יורם קניוק
"היומן חשוב לי מפני שהצעד לקראת מותי מעניין אותי" | תמונת AVI: mako
שבועות אחדים לפני מותו, החליט יורם קניוק ז"ל לתעד את מחשבותיו ותחושותיו האחרונות בבלוג מיוחד. אוסף ההגיגים האמיץ וחסר הפשרות הזה, לא מספק רק הצצה אל האישיות המיוחדת של הסופר והפובליציסט המוערך. מדובר בחשבון נפש נדיר של בן דור החלוצים שהקימו את המדינה ונלחמו על קיומה, ועל הפער שבין מה שקיוו שתהפוך להיות לבין המציאות העכשווית.

"פוסט ראשון שלי סליחה", פתח קניוק הרשומה הראשונה בהחלט בבלוג ב-15 בפברואר, "כאן הפוסט הראשון שלי, חיכיתי עד גיל 82 והנה בא". את הפוסטים הראשונים הקדיש למחשבות על נושאים אקטואליים שמתרחשים במדינה, אלא שבשל מצבו הרפואי המתדרדר החליט ב-30 במרץ לשנות כיוון: "אני רוצה בשביל עצמי ולמי שמקורב אליי ולכל דיכפין לכתוב את יומן מחלתי שהגיע עתה לשעתו האחרונה", הסביר קניוק. "היומן חשוב לי לא מפני שאני מחפש אהבה או מזור אלא מפני שזה מעניין אותי. מעניין אותי הצעד הזה לקראת מותי שאינו טרגדיה גדולה, "לא בעתי" כבר לא אמות, אבל הדרך שנהייתה עכשיו נחושה יותר מעניקה לי חופש לחשוב על מי שהייתי ומה שלא היה ומה שכן היה ואיך גומרים חיים במהירות כה רבה".

"אני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע", המשיך קניוק, "ארד דומה בקרוב. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי...כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה, הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו, כשמתים לא נשאר דבר ".

"מוזר לי להיות כה רחוק מהחיים שחשבתי שעוד יהיו לי", המשיך הסופר, "ללפיד יש עתיד לי יש עבר שלא יהיה לו עתיד. המדינה שהשתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן. מי שהיא היום אינו מעיין אותי. היא מגוחכת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת…עוד אחזור ליומן.  אכתוב אותו עד שיגיע זמני. מעניין אותי לראות את מה שאינני מבין. ולאוהבים ולשונאים יגיע עוד הרבה מהחיים שהיו טרם התחלתי למות. פעמיים כמעט מתי מסרטנים. אבל הפעם זה אחרת. אין מבינים איזה מין סרטן זה. כמה הוא נמשך".

המלך ביבי הראשון

מעורבת בהכל, עם הבעל וראש הממשלה, ארכיון
"נתניהו הוא המלך הישראלי הראשון אחרי אלפיים שנה" | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
"בן גוריון לא היה מלך. גם רבין לא. גם בגין לא. מאז מלכי ישראל העתיקים, מנהיגי ישראל היו ראשי ממשלות", כתב קניוק בפוסט 'סיפור אהבה מופלא של מלך ומלכת ישראל' ב-23 בפברואר. "וכשפולה בן גוריון רצתה לקנות לבן גוריון גביע גלידה, הייתה לבושה בחלוק והלכה לקיוסק של ברל'ה בפינת שדרות קרן קיימת (היום בן גוריון) לקחה גביע גלידה שוקולד ווניל ושילמה מהארנק שבכיס חלוק הבית שלה".

"נתניהו ואשתו לא הולכים לקיוסקים. הם הפכו את ראשות הממשלה למלוכה. הם לא נוסעים באוטובוס. הם מסתוריים. הם חיים בכמה בתים. הם אינם נפרדים לעולם. הם נוסעים לרוסיה ליום אחד כדי שביבי ישוחח עם פוטין וכמובן שרתו עמו. עולים בכבש המטוס הצר, נדחקים מחובקים זה אל זה ונראים מאושרים. קשה לעמוד מחובקים על כבש מטוס לא הכי גדול ובעת ועונה אחת לחייך…אני כותב דברים אלה לא חס ושלום כהתנכלות לראש המחנה הלאומי, בעצם כדי לומר בפשטות, נתניהו הוא המלך הישראלי הראשון אחרי אלפיים שנה ואף על פי כן, נתיניו יודעים עליו מעט. נתניהו הוא המלך- המנהיג- הכי מצליח בתולדות ישראל כולל הימים שלא הייתה לאומית, והמלך ביבי אף צעק את זה על המרפסת של מלון ציון בבירת ישראל לנצח נצחים וראש הממשלה רבין נאלץ להירצח, כשם שרוב המלכים הגדולים בהיסטוריה היו נרצחים לו מלך חדש לאומי רוצה בכך, לכן בא המלך ביבי ובאה אשתו אל ארצנו, ואולי להיפך".

"למלך ביבי הראשון ולאשתו אין כנראה משקפת, שכן בלי משקפת, הארץ היפה והקטנה שלנו הממלכה הנצחית שלנו היא פירור בתבל. אבל אם הייתה להם משקפת היה ניתן היה לראות שאנחנו איננו המעצמה שהמלך שלנו חושב שיש לנו, והוא אולי לא יוכל להכריע ממלכה אירנית עצומה ואולי הוא אינו יודע כמה ישראלים חיים בישראל ואיך את שם מדינתו נחוץ לכתוב, את השם: י ש ר א ל על גבי הים; כה קטנה היא המעצמה שניסתה להפיל נשיא אמריקני והמציאה את סיפור האהבה היפה, אבל לשונות רעות חורשות סיפורים על המלכה כשולטת, ועל עסקה של המלכה עם המלך, שחייב לחייך ולהיות מחובק על כבש מטוס כדי לא להיפרד זה מזה לכמה שעות. אז שיגידו!"

מה קוראות הדוגמניות?

קוראת ספר במיטה
"מי יקרא את תש"ח? בטח לא הדוגמניות" | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
"הדוגמניות הישראליות והסופרים הישראלים רוצים להיות בינלאומיים. אי לכך כאשר הם נשאלים מה הם קוראים הם מציינים ספרות זרה. לא רק זרה אלא בעיקר חשובה. כזאת שרוב קוראי העיתון לא שמעו את שמות הספרים", כתב קניוק ב-26 לפברואר ברשומה 'מה קוראים הסופרים והדוגמניות'. "יוצא שכמעט אין סופרים ודוגמניות שיורדים דומה וקוראים את הספרות הבינעירונית העלובה. אם דוגמניות וסופרים אינם קוראים אותנו, מי כן קורא? מי קרא את תש"ח שהוא ספר עברי שכנראה לא נקרא על ידי דוגמנים וסופרים".

"אני, כפרובינציאל האחרון קורא כל מיני ספרים.  את ניר ברעם אהבתי ואת יואל הופמן אני מעריץ, ויש לנו כאן ספרות טובה, לפעמים מצוינת, טוב לי לקרוא ספרות עברית, אני מגיב לה. כשאני אוהב אני כותב עליה וכך אני נחצץ אל מחוץ לממד העצום של ניר ברעם ומירה מגן ודוגמניות שאת שמן שכחתי. אלה שקוראים רק את רוסו, את וולטר, ואת המיתוס המסתורי של פלאה ראוני מהמאה השלוש עשרה, שתורגם לפינית ואחרי כן לאנגלית. ואני עם אשר ברש, עם הזז, עם עוז, משה שמיר, אהרון מגד, א.ב יהושוע, גון בן ארי, יובל בן עמי, עגנון, ועוד סופרים שאני אוהב לקרוא"

"כתבתי פעם על נסיעתי במונית בדיזינגוף ליד ירמיהו, ראיתי את קפה ג'רמיה שכתוב כך בעברית, שפה שנעלמת משלטי העיר. עצרתי את המונית, קרבתי לקבוצת צעירים שעמדו ועישנו ושאלתי אם הם יודעים מי זה ג'רמיה. אחד אמר שאולי היה ציוני ידוע. אחת אמרה שבטח רב. שאלתי האם הם אינם תוהים מדוע קפה "ג'רמיה" נמצא בפינת רחוב ירמיהו? הם השתאו שג'רמיה תורגם לעברית וחשבו שזה נפלא"

"ארץ ללא חמלה"

יעד הגירעון: 4.65%. לפיד, ארכיון
"לי אין דירה, גם לא לבנותיי, אבל גברת כהן צריכה לנסוע לחו"ל" | צילום: חדשות 2
"לצערי לא חגגתי את הפסח בגלל מצבי הרפואי", כתב קניוק ב-26 למרץ בפוסט בו הגדיר מהו יהודי עבורו. "שכבתי בבית חולה. חשבתי על האגדה. יש בה קטעים חשובים. יש בה הרבה סתמים ששייכים לזמן אחר והרבה רוע ויופי וכשלעצמה הנה פירוש סוריאליסטי למשהו שנקרא יהדות אך איננו"..."אני בן הלאום היהודי ולא בנה של הדת היהודית כפי שנהייתה בימינו. הדת הזאת הרגה את היהדות. חלקים ממנה עובדי קירות אבנים ואדמה"..."ארץ ישראל הייתה ביתם של עשרות עמים ותנועות וצבאות וכולנו אורחים לרגע על אדמה שנולדה בשמים וחזרה אליהם וגם היום אנחנו אורחים..."פסח. והגדת לבנך! משפט יפה. הגידו לי מה לומר לבנותיי כאשר יגדל נכדי וילך לבית ספר והרב פירון שהוא שר החינוך השונא ומתעב זרים, המביא מן הלאומנות של קודמו את החינוך הנבוך, השונא, המוציא את משה מהאגדה כדי שידעו שאם תתפללו ותשנאו גויים האל ישמע אתכם. מה מעניין את האל העצום של משה שהרגתם אם חתכתם נייר טואלט בערב שבת? חג שמח.

את הגיגיו על החינוך והדור החדש המשיך ב-2 לאפריל בפוסט חדש. "היום יום גימל, השניים לאפריל בדיוק חודש לפני יום הולדתי ה -83. הילדים נחים. נחו כחודש וזה מעייף מאוד. ללמוד כבר אין צורך כי ישראלים כבר אינם צריכים ללמוד. יש מחשבים. יש אייפון. למה ללמוד? אז נחים. אולי מחר אחרי המימונה יחלו ללמוד. ילמדו שלושה ימים. ושוב ינוחו. נשים לא תעבודנה כי ילדים עייפים מאי עשייה נחים מן החופשה. חכמים כבר לא נהיה".

"אני זקן בא בימים. אין לי דירה ואין לבנותיי דירות. עבדתי קשה. פספסתי. טעיתי. גברת כוהן שהצביעה לפיד מגיע לה מעמד טוב יותר. ואני לכלבים. רוב ידידיי מימי הקמת המדינה עניים. הקמנו מדינה ושכחנו לקחת כאשר אלה שהיו חכמים קנו רכוש נטוש. לרובנו אין דירות. גרים בשכר דירה. הוא מאמיר כל העת. היה פעם חוק הגנת הדירה. יכלו לחיות בשכר דירה מדורג וקבוע. זה היה בימי מפא"י ובימי הציונים הכלליים. היום יאיר רוצה לסייע לגברת כוהן. והוא צודק. מדוע שתיסע רק פעמיים בשנה לחוץ לארץ ולא שלוש?"

"שאלו אותי על מה חשבנו כשהקמנו את המדינה. היינו ילדים. המבוגר הכי זקן היה בן עשרים ושלוש. המדינה הייתה מסע צלב של ילדים. לאו דווקא מהטובים. הטובים חיכו לבחינות הבגרות. באו להילחם כבר למה שהכנו להם. אבל מדינה שהוקמה כמסע צלב של ילדים כאשר מחטיבת הראל מ-1,100 הילדים הלוחמים, נהרגו ארבע מאות, המדינה הזאת העברנו לדור הקודם והתביישנו  לבקש".

"ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהוקמה משום מקום להיות מדינה וחלק קטן ממקימיה עדיין בחיים. אולי גם גברת כוהן אבל אני לא זוכר. יאיר נולד אחרי כן. ביבי נולד כאשר לחמנו ליד ביתו. איש לא סופר אותנו. בכל מערכת הבחירות לא הוזכרו מקימי המדינה. לא הוזכרו מנהיגיה. לא נגעו בשורשים הקשים והעדינים. לא הזכירו איזו מלחמה הייתה כאן כדי שיאיר יוכל לדאוג לגברת כוהן. אין פה זיכרון. אומרים הגדה. אומרים והגדת לבנך. איזה אומרים. איזה הגדת. אין פה לא חמלה. לא תודה. קמנו ארץ לניצולי שואה על מה שקורה להם אכתוב מחר. כי אולי ביניהם יש גברות כהן בלי כסף לחשמל, בלי אוכל".

"שיבוא כבר, כוס אמק"

אין תמונה
"המדינה הייתה מסע צלב של ילדים". קניוק בצעירותו
את הפוסט האחרון בהחלט בבלוג פרסם קניוק ב-8 במאי, חודש בדיוק לפני מותו ואחרי שבילה מספר ימים בתרדמת. "התעוררתי לשבועיים של חושך ללא חסד, איכילוב והביתה, ואופל, ונהיו ארבעה ימים של סוף, חייתי די, הכול קרס והייתי בענן, בענן גם יהיו כל הנכסים שבמחשב, ראיתי את זה בטלוויזיה ובטח אפגוש את המילים מהעבר השני. זה מה שאני עושה כבר חודשיים, מנסה לראות עד איפה המילים האלו יכולות לבנות מודל למפרע.

"הכל החל כאשר הנוקיה נשר לאסלה, הכול נמחק, המספרים, האנושות כבר הצליחה להגיע למאדים אבל סלולרי ואסלה עדיין לא הצליחו להתחבר. ניסיתי להגיע לאנשים, לחזור ללוח, אבוד, אורלי העוזרת שלי עכשיו הביאה מכשיר חלופי, שום כלום, הביאה חדש, אולי מודל שנת 1790. ובזה מופיעים המספרים של האנשים שטילפנו, בלי שמות. יש אנשים בלי מספרים מהעבר השני שהתקשרו ואין לי עולם"

"ארבעה ימי צער. חום גבוה. אחרי שני סרטנים ושלבקת חוגרת אני מכיר חולי וכאב, אבל ארבעה ימים כאלה לא חוויתי עדיין; ארבעים וירוסים שלרגל התוועדותם השנתית התכנסו לשלושה ימים בהילטון תל אביב, התפעלו מהסרטן ובאו במגע מיני עם השרב, עם חום וקור, עם הקאות, עם כאבים, עם גועל, ובא הלילה האחרון וחושך ישב בחלון, ושוב במיטה, רטוב, שכבר יבוא, כוס אמק שכבר יבוא"

"באה אורלי ובאה מירנדה ובאה שרה ולקחו אותי לספירת דם. אינני יכול לזוז. מובילים אותי בכיסא גלגלים. שלוש הגרציות של ההמטולוגיה מכינות אותי. עין אחת עצומה. איש על ידי משכיר בית באיזו שכונה לתוכנית טלוויזיה ומבקש שהפעם ישמרו על סדר. הבריכה פתוחה, שולחן הברידג' מוכן, המוסיקה מנגנת בכל החדרים. "שייזהרו, אתה יודע, לא על הפרחים," וסוגר. ואז באה אליו אחת הנהדרות לחבר אותו לטיפול"

"בניגוד לפעמים האחרות בחיי, הפעם זה סופי. מכינים אותי לטיפול. יש משהו שקוראים לו טרומבוציטים אלה תאי דם מזוקקים שמייצרים מדם מסונן, שמנסים לייצר אצל החולה תאי דם קשוחים כדי להמריץ תאי מרץ ולהניע תאים לבנים לחזור ולתפקד. באין מוח עצם בלי טרומבוציטים אין חיים, בלי חיים יש ההפך. נתנו. חלפו כמה שעות וחזרתי. ישנתי המון שעות. התחלתי לחיות לכמה שעות. טרומבוציט אחד טייל לי על הרגל, ישנתי ואני כותב. כשאני כותב אני חי. מה זה לכתוב?"

המילים האחרונות: "לא היינו לעם, אלא הפכנו לאויב הגדול של הציונות"

יורם קניוק
"הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט" | צילום: חדשות 2
"יותר מכל האמנויות, הכתיבה ניתנת לכול", התייחס קניוק לאהבתו הגדולה מכולם בסיום דבריו, "היא גם האחרונה שאנחנו מכירים. ציירו קודם. שרו קודם. רקדו קודם. ואף על פי כן, לעומת הטכניקה הנצרכת בשירה, במוסיקה ובציור, הכתיבה אינה מחייבת שום דעת. שום יכולת. כל אחד עושה בה מה שהוא רוצה. אבל הכתיבה גם אינה ניתנת לזיוף יתר. הרי האותיות הן אותן אותיות. אדם קורא הוא חמישים אחוזים, ואולי אף יותר, מהספר או הרשימה שהוא עצמו כתב. אם הכתיבה היא בה בעת קריאה וכתיבת עצמך לתוך הטקסט, איך מזייפים את מה שזה עתה יצרת?"

"אומרים, אהבתי. ציירת אישה שאתה אוהב. המילה אהבה כאן היא אותה מילה. אהבה. אוהב קפה. אוהב גבינה. אוהב יין. איך הופכת מילה אחת – אהבה – ליציגה, ליחידאית? איה בתי אמרה לי פעם שכתיבה היא מתן לגיטימציה לאבסורד".

"בן גוריון היה המנהיג הישראלי היחיד. הוא רצה והצליח להפוך את אבסורד קיומו של עם ישראל משני צדיו, המסורתי והחדיש. הוא הקים מדינה ליהודים אבל יותר מזה עשה מעשה נועז והציע לגרמנים הצעה שלא יכלו לעמוד בפניה, חטף הרבה אבל אילולא עשה זאת, לא הייתה ישראל"

"לכן ישראל היא בת ערובה של השואה. כתבתי ספר שנקרא "אדם בן כלב" על ניצולי שואה שמקימים בית מחסה למשוגעים במדבר ומחכים לאלוהים שנעלם בעשן. הבאנו הנה את קול הצעדים של עמנו, הבאנו את רעמם השקט של היהודים. ונפלנו בפח. כי הקמנו מדינה מדת ולא מדינה מעם שכמעט והיינו. בדרך לא עצרנו במסדרון הציוויליזציה, והדת דבקה בנו כמו עלוקה, כי רק כך היא שורדת, והנה היא שבה וחזרה".

"לא היינו לעם אלא הפכנו לאויב הכי גדול של מה שהציונות רצתה להיות. יען כי נכתב המשפט הנצחי הזה: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב, לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".