"אתה יודע", אמר לי פעם אחי הגדול, "רצחו פעם ילד ביער אוסישקין. ריסקו לו את הראש באבן. ועד היום לא תפסו את הרוצח".

לא האמנתי לו. הייתי אז בן 13 או 14, וכבר שמעתי מספיק סיפורי סבתא על יער אוסישקין. מה לא היה שם? כת השטן. שריפת חתולים. ילדים שפרשו מהחיים. ילדות ש"נותנות לכולם".

ואז, אי אז בשנת 2000, אני צופה בחדשות – והקריין מודיע שפענחו את רצח אסף שטיירמן ביער אוסישקין. שרצחו אותו נער ושתי נערות מכפר סבא. בני גילו של אחי. "בני טובים". ואני זוכר שהתגובה הראשונה שלי הייתה: גם אני הייתי יכול לרצוח ילד בלי סיבה. 

גופתו של אסף שטיירמן
גם אני הייתי יכול לרצוח ילד בלי סיבה? | צילום: חדשות 2

למה בעצם? קשה להסביר. הייתי בן 16. קראתי ניטשה. שנאתי את כל העולם בכלל, ואת כפר סבא בפרט. רציתי להיות על-אדם. רציתי לפתח אדישות גמורה למוסר. רציתי לברוא עולם משל עצמי, עולם ללא זיוף. ומיותר לציין שכל רגשי העליונות שלי נבעו מרגשי נחיתות. 

זהו גם הרקע לספרה החדש של ג'וליה פרמנטו, "כפר סבא 2000". לא הכרתי את ג'וליה פרמנטו בנעוריי, אבל שני גיבוריה, דפני ודוד, הם נערים הדומים לי בכול. הם ילדי המעמד הבינוני, שעלה לגדולה קצרה בתקופת השגשוג הכלכלי של אוסלו; הם זכו לחינוך החדש, האינדיבידואליסטי-אמריקאי, שעודד אותם להביע את ייחודם בכל מחיר; ובאמצעות הטכנולוגיות החדשות הם נחשפו לכל אוצרות תרבות העולם בגיל צעיר – חשיפה שהיה בכוחה להשכיח, אבל לעולם לא להעלים ממש, את העובדה שהם חיים בכפר סבא. אפילו לא תל אביב. פאקינג כפר סבא.

אז בינתיים הם אוצרים שנאה ואוגרים הון סימבולי. מבדלים את עצמם מסביבתם הקרתנית בכל מחיר. נשבעים לעצמם שהם לא יהיו כמו כולם, שהם לא יתגייסו לצבא, שהם לא יעבדו בעבודות שאפשרו להוריהם להעניק להם חיים נוחים כל כך.

דפני ודוד מתקבלים למגמת הקולנוע היוקרתית של תיכון רבין. בתחילת השנה, כשמנהל המגמה שואל את התלמידים החדשים מי הבמאים הנערצים עליהם, "הם זורקים שמות של במאים כמו קובריק, שפילברג, האחים כהן, וודי אלן וסקורסזה. זוהר כץ מושך בשרוכים האדומים של חולצת התנועה שלו ומשוויץ שהוא ראה את כל גודאר. בכל יום שישי הוא נוסע באוטובוס לאוזן השלישית בתל-אביב ושואל סרט אחר. מגיל ארבע-עשרה כבר עשו לו מינוי". 

אבל גם גודאר לא מספיק לדפני ולדוד, לא בשל איכויותיו כקולנוען – פשוט משום שזוהר כץ כבר אמר אותו, תבע עליו בעלות סמלית. לכן דוד עונה שהבמאי האהוב עליו הוא רמבו. "'לא רמבו יעני סילבסטר סטאלון,' הוא מסנן. 'ארתור רמבו היה משורר צרפתי מהמאה התשע-עשרה... והוא הבן אדם היחיד שאני מעריץ". ואילו דפני "מקשיבה תשומת לב יתרה, וחושבת מה תוכל לענות שלא יהיה דומה לשום דבר שנאמר קודם. לא אכפת לה מהאמת, היא רק רוצה שכולם יסתכלו עליה בעיניים גדולות... 'אני לא מעריצה אף אחד. מי שמעריץ אחרים – אף אחד לא מעריץ אותו'". 

פאקינג כפר סבא | צילום: גוגל מפות

כל זה טוב ויפה, כמובן, אבל זאת לא הייתה השאלה. וזאת הנקודה: המורה שואל שאלה, ובמקום לענות עליה התלמידים מתחרים זה בזה על תחכום, ידע אזוטרי וגישה מזלזלת בהוריהם ובמוריהם. להם מגיע הכול. ולזולת לא מגיע דבר. בקושי לחיות.

ואז הם קוראים בעיתון ששלושה בני נוער חכמים ומתנשאים כמותם רצחו נער רביעי – והם לא יודעים את נפשם מרוב קנאה. דפני כותבת לרוצח מכתבי אהבה. "אני מרגישה שהייתי שם איתך, אם לא בגוף אז בלב... עברנו יחד את מסך הברזל. אנחנו לא בצד הזה של העולם יותר. כאן חיים בכיף האנשים החיים, זה השלט שצריך להיות תלוי על הדלת לעולם שלנו".

ואילו דוד אומר לדפני: "את קולטת? כפר-סבא נהפכה לטווין פיקס". הם מעדיפים לגור בטווין פיקס ולא לגור בכפר סבא. כפר סבא, כמובן, היא לא כפר סבא העיר (שחברם זיו, שעבר עם משפחתו מאשדוד, חושב שהיא "דווקא אחלה"), כפר סבא היא נקודת המגוז של מעמד הביניים הישראלי, החילוני והשמאלני. זה ברור מדיאלוגים משעשעים כמו:

-  "יואו, שמעתם שהיה עכשיו פיגוע בצומת רעננה?"

-  "אלוהים, אני שונאת את כפר-סבא כל כך"

מהבחינה הזאת, "כפר סבא 2000" הוא ספר תיעודי חשוב. הוא מצליח לפרום את חניכתו הסבוכה והכושלת של דור "בני הטובים".

טווין פיקס
"את קולטת? כפר סבא נהפכה לטווין פיקס" | צילום: יחסי ציבור

ואני לא רוצה לדון פה במעלות או בבעיות של הספר, אני רוצה לדבר על הדור הזה. היום קוראים לו דור ה-Y. זהו הדור הראשון בתולדות ישראל שמצבו הכלכלי רע מזה של הוריו. דוד ודפני עובדים היום כפרילנסים, נושמים מפרויקט יצירתי אחד לאחר. אין להם פנסיה. אין להם עתיד. ולמעט רגע אחד בקיץ 2011, הם מעולם לא חזרו לאהוב את ישראל. הם עדיין מפנטזים על העולם הגדול של ברלין וניו יורק – ואלו עדיין ברלין וניו יורק הסמליות, הערים הסמויות של הרומנים וסדרות הטלוויזיה.

מי שמבקש להתחקות אחר כישלונה של האליטה הישראלית, טוב יעשה אם ייקרא את הספר של פרמנטו. פרמנטו מלטפת את גיבוריה מבלי לחסוך מהם את עוקצה. היא מסבירה לנו שהשמאל החדש אינו מצליח ליצור מנגנונים יעילים לשינוי המציאות משום שהוא מעולם לא למד לקבל את המציאות, שהיא תמיד סתם כפר סבא. הציניות והאירוניה, הבוז הפרובינציאלי לכל דבר שנחשד כפרובינציאלי, הטווסיות שתמיד מחפה על האגו המרוט – "כפר סבא 2000" צריך להיות מחולק חינם לכל מנויי "הארץ".