבה נגילה" או את הצעד התימני משולבים בתוך מופע של שעה וארבעים שרץ במשך מאות שנים בכל רחבי העולם? מלאכת הליקוט והסלקציה היא אמנות בפני עצמה שראויה להערכה ומשחקת תפקיד לא קטן במה שמתרחש על הבמה.
למשל, במופע של אריסיוני משולבים ריקודים ושירים שיש להם משמעות טקסית או סימבולית, כמו ריקוד מסורתי של כניסה לחופה, ריקוד שנהוג לרקוד רק בחגים, או ריקודים שמסמלים קרבות ומלחמה ומסתיימים במגדל שמירה שבנוי מרקדנים מנופפי דגל. כאמור, אנשים לא סתם מתנועעים על הבמה לפי הקצב, והיופי הוא שניתן לעמוד על כל המשמעויות הללו לבד, למרות מחסומי השפה והתרבות. גם המלודיה המהדהדת, המקהלה העוצמתית עם קולות הבריטון, האלט והטנור, והאקורדיונים הנפרשים מצד לצד מצליחים לדבר לכל מי שנוכח באולם, ולייצר דו שיח חוצה יבשות בין מזרח אירופה למזרח התיכון.
בואו נדבר קצת על הרקדנים האלה, שמרחפים על קצות האצבעות או מדדים במשך דקות ארוכות על הברכיים עם שום הבעה מלבד חיוך ענק שפרוש על פניהם. רובם לוקחים את צעדי הריקוד הראשונים המקצועיים שלהם בגילאים שנעים בין 5 ל-6, כאשר כבר בגיל 8 הם מנסים להתקבל לבית הספר המיוחד של "אריסיוני", שמכשיר לעצמו את הרקדנים בקפדנות רבה. המצטיינים בלבד מתקבלים לבית ספר נוסף, כאשר בסיומו מצרפת הלהקה לשורותיה רק את הטובים ביותר, שבדרך כלל מסתכמים ברקדנים בודדים בלבד. למה שמישהו בכלל ירצה לעבור את כל תהליך ההכשרה הארוך הזה בשביל סיכוי קטן ביותר להצטרף ללהקה? התשובה נעוצה במילה אחת – כבוד. להצטרף ללהקת המחול הלאומית היא תעודת ההצטיינות הגדולה ביותר בעולם המחול הגאורגי, ומדובר בכבוד מלכים של ממש שלעיתים רבות עובר גם במשפחה, מסב ועד נכד. הרקדנים מאמינים שהם משרתים משהו גדול יותר מהם - את התרבות שלהם. וכך, בהתאם, נראה גם המופע שחוגג אותה לעיני כל העולם.
מדובר על תרבות שכמעט קשה להבין דרך פריזמה ישראלית, כי היסודות שלה בנויים על עקרונות אחרים. הגאורגיים מקדשים את הכנסת האורחים, ברמה סרמוניאלית שעם התכל'ס לא באמת מסוגל להבין. ארוחת ערב אחת למשל, שנמשכת פחות מ-3 שעות ולא כוללת במהלכה חמש כוסות יין וחמישה אנשים שונים שקמים להרים כוסית ולשאת דברי ברכה, היא לא ארוחת ערב כלל. זו תרבות לירית שלא מפחדת להרשות לעצמה להתפנפן, והיא שואבת את הערכים הגבוהים שלה מהמסורת המפוארת שהיא מהווה נר לרגליה.
אין דרך מספיק טובה לתאר את החוויה העוצמתית והווירטואוזית של מאות הרקדנים, הזמרים והנגנים – צריך פשוט לחוות אותה לבד, ולהתפעל ממנה ביחד. "אריסיוני", כאמור, מגיעה לראשונה לישראל לשלוש הופעות בלבד בבאר שבע (המשכן לאמנויות הבמה), תל אביב (המשכן לאמנויות הבמה) וחיפה (מרכז הקונגרסים) במהלך חול המועד, וכרטיסים ניתן לקנות כאן. חושבים שאתם יודעים מה זה פולקלור? חושבים שהמונח הזה מיושן? עכשיו יש לכם הזדמנות לצאת מהסוכה ולגלות אותו מחדש.