הספר החדש בסדרת מילניום
כריכת הספר "הנערה ברשת העכביש"

איזה באסה לסטיג לרסון. לא מספיק שהוא מת לפני שזכה לחזות בהצלחה המטורפת של "טרילוגיית מילניום" שכתב ("נערה עם קעקוע דרקון" ושני המשכיו שנמכרו במעל 27 מיליון עותקים ועובדו לסרטים מצליחים) - עכשיו גם בא סופר אחר לגמרי וכותב לו המשכון שנקרא ומרגיש בדיוק אותו דבר. אתה יוצר את אחת הדמויות הספרותיות האהובות של המאה האחרונה ובונה עולם, בסיס אידיאולוגי ושפה שהובילה לאינספור חיקויים ולתור זהב ספרותי של אומה שלמה, ובסוף נותנים לסופר אחר להמשיך את דרכך ולהפוך את הטרילוגיה שלך לקוורטט. והכי גרוע - הוא עושה את זה אחלה. אז קצת כמו ג'יימס בונד, שחי הרבה אחרי איאן פלמינג, כנראה שגם ליסבת סלאנדר ומיכאל בלומקוויסט, גיבורי הסדרה, יישארו אתנו בשנים הקרובות. אולי תחת ידיו של דיוויד לגרקרנץ, מחבר "הנערה ברשת העכביש". אולי תחת סופרים אחרים. כנראה שזה לא באמת משנה.

סטיג לרסון (צילום: ap)
"איזה באסה לו". סטיג לרסון | צילום: ap

לפני שנגיע לספר עצמו, אולי כדאי להקדיש פסקה או שתיים לדבר היחידי שכיפי יותר מתיאורי מזון סקנדינבי – רכילות. סטיג לרסון מת בגיל 50 מהתקף לב, שנה לפני שיצא "נערה עם קעקוע דרקון" (שהתפרסם בשבדיה תחת השם "גברים ששונאים נשים") ושני הספרים הנוספים בסדרה – "הנערה ששיחקה באש" ו"הנערה שבעטה בקן צרעות". הוא לא השאיר אחריו צוואה ומעולם לא נישא לבת זוגו מזה 32 שנים, אווה גבריאלסון, ולכן היא לא ראתה קורונה אחת מהרווחים העצומים ממכירת ספריו, שהלכו כולם למשפחתו. כמו שאולי כבר שמעתם, לרסון כתב בעצמו ספר רביעי בסדרה שהושלם כמעט כולו, אבל מאחר וגבריאלסון נמצאת בסכסוך משפטי רב שנים עם בני משפחתו של לרסון, היא לא מוכנה לשחרר את טיוטת הספר שנמצאת על המחשב בביתם. זו הסיבה שמשפחתו והוצאת הספרים - במה שיכול להתפרש כצעד מרהיב של תאוות בצע או לחלופין כניסיון להמשיך את מורשתו - החליטו לשכור את דיוויד לגרקנץ לכתיבת ספר נוסף בסדרה, שאין לו שום קשר לטיוטה שהשאיר לרסון.

דיוויד לגרקנץ  (צילום: ap)
"טורח על האפי אנד". דיוויד לגרקרנץ | צילום: ap

באופן טבעי, השבדים אובססיביים למשאב הלאומי שהוא לרסון, והעיתונות לא מפסיקה לעסוק בסכסוך המשפטי ובשלל תאוריות הקונספירציה הנלוות אליו. שתי התיאוריות המרכזיות כוללות את השמועה כי לרסון הוא לא זה שכתב את הספרים, אלא בת זוגו (היא מסרבת להתייחס לנושא בראיונות, מה שמגביר את החשד). התיאוריה נתמכת על ידי מכרים רבים של לרסון שטוענים, מהיכרות עמו, שהוא פשוט לא סופר כל כך מוצלח ולכן אין סיכוי שהיה מצליח לכתוב ספרים כל כך טובים. תאוריה נוספת (שלא כוללת פרגון חברי, חם ומחבק) טוענת שלרסון בכלל נרצח. כמו האלטר אגו שלו, מיכאל בלומקוויסט, גם הוא היה עיתונאי אידיאליסט וחדור שליחות ומטרה שהקדיש את חייו למאבק בפאשיזם ובגזענות (רק, ככל הנראה, באופן פחות מוצלח מבלומקוויסט). בתור איש שמאל שקיבל איומים על חייו מארגוני ימין קיצוני על בסיס קבוע, ייתכן שמותו הוא תוצאה של אחד האיומים האלה. כנראה שלא נדע את האמת בקרוב, אבל אין ספק שליסבת הייתה מצליחה לעלות עליה.

הטריילר של הסרט האמריקאי שהופק בעקבות הספר הראשון בסדרה: 

ואם כבר ליסבת סלאנדר, בטח תשמחו לשמוע שהיא עדיין אותה אישיות ייחודית, גאונה, אמיצה ומיזנתרופית. עכשיו היא גם הצליחה, במסגרת היותה האקרית בלתי ניתנת לעצירה, לפרוץ למחשבי ה-NSA ובין היתר, להוריד מהם קובץ מוצפן שאף אחד בעולם לא יכול לפענח כי הוא קשור ל-הוסף כאן הסבר מדעי מבלבל-מספרים ראשוניים. אאוגוסט הוא סוואנט, כלומר סוג של אוטיסט גאון שמעולם לא אמר מילה אבל מצייר מדהים ומעולה עם – חכו לזה - מספרים ראשוניים. אביו של אאוגוסט, פרופסור העוסק בבינה מלאכותית, קובע פגישה עם העיתונאי מיכאל בלומקוויסט, שכבר המון זמן לא הייתה לו כתבה טובה והוא מרגיש שחוק ומהרהר בפרישה מהמקצוע ובגסיסתו של הפרינט. מכאן נפרשת בפנינו עלילת מתח מרתקת שלא נספיילר, שקושרת שוב בין ליסבת למיכאל, חושפת עוד פרטים מעברה של ליסבת, כולל דמות משמעותית במיוחד, ונבנית עד לשיא מורט עצבים, קושר קצוות ומעולה שגם משאיר פתח חד משמעי לספר הבא.

אז מה בכל זאת ההבדלים בין הספר הזה לקודמים? ביקורות חו"ליות טוענות, ודי בצדק, שלגרקרנץ פחות טרחן מלרסון ולכן אנחנו זוכים להפחתה משמעותית בתיאורים סקנדינבים ארכניים של מזון וריהוט. אלו מאיתנו שאוהבים תיאורים סקנדינבים ארכניים של מזון וריהוט (אני), יכולים להתנחם בקטלוג איקאה 2016. כתוצאה מהפיחות, הספר מהודק ויעיל יותר, אבל עדיין מצליח לגעת בכל הנושאים שלרסון כל כך אהב: רשויות מושחתות, עיתונות נקייה וילדות טראומטית. אז הנה אזהרת הטריגר למי שהתקשה עם תיאורי ילדותה של ליסבת בספרים הקודמים – גם הפעם, כל הילדים הם קרבן להתעללות. כזאת שלא זוכה למענה בגלל רשויות אטומות, הורים חלשים או אנשים רעים באופן כללי. אבל נציין גם שלגרקרנץ הוא ככל הנראה גם אישיות קצת יותר סנטימנטלית ופחות קודרת מלרסון, וטורח יותר על הפי אנד לדמויות משנה חסרות חשיבות - שזה גם נחמד, בהנחה שאתם אנשים רומנטיים שרק רוצים שכולם בסוף יתאהבו._OBJ

אאוגוסט האוטיסט הוא סוג של דמות מראה של ליסבת (גם היא ככל הנראה על הספקטרום) והקשר שנוצר ביניהם עדין ומרגש. ועם זאת התחושה הכללית, שהיא גם חולשתו העיקרית של הספר, היא שאין מספיק מליסבת בספר הזה. היא אמנם עדיין מרכזית, אבל מקומה נדחק לטובת בלומקוויסט והדמויות האחרות. נדמה שאנחנו מקבלים אותה מרחוק, בשיחות טלפון או חלופות מיילים או זיכרונות ופחות באופן ישיר, זועם וכואב, כזה שטופח בספרים הקודמים עד ליצירת דמות ספרותית חד פעמית. וחבל, כי אמנם עלילת המתח מעולה ועובדת ומדובר בקריאה מהנה ואינטיליגנטית, אבל הלב של סדרת מילניום הוא ליסבת סלאנדר. בלעדיה, מדובר בעוד ספר מתח סקנדינבי יעיל וכתוב נהדר. ומאלה, כמו שאנחנו יודעים, יש לנו כבר יותר מדי.