קול של דור מבאס: "לא כזאת" של לינה דנהאם לא עומד בציפיות

בשנת 1900 אדית וורטון, שטרם גדלה להיות סופרת החברה הגבוהה האמריקאית של תחילת המאה ה-20,  שלחה להנרי ג'יימס, שכבר היה אז סופר אמריקאי גדול, סיפור שכתבה על גירושיהם של שני ניו יורקרים עשירים, מהסוג שהקיפו אותה כל חייה. "זה הסיפור שלך", חרץ ג'יימס. "החיים האמריקאים שמקיפים אותך הם המחקר שלך. הניחי לעצמך לשקוע בתוך זה – זה שטח לא נגוע".

ב-2011 מיליון נשים צעירות חיו בדיוק את אותם חיים שחיה לינה דנהאם. הן גרו בוויליאמסבורג או בגרין פוינט, השכונות ההיפסטריות הרדיקליות של ברוקלין, לבשו שמלות יד שנייה מכוערות, שתו ב"דה אבי", קנו ספרים ב"ספונביל אנד שוגרטאון", ועלו כל יום על רכבת L למנהטן לעבודה בהוצאה לאור או בגלריה. כולן אכלו את הציפורניים אחר כך, כשרק דנהאם השכילה להבין ש"זה הסיפור", ויצרה את הסדרה "בנות". תוך שנה כל אחד מהמקומות האלה הפך ללוקיישן, אחר כך למוסד, ואחר כך לקלישאה; "בנות" הייתה אחת מאותם שלושה-ארבעה דברים נדירים (המשבר הכלכלי, אינסטגרם) שהופכים חבורה של אנשים באותו גיל לדור עם מוסדות, טעם מאוחד וזיכרון קולקטיבי. הצגתה של בת דמותה של דנהאם בפרק הראשון כבת למורים ממישיגן שמפסיקים לממן אותה הייתה מהלך הסחה מבריק; כששמנו לב שמי שנבחרה לייצג את הדור היא פריבלגית עד זרא, בת לאמנים מפורסמים מסוהו, מעמדה כקול של דור כלשהו כבר היה איתן.

בהקדמה לספר, דנהאם מכריזה עליו כהמשך למסורת של ספרי עצות ושיעורים לחיים של נשים כמו הלן גרלי בראון ונורה אפרון, ומנסה להתמקם על אותו מדף. "בעיניי אין דבר אמיץ יותר מאשר אדם אשר מכריז שהסיפור שלו ראוי להישמע, בעיקר אם מדובר באישה", היא כותבת. "עדיין יש כוחות רבים שאומרים לנשים שהדברים שמעסיקים אותנו קטנוניים, שהדעות שלנו מיותרות, שאנחנו חסרו רצינות מספקת ולכן הסיפורים שלנו אינם חשובים... אם אוכל לחלוק את מה שלמדתי ולהפוך בכך עבודה שחורה אחת לקלה יותר עבורך, או למנוע ממך לעשות סקס מהסוג שאת נשארת בו בנעליים למקרה שתרצי לברוח תוך כדי, אז כל צעד שגוי שלי היה שווה את זה". זה יפה, גם אם קצת לא הולם את היותה של המחברת בת 28, אבל רק בהמשך מתברר גודל הטעות – מי לעזאזל רוצה ללמוד שיעורים לחיים מלינה דנהאם? הקוראת הסבירה תגרד בראשה מול הטקסטים האלה ותאמר, "אוי, אחותי, אין מצב שזה היה קורה לי".

דנהאם מוסרת לקורא בנדיבות ערימת מטבעות קטנים, כמו מערכות היחסים שלה עם חברותיה בחטיבת הביניים, או התקפי הקנאה שלה כשנולדה לה אחות קטנה, אבל משאירה ללא מענה את שאלת המיליון, או במקרה הזה שלושה וחצי מיליון הדולר – איך היא עשתה את זה? איפה בכל התפקוד החלקי ואובדן העשתונות והתשוקה למצוא חן וחוסר האונים הטוטאלי שלה הסתתרה אמביציה כה מפלצתית, בטחון עצמי כה רב, קול פנימי כה צלול, שדחפו אותה למרות הכול לארוז את הכביסה המלוכלכת הזאת, ליצור בגיל 23 סרט נפלא באורך מלא ("Tiny Furniture") ולהפוך בגיל 26 לתסריטאית, במאית וכוכבת של סדרת טלוויזיה מכוננת ולאייקון תרבותי?