אלי ויזל היה מענקי הרוח והאומץ של דורנו ועמנו.
הכרתי אותו מנעוריי, עת היה מגיע להתארח בבית הוריי בניו יורק בזמן שאבי שירת כשגריר ישראל באו"ם. הייתה לו עברית שופעת, עמוקה ועשירה, ובה תיאר את רגעי הפחד, את ההתנהגויות האנושיות הקשות ביותר ואת רגעי הגדולה של הנפש האנושית שזכה לפגוש בשנות הזוועה של מלחמת העולם. אני זוכר איך בפגישותינו, לאורך השנים, ידע לתאר בצבעים קשים אך ברורים את קורותיו וידע, אולי טוב יותר מכל אדם אחר, לטוות את הקשר הישיר בין סיפוריו לבין הלקחים אותם עלינו ללמוד כיחידים, כחברה וכמדינה.
ויזל היה מורה לרוח האדם. הוא הבין את צפונותיה ורגעיה הקשים. הוא הבין את הכוחות הכמוסים בה. הוא היה מהאנשים המרשימים שידעו לספר כיצד עם שלם עמד מול הצורר ולהסביר מה היו הכוחות והיכולות שהביאו את עמינו לשרוד.
כשהיה מגיע לאוניברסיטאות שונות להרצות ניתן היה לראות מחזה נדיר. איש מבוגר, בעל רעמת שיער לבנה, עומד במרכז אודיטוריומים עצומים, ומאות סטודנטים צעירים, ממוצאים שונים וממדינות שונות, צובאים על האולמות, על הדלתות ועל החלונות כדי לזכות לשתות מדבריו ומחוכמתו ככל שאפשר.
את ספריו המרתקים על העולם היהודי, השואה והחסידות קראתי בשקיקה. על אחד מהם, "הנשמה החסידית", כתבתי כך: "הנשמה החסידית מציעה ליחיד התועה גיבוי ותמיכה ומשמעות בקטן שבדברים בתוך עולם מורכב ומסובך שבתוכו אנו חיים. הנשמה החסידית שבקעה לפתע פתאום אצל הבעל שם-טוב, שפרצה כלהבה ענקית אצל ממשיכי דרכו, שכמעט וחוסלה כליל בשואה, קמה מאז לתחייה והיא כנראה פה עמנו כדי להישאר ולהתגבר. אלי ויזל מיטיב לתפוש אותה במיסטיות שלה ובעוצמתה אבל גם בנאיביות שלה, שלעתים תועה - ולעתים מטעה." אחרי פרסום המאמר זכיתי לשיחת טלפון מרגשת מויזל, שקרא את הביקורת והודה לי עליה מקרב לבו.
אני זוכר את שיחותינו, במשרדו ובספרייה העצומה שלו, שיחות בהן היה מצליח להסביר במילים ברורות ונוקבות מה הן המשימות העומדות בפני מדינת ישראל, בפני העם היהודי ובפני האנושות כולה. על יכולתו זו, להפוך את לקחי השואה לתוכניות מעשיות לשיפור פניה של האנושות, הוא קיבל את פרס נובל לשלום ואת מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית. מילותיו הפכו להשראה עצומה למנהיגים מכל רחבי תבל והוא הצליח לטעת בהם את האמונה שגם ברגעיו הקשים ביותר של האדם ובמחוזות החשוכים ביותר של האנושות טמונה תקווה.
זו מורשתו. מורשת של אמונה בבני האדם. מורשת של בניית מוסר על תלי האפר של לקחי השואה הקשים. מסורת שהייתה כלהבה בוערת בעצמותיו ואיפשרה לאיש המרהיב הזה לפעול במשך עשורים רבים, ברחבי העולם כולו, מול אתגרים עצומים וכנגד כל הסיכויים למען מה שהאמין בו.
אלי ויזל אמנם לא חי בישראל ולא בחר בה כביתו, אך הוא היה מהשגרירים החשובים, הנועזים והחכמים ביותר שנודעו לנו מאז קמה מדינת ישראל. בכל מקום, בכל זירה אליה הגיע, הוא ידע להילחם את מלחמת הקיום של מדינתנו וידע להסביר, טוב יותר מרבים אחרים, את צדקת קיומה וצדקת חיינו כאן, בארץ ישראל שתמיד אהב.
אני יודע כי כתביו, ספריו ואוספיו הבלתי נדלים של האיש המיוחד הזה יהפכו לאבן שואבת עבור היסטוריונים, תלמידים ומנהיגים רבים בעתיד, וכי פועלו ויצירתו ימשיכו להיות עמוד אש אליו יש להביט כדי לדעת לאן צריך העם היהודי ולאן צריכה האנושות כולה, לצעוד.
אני שולח את תנחומיי הכנים למריון אשתו, למשפחתו, לתלמידיו ולחבריו ברחבי תבל. יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא ראש האופוזיציה, יו"ר המחנה הציוני ומפלגת העבודה