אריק גלסנר, אולי הבכיר שבמבקרי הספרות של "ידיעות אחרונות", מודאג. בפוסט שפרסם היום בבלוג האישי שלו "מבקר חופשי", כתב גלסנר: "לעניין הספרות העברית של השנים האחרונות. עד כמה שאני מכיר, כי בעיתון איני כותב זה מכבר ובדרך כלל ביקורות על ספרות מקור, המצב הוא כזה: יש לא מעט ספרים טובים שרואים אור בארץ בשנים האחרונות - הקינה הרווחת לא מוצדקת בהקשר הזה - אבל אין יצירות מופת. לטעמי, מאז 'סיפור על אהבה וחושך' מ-2002 לא ראתה אור בארץ יצירת מופת חד משמעית. וזה כבר די הרבה זמן. מה גם שלפני 'סיפור על אהבה וחושך' לא ראתה אור יצירת מופת שנים לא מעטות".
ואולי לא צריך לומר "מודאג", כי הטענה של גלסנר מובאת באיזה שוויון נפש. כאילו רצה גלסנר לומר "לא שאני ולא שאכפת לי, אבל קחו בחשבון שלא יצאה שום ספרות גדולה כבר יותר מ-15 שנים", אז אני רק אניח את זה פה. אפשר להתווכח עם הטענה הזו ולהוכיח את גלסנר על טעותו, אם אכן יש כזו. אפשר גם לעשות את הדבר הקטנוני יותר ולשאול מנין היומרה בכלל לקבוע קביעה כזו, ולפרק את הטקסט של גלסנר לגורמים. בשלוף, מה שנקרא: אם אתה לא מבקר ספרות עברית, מנין לך שלא יוצאות יצירות מופת בז'אנר הזה? בטח ביחס לזה שציינת בהמשך הפסקה שגם שנים ארוכות לפני "סיפור על אהבה וחושך" לא יצאה יצירת מופת עברית. אבל יותר מכל, מפתה לדבר על המונח המוזר הזה - "יצירת מופת".
לעניין הספרות העברית של השנים האחרונות: יצירת מופת היא לא העניין. היא לא הנושא שלשמו התכנסנו. ראשית, למה שמישהו יצא לחפש באופן אקטיבי יצירת מופת? למה שזה יהיה השיקול של קורא פוטנציאלי מול מדף בחנות ספרים, או שיקול של מוציא לאור? יצירת מופת הרי לא מעודדת המשך קריאה, אלא עצירה שלה. יצירת מופת היא משהו שאוצר בתוכו איזה סך (גבוה) מסוים של כישרון, אמירה ואורך רוח. ומשום שהיא מהווה איזה שיא בתקופה בה נוצרה, איזו נקודה שאין מי שישתווה לה, היא מסכמת את התקופה הזו. היא התקציר. היא הכותרת והנוטיפיקציה של העשור - לא צריך לראות או לקרוא עוד דברים מלבדה כי חבל על הזמן. הטייטל "יצירת מופת" על כריכה של ספר משול בעיניי להכרזה "זה הספר האחד שאתם צריכים לקרוא השנה". וול, לא תודה, אני אשמח לקרוא חמישה ספרים ולשקר שקראתי יותר - כמו בכל שנה.
מה שמציק לי אולי יותר מכל בהצהרה של גלסנר הוא ההבנה שלקחנו את השיח המטרחן של ביקורת הספרות והדבקנו אותו גם על שיחי ביקורות מקבילים. במקום לטפטף את הפופיות וגובה-העיניים-יות של ביקורות הסרטים והטלוויזיה אל ביקורת הספרות, עשינו את ההפך והפכנו את הדיבור על טלוויזיה וקולנוע למטחנה בת מאתיים של אותם הביטויים: "גאון", "סדרה ששינתה את פני הטלוויזיה", "יצירת מופת". אין שום דבר מפרה בקביעות האלה - אפשר להתווכח עליהן (כשם שאפשר להתווכח עם הקביעה של גלסנר), אבל הן לא מעוררות שיח. אלה טענות מתמטיות כמעט, ומהצד המכוער והמצמית של המתמטיקה - "כל סרט של טרנטינו הוא בידור עילי". האמנם? האם, אם ככה, כל סרט בידור עילי חייב לתת קרדיט לטרנטינו? לא, אלוהים, כי לא היינו יוצאים מזה אף פעם וגם כי זה כל כך יומרני שאפשר לבכות.
תרבות שנמדדת רק ביצירות המופת שלה היא תרבות צרה. היא מוזיאון או שיעור ספרות בתיכון. היא ניסיון להגיד משהו בלתי אפשרי לאמירה - "הנה כל מה שקרה לנו אי פעם, ובחרנו לספר את זה באמצעות חמישה דברים שלדעתנו טובים יותר מאחרים" - וההתעקשות עליה היא, סליחה וסליחה, דבר מאוד מיושן. להגיד שב-16 השנים האחרונות, כששוק הספרים בישראל הכפיל ושילש וריבע את כמות הספרים היוצאים בו מדי שנה, לא נכתב שום דבר ראוי באמת - זה ריאקציונרי כמעט. זה פסע מלהגיד "יו, מאז שהנשים והשחורים האלה התחילו לכתוב, הכל נהרס לנו". וברור שזאת לא הכוונה של גלסנר, אבל לקחת ספר סופר-קאנוני של גבר אשכנזי מבוסס ומוערך ולהגיד שאחריו לא נכתבה שום יצירת מופת זה להגיד גם, במובן מסוים, שכל השלילות של "סיפור על אהבה וחושך", שכל הספרים שנכתבו על ידי נשים וסופרים מזרחיים, שכל יצירה לא אשכנזית-ארצישראלית, היא אולי סבבה אבל היא לא - וכנראה גם לא תהיה - יצירת מופת.
כי זה מקומו של הדיבור על יצירות המופת בציר הזמן: עד 2002 גג. לא משום שלא נכתבו מאז ספרים טובים ומרשימים (אולי אפילו "חשובים"), אלא משום שכתרבות, בגדול, הפסקנו להתעניין בזה. המדד הזה, מופתי/לא מופתי, איבד את הרלוונטיות שלו. לא יצאו יצירות מופת כי שוק הספרים לא מתעניין בחיי הנצח הקפואים והעצובים האלה, והוצאות הספרים לא מתעניינות בהם (הרי אם די בקריאת ספר אחד, למה לפרסם עוד?). אני משוכנע שמבקרי ספרות ידביקו גם הם את הקצב בסופו של דבר.