הביקורות הקשות על המחזמר "פלאשדאנס" לפני שבועיים עוררו סערה קטנה בכוס התה של קהילת המיוזיקלז בישראל. חובבי הז'אנר חיכו הרבה זמן למוסד כמו תיאטרון תל אביב, שיפיק מחזות זמר נון-סטופ, בלי שיצטרכו לחכות לקריזה השנתית של הבימה והקאמרי כשהם נזכרים בטובם למחזר איזה מיוזיקל מהאייטיז עם כוכבת ילדים בתפקיד הראשי. והנה סוף-סוף קם בארץ תיאטרון-מיוזיקלז בלעדי, משווע למעט תמיכה ופרגון כשהוא מתנודד על רגלי התקציב הרועדות שלו, ועל ההצגה הראשונה שלו הביקורות מועכות לו את הצורה.
זה לא פשוט, לבקר תיאטרון חדש עם כוונות טובות. הביקורות על "פלאשדאנס" האשימו אותו בבחירה גרועה של מחזמר שטחי ומיושן, והן אמנם צודקות, אבל אפשר להבין את הניסיון ללכת על בטוח כשרק הרגע הקמת את התיאטרון וכל שקל הוא קריטי להמשך קיומו. הביקורות טענו שהרמה נמוכה וההפקה רצופת תקלות, אבל גם את זה אפשר להבין, התינוק עוד לומד ללכת. מצד שני, לתיאטרון תל אביב יש יומרה להיות ברודוויי, אז מה, לא נגיע עם ציפיות? ואם שילמנו 200 שקל כרטיס, לא נצפה לקבל תמורה מלאה? בכל זאת, לא מדובר בהפקת מתנ"ס של האחיינית הזייפנית שלנו, ואם נכנסתם למגרש של הגדולים, קחו בחשבון שתחטפו וולה לפרצוף.
לכן אני ניגשת בזהירות לכתוב על "צ'פלין", המחזמר החדש של תיאטרון תל אביב. לבי בברודוויי ואנוכי בווייצמן פינת פנקס, על שטיח אדום שמודבק למדרכה בסלוטייפ, ואני מתה שתיאטרון תל אביב יצליח ויעיף הפקות על ימין ועל שמאל ויחסוך לי טיסות יקרות ללונדון וניו יורק. אבל גם לא מסוגלת לעשות הנחות, לא בתחום שאני כל כך אוהבת, שכבר ראיתי לאילו גבהים הוא מסוגל לנסוק כשעושים אותו כמו שצריך.
"צ'פלין" היא בחירה מעט יותר נועזת מ"פלאשדאנס", יש בו הרבה פחות ריקודים ושמייח והוא הרבה פחות סקסי. אבל הוא עדיין מחזמר די סולידי - פשוט סיפור חייו של צ'רלי צ'פלין, מההתחלה עד הסוף, בלי יותר מדי הברקות אמנותיות או עלילתיות. מעשה בילד שחולם להיות שחקן, ואז גדל ואכן הופך לשחקן, ואז נורא מצליח ומתעשר, ואז מגיעים כל מיני משברים, ובסוף הוא מת בשיבה טובה. המחזה של כריסטופר קרטיס לא חופר עמוק מדי בסיפור, הוא מתרכז בעיקר בתחנות השונות של חייו - כל סרט חדש של צ'פלין, כל חוזה חדש עם אולפן, כל אישה שהתגרש ממנה - העיקר הוא רוחב היריעה ופחות העומק. ברקע עומדת מערכת היחסים של צ'פלין עם אמו, בניסיון להוסיף גם רובד פסיכולוגי לדמות (או "מוטיבציה", כפי שצ'פלין עצמו מתעקש לייצר לדמויות שלו) ומצילה את המחזה מלהפוך לערך ויקיפדיה. אבל עדיין, אל תצפו פה לתובנות ביוגרפיות מורכבות כמו ב"אוויטה" או "המילטון".
גם מוזיקלית, "צ'פלין" היא לא יצירת המופת שתיזכר לדורות. השירים נחמדים ונעימים, בעיקר נאמבר הסיום ו"כשהכול יקרוס", אבל לא כאלה שייתקעו לכם במוח ותמצאו את עצמכם מזמזמים שוב ושוב. קרטיס הוא לא זונדהיים ולא אנדרו לויד ובר, הוא עוד מלחין ברודוויי שעושה מוזיקת במה גנרית. בגדול, אפשר להגיד את זה על כל המחזה: בנוף הסנסציוני של מיוזיקלז אמריקאיים קלאסיים ומהפכניים, "צ'פלין" הוא עוד מחזמר. גם בברודוויי הוא לא הפך עולמות, גם שם הוא תפקד על תקן הימור סולידי למי שלא רוצה להיבהל מיצירות מרעישות כמו "בוק אוף מורמון".
צ'פלין הוא מחזמר חדש יחסית, במונחים מקומיים בכל אופן - הוא נכתב לפני 15 שנים, ורוב המיוזיקלז שעולים בארץ בקושי מגרדים את ראשית הניינטיז - ועדיין, קשה להאמין שהוא היה נכתב כיום באותו אופן, עם האקלים החברתי הנוכחי. כשצ'פלין המבוגר יוצא עם קטינה זה נורא רומנטי, אלה שמתנגדים לזה הם הנודניקים הרשעים וההמתחסדים של הממסד, אנחנו אמורים להתרגש כשהאהובה הצעירה שרה לו ש"לאהבה אין גיל". כשאישה בהריון טוענת שצ'פלין הוא אבי בנה, היא מוצגת כמשוגעת חמדנית ושקרנית, והתסריט לרגע לא מפקפק בכך שצ'פלין, האיש העשיר והחזק בהוליווד ששכב עם אינסוף נשים, הוא הקורבן כאן. גם כשהוא צורח על ילד מבועת סטייל כרמל מעודה אנחנו לא מקבלים מבט ביקורתי על אישיותו המקולקלת אלא מתרגשים מגעגועיו הסמויים לאמו. "צ'פלין" מת על צ'פלין, ולא תשמעו טיפת ביקורת עליו, וגם אם אחיו יטיח בו שהוא השתנה, סצנה אחר כך הוא כבר יתחרט ויחבק אותו באהבה.
החלק המעניין ביותר במחזה הוא פרשת ההאשמה בבגידה של צ'פלין, כשהכוכב האהוב נחשד בקומוניזם, הוקע כ"סמולן בוגד" ולבסוף גורש מארצות הברית. זה סיפור מעניין, אקטואלי ומסעיר הרבה יותר מאשר כל האנקדוטות הרכילותיות והעסקיות שתופסות את רוב ההצגה, וחבל. יצירות ביוגרפיות תמיד מתנדנדות בין הרצון לספר משהו חשוב והרצון לספר הכול, ובמקרה הזה נדמה כאילו פרשת הבגידה נדחקת לשליש האחרון של ההצגה בחיפזון ובלא חמדה, ואז אוי, שיט נגמר לנו הזמן, קבלו מונטאז' של כותרות עיתונים שמסכם את סוף הפרשה ומוקרן על מסך. כתוצאה מכך, דווקא דמות מוצלחת ומעניינת כמו הרכילאית הדה הופר, שחשפה את הפרשה, מופיעה מאוחר מדי במחזה ולא זוכה למספיק זמן במה. מאחר ובהצגה מגלמת אותה מיקי קם המעולה (או טלי אורן, תלוי לאיזו הצגה הלכתם) שמשרדגת את ההצגה בכל רגע שבו היא על הבמה, חסרונה הודגש עוד יותר.
והביצוע הישראלי? כאן אנחנו נכנסים לשדה המוקשים שהזכרתי, ולריקוד העדין בין סלחנות כלפי מוסד אמנותי בוסרי ובין ביקורתיות מקצועית. כאמור, מיקי קם מצוינת כהרגלה והיא הימור בטוח לכל מחזמר. היא תמיד תביא איתה נוכחות של דיווה וקול סוחף. אבי גרייניק חמוד ויעיל בתפקיד מאק סנט, המפיק שגילה את צ'פלין ומי שאמור להיות האתנחתא הקומית של המחזה. עופרי ביטרמן בתפקיד הראשי כריזמטי ומוכשר, בעיקר כשהוא נדרש לגלם את תפקיד הנווד המיתולוגי, וירון ברובינסקי סימפתי וזורם כאחיו. שאר השחקנים לא מותירים רושם מסעיר במיוחד, אולי כי הם פשוט לא דמויות מעניינות – מנהל הבמה, אשתו של צ'פלין, אשתו הנוספת של צ'פלין, אשתו הנוספת-הנוספת של צ'פלין. גם אמו של צ'פלין, שאמורה דווקא להיות משמעותית במחזה, היא דמות די אנמית, ודפנה דקל לא מוסיפה בה הרבה רוח מעבר.
ההצגה שבה צפיתי סבלה מכמה תקלות ומעידות: הבאלאנס היה גרוע, כך שהתזמורת נשמעה בווליום גבוה מדי ורוב הזמן היה קשה לשמוע מה השחקנים שרים; אביזרים נפלו, תפאורות נתקעו, מיקי קם שכחה את הטקסט שלה פעם אחת; עיגולי האור מהזרקורים רעדו כל הזמן, פספסו את מה שעליהם להאיר ונאלצו לא פעם לרדוף אחרי שחקן שיצא מתוכם במפתיע. כל אלה הם חבלי לידה מובנים, בהנחה שההצגה רק עכשיו עלתה לבמה וייקח לה זמן להשתפשף, אם כי חלקם פחות נסלחים: סאונד גרוע, למשל, זה משהו שאפשר לתקן תוך כדי הצגה, בטח אם יש הפסקה של רבע שעה באמצע. וגם אחרי אלף הצגות, התרגום של המחזה לעברית יישאר בעיניי מעט פשטני ועילג, עם שורות כמו "במקום כזה הגיוני שאהיה לא אני".
אבל אם נסלח לפאשלות נקודתיות שכנראה ישוייפו בהמשך, ולתרגום שכמעט תמיד במחזות זמר מיובאים נתקע עם העברית בגרון, תיאטרון תל אביב עומד בכבוד במשימה יחסית לתנאי הפתיחה שלו. ההצגה זורמת, בסופו של דבר, שאפתנית במידה ונותנת תמורה לכרטיס, ונאמבר הסיום עשוי נהדר. "צ'פלין" הוא לא יצירת המופת שחובבי מיוזיקלז ציפו לה, אבל בשביל להעביר ערב נחמד בתיאטרון, הוא מספק את הסחורה. ובעיקר, מספק את הקביים שעליהם ימשיך תיאטרון תל אביב לדדות את דרכו התובענית והמייסרת, בדרך להפוך - הלוואי - לתיאטרון מיוזיקלז ישראלי מקצועי, שירחיב קצת את רפרטואר ה"שוב 'צלילי המוזיקה' בחנוכה" המקומי וייתן לנו אופציה תרבותית ראויה. יאללה, תביאו איזה "בוק אוף מורמון".