"האמת? מעציב אותי שאני לא עושה יותר סרטים. עשיתי תפקיד קטן אך נורא מאתגר בסרט 'רבין: יום אחרון' וכשראיתי את עצמי על המסך נזכרתי כמה אני שחקנית טובה ומשובחת והתבאסתי על הבמאים והמלהקים שויתרו עלי", אומרת לי דליה שימקו בכנות אופיינית. אבל זה לא עומד להיות ראיון עצוב או ממורמר, בטח לא כששימקו מועמדת לפרס במאית השנה על ההצגה "חלום ליל קיץ" בטקס קיפוד הזהב 2016, שיערך ביום שישי בתיאטרון תמונע ויעניק גם השנה פרסים על מצוינות בתחום הפרינג' (תיאטרון שאינו משתייך לזרם המרכזי).
"חלום ליל קיץ" הוא אולי אחד המחזות הכי מטופלים של ויליאם שייקספיר, איך את, כבימאית, ניגשת אליה ולוקחת אותה לפרינג'?
"אני חושבת שהתפיסה של מה זה בכלל 'פרינג' היא תפיסה לא נכונה. פרינג' זה לאו דווקא תיאטרון ניסיוני, הוא פלטפורמה הפקתית יותר מכל דבר אחר. זה מקום בו הבן אדם עושה את מה שהוא רוצה, שיש בו חופש אומנותי מוחלט. אני חושבת שעשיתי למחזה אינטרפטציה מאוד רעננה ועכשווית, מאוד קומוניקטיבית. זה לא שאני עושה את הדברים מתוך צורך להיות שונה או מיוחדת, אני עושה את הבחירות מתוך הדרך בה אני מבינה את החומר".
ב"חלום ליל קיץ" שימקו עובדת עם שמות שמלווים אותה שנים רבות, רובם מוכרים לכל צרכן תרבות בישראל: אסתי זקהיים (יו"ר שח"ם), עודד מנסטר, אלחי לויט, מיכל פוליצר, תומר גלרון, המוזיקאי איסר שולמן ("הוא גאון וזה מבחינתי אבל שהוא לא מעומד לפרס") ועוד. "מדובר על אנשים שהולכים איתי כברת דרך, לא אורחים לרגע", היא אומרת. שימקו, בת 54, מוכרת לקהל הישראלי מסרטים כמו "נועה בת 17" (תפקיד הפריצה שלה כנועה), "פצעי בגרות", "אחד משלנו" של אורי ברבש וגם משלל הצגות תיאטרון כמו "נפש יהודי" ו"גטו" בתיאטרון חיפה, גם את דמותה של זיוה זלייאט בדרמה הטלוויזיונית המרגשת "בת ים ניו יורק" חשוב להזכיר.
המחשבה ששחקנים ויוצרים צריכים לכוון את מיטב מרצם בשאיפה להיות במרכז מדורת השבט, לא ברורה לשימקו. "עשיתי בחירה של מעבר לפרינג', לגמרי. אנחנו לא חיים במדינה שמפנקת את יוצריה כך שכאשר כל 15 השנים האחרונות של חיי הוקדשו בעיקר לניהול הלהקה הזאת, זה מבחינתי אקט ברור של מיצוב ומיתוג שלי בתוך עולם התיאטרון הישראלי".
אבל אין בך את המקום שמתגעגע לחיבוק החם מהקהל, אותו חיבוק שמקבלים שחקנים שמפציעים על המסך בערוץ 2?
"זאת בחירה שאני חיה איתה מאוד מאוד בשלום. אמנם לעיתים רחוקות אני גם משחקת בהפקות שלי, בדרך כלל בהפקות שהן יותר קברטים של שירה או פיוט, אבל רק לאחרונה יש לי מחשבות על כך שאולי אני צריכה לחזור ולשחק באופן יותר אינטנסיבי. יש לי איזה געגוע כזה, רעב. לגבי האגו? ליצור להקה מוכשרת כל כך כמו זאת שיש לי ולבסס אותה גם אומנותית וגם כלכלית זה אתגר כל כך גדול וממלא שאין בכלל זמן להתעסק בזה".
הפרס לאיבגי עלול למנוע מנשים להתלונן
שימקו מעולם לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות. חוץ מניהול שוטף של האנסמבל, היא גם חברה בוועד המנהל של איגוד במאי התיאטרון בישראל (בת"י) ולאחרונה אף הייתה בין החתומים על פנייה להנהלת פסטיבל חיפה במטרה לבטל את זכייתו של משה איבגי בפרס השחקן הטוב ביותר (יחד עם נורמן עיסא).
"עושה רושם שהנהלת הפסטיבל לא השכילה להפנים שמתן פרס לאדם החשוד בהטרדות מיניות מנרמל אלימות מינית של גברים כלפי נשים", נכתב במכתב עליו חתמו בין היתר גם מובילת מחאת 2011, דפני ליף, והשחקנית אסי לוי. ביום בו התקיים הראיון התקבלה גם תשובתה של מנהלת הפסטיבל, פנינה בלייר שענתה: "לצד הזדהות עמוקה עם המאבק בהטרדות מיניות, קיימים מאבקים חשובים נוספים...חופש היצירה האמנות והביטוי אכן צריכים להיות משוחררים ונקיים מכל שיקול אחר זולת שיקולים אמנותיים ומקצועיים". כאשר אני מקריא לה את התשובה שימקו מבינה את בלייר אך לא מתרגשת מהמילים היפות.
"אני חושבת שלפעמים ערכים מתנגשים, התגובה שלה היא תגובה יפה, אך אני חושבת שאנחנו חיים במדינה שרק מתחילה לעכל את כל הדבר הזה שנקרא מעמדן של נשים בחברה והיחס אליהן. אנחנו חיים במדינה שלא עושה הפרדה בין דת למדינה ומקומה של האישה בדת היהודית ידוע והוא לא בדיוק שיוויוני. כך שאני חושבת שלפעמים צריך להיות יותר רגישים ולהבין גם איזה מסר דבר כזה מעביר. מדובר על אדם מאוד מוכשר שזכה גם בפרסים לרוב, זה לא שפסטיבל חיפה גילה לנו את כישרונו. אני חושבת שהמסר שניתן מהענקת הפרס הוא שאפשר להקל ראש במעשיו בגלל שמדובר באדם חזק ומפורסם. נשאלת השאלה האם פרס כזה יביא את הנשים להתלונן על מעשים חמורים שקרו להן או להישאר בבית. ובמקום הזה הועדה הזאת כשלה".
ההתנצחויות הבלתי פוסקות שבין התיאטרון הישראלי למשרד התרבות, והוויכוח על חלוקת המשאבים והבחירה של האם להופיע מחוץ לגבולות הקו הירוק מטרידים את שימקו לא מעט. "אני מרגישה שניתנה לי מתנה, ניתן לי הכישרון לייצר דברים יפים, חשובים ומשמעותיים שמבחינתי אני צריכה לעשות גם אם לא ייתנו כסף. אגב, גם זה קרה. במשך עשר שנים האנסמבל לא קיבל כסף בכלל, פה ושם כמה אגורות מקרן כזאת או אחרת, סכומים שאי אפשר אפילו לקרוא להם כסף ובכל זאת עשינו ויצרנו. אני חושבת שכשאתה אומן אי אפשר להשתיק אותך וזה מה שמרגיז את אותם האנשים שמעוניינים בכך".
אבל ממה שרואים ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, העם לא ממש מתייצב לצד האמנים.
"אני חושבת שיש לנו אחריות. אני לא יכולה להגיד לך שכל אופן שבו אנחנו, האמנים, משמיעים את דעתנו הוא תמיד טוב ותמיד משיג מטרות בצורה הנכונה ובכל זאת, יש כאן זעקה. את הזעקה הזאת צריך להמשיך ולצעוק כי היא אמיתית והיא מייצגת פלח אוכלוסיה שגם קיים במדינה הזאת, שמשלם מסים, עושה את חובתו האזרחית ובכל זאת הפך ללא לגיטימי בעיני אנשים מסוימים. אסור לנו לקבל את זה, וגם אם לא יהיה כאן טוב יותר? מה אפשר לעשות? צריך להלחם וצריך להיות קיימים".
בשבועות האחרונים התעורר דיון סוער סביב הופעתו של תיאטרון "הבימה" ביישוב היהודי בקריית ארבע עם ההצגה "סיפור פשוט". כמי שמנהלת אנסמבל בעצמה גם שימקו נדרשת לקחת החלטות לגבי המקומות בהם יופיע האנסמבל. "הייתי רוצה להגיע עם ההצגה שלי לאו דווקא לשטחים, אלא לכל מקום שאני אוזמן אליו וליצור דיאלוג סביב תרבות. הדיבור לא חייב תמיד להיות פוליטי, השיח על תרבות בכללותה צריך לחזור לחיים שלנו".
כששייקספיר לקח אמדי
בעבודתה על "חלום ליל קיץ", בחרה שימקו לעבוד עם תרגומו של ט. כרמי למחזה, תרגום הנחשב למליצי וגבוה במיוחד. הבחירה הזאת לא מקרית. "מעבר לכך שמדובר בתרגום הכי יפה בעיניי", אומרת שימקו, "התרגום של כרמי הולך יד ביד עם האג'נדה של האנסמבל שהיא החזרה לעברית פואטית וגבוהה. 95% מההפקות שלנו הן בעברית גבוהה כי אני מאמינה שתיאטרון צריך להביא סוג אחר של שפה, לא רק שפה בימתית אלא שפה כשפה. התיאטרון צריך להוות אלטרנטיבה לערוץ 2 ולטלוויזיה המסחרית. כשבנאדם יוצא מהבית לשעה וארבעים דקות כדי לראות הצגה ולוקח בייביסיטר במיוחד, הוא לא בא לראות את אותו הדבר שהוא גם ככה רואה בטלוויזיה".
את לא חושבת שכל כובד הראש והאיכות האלו מרחיקים צופים? שבגללם הדור הצעיר מפספס את שייקספיר?
"מי אני שאגן על שייקספיר ואומר שהוא המחזאי הגדול ביותר שקם אי פעם לאנושות? הסיבה שהוא שומר על המעמד הזה היא אחת: הוא תמיד רלוונטי, הוא תמיד מצחיק כשהוא רוצה להצחיק, תמיד קורע לב כשהוא רוצה לקרוע את הלב ותמיד מבין את רוחו של האדם על כל הגוונים שלה. 'חלום ליל קיץ' שלי נעה בעצם בין שתי חברות שמסומנות יחד - חברה פורטינית שמסומנת על ידי נשים עם חיג'אבים שיש להם פלאפונים ביד, כמו החברה שאנחנו חיים בה. שילוב בין הליכה אחורה וכמיהה אל הדת לבין שימוש נרחב ואינסופי בטכנולוגיה עד שהיא הופכת להיות הכלי המרכזי שלנו לתקשורת. כדי שתבין עד כמה שייקספיר רלוונטי לימינו - המחזה נפתח במסיבת טראנס כי שייקספיר כתב על 'סמי כשף', אותם סמים שאנחנו קוראים להם היום MD, סמים שיוצרים אשליה".
בעצם האנשים ששייקספיר כתב עליהם ב-1,600 לא שונים כל כך מהאנשים שאנחנו היום.
"כנראה שיש משהו בחברה האנושית, עם כל הטכנולוגיה וההגעה לירח, שלא משתנה. כנראה שהמאבק בתוך רוח האדם הוא אותו סוג של מאבק ותמיד יהיה מאבק בין ערכים שמרניים לבין צורך באיזו התפרעות והתהוללות ושיכרון חושים. לא אנחנו המצאנו את זה ולא שייקספיר, כזה הוא האדם. מגיעים למחזות שלי גם אנשים מרקע דתי שלא ראו תיאטרון מימיהם, הם באו אלי אחרי ההצגה והם היו מאושרים. הם בחיים לא חשבו שהם יבינו שייקספיר והם ראו את הגרסה שלנו שלא עושה שום הנחות והיו מאושרים".
"אירועי לילה פרינג'" יתקיימו בתל אביב בתאריכים ה-17 וה-18 לחודש. מחר בצהריים יתקיים טקס פרסי קיפוד הזהב בתיאטרון תמונע