מעמדת התצפית הוא נראה לי מוכר – גבר מבוגר, גבה קומה, צועד זקוף כמו חייל, שיערו הלבן מעטר את פניו המסותתות בחומרה, צווארון חולצתו פתוח, מקטורן הטוויד שלבש מעיד על ג'נטלמן שהגיע מרחוק אל העיר הגדולה.
עשיתי את מה שנראה בתחילה כבלתי אפשרי. כשהתחלתי לתרגם את האוטוביוגרפיה של ג'ון לה קארה, בעיני ובעיני רבים אחרים - גדול סופרי הריגול מאז ומעולם – ביקשתי להיפגש עמו. "זה בלתי אפשרי," אמרו לי בהוצאה, "הוא מבוגר, הוא מסתגר, הוא עסוק, הוא לא פוגש אנשים, בטח כאלה שמעולם לא שמע עליהם." "תנסו," ביקשתי. ואז החלה שרשרת המיילים – ממני, להוצאה לאור, להוצאה לאור בלונדון, לסוכנות הספרותית, לעוזרת האישית, לדיוויד קורנוול (זה שמו האמיתי של ג'ון לה קארה). ואז שרשרת המיילים החוזרת, מלה קארה, לעוזרת האישית, לסוכנות הספרותית וכך הלאה. ובסופה הפתעה גדולה: "דיוויד," כך נכתב, "ישמח להיפגש עם יונתן דה שליט." לא ידעתי את נפשי. אני, הצליין, עומד לעלות לרגל, להיפגש עם סופר נערץ עלי, שהלהיב את דמיוני מאז הנחתי ידי לראשונה על רומן המופת שלו, "המרגל שחזר מן הכפור". ואחרי מספר שבועות מייל נוסף שעבר מיד ליד עד שהגיע אלי: "דיוויד שואל האם יונתן דה שליט יוכל לסעוד אתו צהריים?" ואני מספר בחיוך, בגרסה שהולכת ומשתפרת מפעם לפעם: התלבטתי. אבל יצאתי לדרך.
זה היה יום אביבי, לעצים של לונדון היו כבר עלים חדשים, זוהרים בירוק כמעט זרחני, שיהפוך כבד וכהה יותר ככל שיגיע הקיץ, עד שיגיעו שוב חודשי הסתיו, העלים יצהיבו וינשרו, ייערמו על מדרכות העיר, ויבשרו על בואו של חורף אפור וקר. כמו כל שנה. קבענו, דיוויד ואני, להיפגש לארוחת צהרים בפאב הנמצא בסמוך לביתו בהמפסטד. הקדמתי להגיע, איתרתי את הפאב, וידאתי שיש דרך נסיגה, והתמקמתי על ספסל הצופה ממרחק על הכניסה. עוברי אורח חלפו על פני, משפחה שחזרה מקניות בהיי סטריט, איש מבוגר עם כלב בדרכו להית', החורשה הגדולה והפראית הממוקמת ממש בלבה של העיר, שתי נשים צעירות בבגדי ספורט, נרגעות אחרי הריצה. אף אחד מהם לא ידע שאני צליין.
ראיתי אותו מרחוק. זיהיתי אותו בקלות. זה היה הרגע האחרון בו עוד היה לי יתרון עליו: אני יודע איך הוא נראה. הוא עדיין לא מכיר אותי.
"הוא מחכה לך," אמר לי אחד מעובדי הפאב, מנגב את ידיו על סינר לבן ארוך. "מכאן," הוא הנחה אותי, בקומה השנייה.
"הצליין החשאי" הוא שם של אחד מספריו היפים, הנוגים ומעוררי המחשבה של ג'ון לה קארה. למעשה זה אוסף סיפורים קצרים, אותם מספר ראש השירות האגדי לשעבר, ג'ון סמיילי, לחבורת צוערים של הביון הבריטי, השותים את דבריו בצמא ובהערצה. והנה, את הצליין שהוא אני עומד בעוד עשרים מדרגות לפגוש "המרגל המושלם", אף הוא שמו של אחד מספריו של לה קארה, ספר קודר, המבוסס על דמותו של אביו, כשמושלמות היא התיאור המופרך ביותר בו אפשר להשתמש לגביו.
דיוויד, כמו שהוא התעקש שאקרא לו, היה מארח מושלם. חם, מנומס, מתעניין, גלוי לב. הוא בחר עבורנו את היין, יין איטלקי טוב, לא כבד מדי, מתאים לארוחת צהריים. הוא הזמין עבורנו ברווז.
את לה קארה הכרתי עד אז רק ככל שניתן להכיר סופר דרך ספריו, וכמי שמשך חודשים ארוכים תרגם (יחד עם ענת רותם) את ספרו האוטוביוגרפי. "מעולם," כך אמרתי לדיוויד, "לא קראתי אוטוביוגרפיה שחושפת כל כך מעט. אין כמעט מלה על ילדיך, על הנשים בחייך, על עברך בשורות המודיעין הבריטי." "סימן שהצלחתי," הוא ענה בחיוך, אך הוסיף מייד, פניו רציניות לפתע, שמעולם לא חשף את עצמו כפי שחשף בספר זה. במחשבה נוספת – שנינו צדקנו. בספר, "מנהרת היונים" שמו, יש מעט מאד פרטים אישיים. חלקים גדולים מהספר הם סיפורים מעוררי חיוך ואנקדוטות משעשעות על מנהיגים ורבי מרגלים בדימוס ובמאי קולנוע ושחקני תיאטרון נודעים, שאת כולם פגש לה קארה במהלך שנות התהילה הארוכות שלו. הסיפורים כתובים נפלא, יש בהם הומור ואירוניה והרהור מסוים על אופי האדם, אבל אין בהם מידע אמיתי, אינטימי, עמוק על הסופר עצמו, שתמיד עומד קצת בצד, מביט במסע החיים החולף על פניו. אבל לקראת סופו של הספר, לאחר מסע זיקוקי דינור מרהיב, מגיע פרק מאסיבי, רחב יריעה, כבד וקודר, על אבא שלו. אבא שהיה נוכל רב קסם, עבריין שנכנס ויצא מבתי כלא, שפשט את הרגל אינספור פעמים, שקיבץ סביבו חצר מעריצים שכללה עבריינים וסלבריטאים, שהביך ובייש את לה קארה, ועורר בו חמלה ורחמים ואולי גם אהבה. ובפרק זה הוא מספר גם על אמו שנטשה אותם כשהיה רק בן חמש, ושנעלמה מחייו עד שאיתר אותה כשהיה כבר גבר צעיר, וגם אז האמא נותרה מרוחקת, מנוכרת ולא מפוענחת. "בגיל חמש," מצהיר לה קארה, "כבר הייתי מוכן להיות מרגל. ידעתי לשמור על סודות, לספר סיפורי כיסוי, להתאים את עצמי לסביבה ולנסיבות, להיטמע, לשרוד." דמותו של אביו עיצבה במובנים רבים את חייו, וכשאנחנו משוחחים על כך, אני רואה בפניו של הגבר הנאה והמרשים בן ה-85 את פניו של אותו ילד קטן, שננטש על ידי אמו וחי בצילו של אבא נוכל, מקסים, אלים, מביך ומבייש. והפרק הזה בספרו צובע פתאום את כל שאר הפרקים, הצבעוניים והמשעשעים, בכובד ראש, ברצינות ובחומרה.
"זה נגמר," אומר סמיילי לצוערים השותים את דבריו בשקיקה בספר "הצליין החשאי". "זה נגמר, וגם אני. נגמר סופית. הגיע הזמן להוריד את המסך על לוחם המלחמה הקרה מאתמול. ואל תקראו לי לחזור. אף פעם. זמנים חדשים דורשים אנשים חדשים, והדבר הגרוע ביותר שאתם יכולים לעשות הוא לחקות אותנו." אני חושב שאלה מלים שלה קארה אומר על עצמו. העולם בו גדל ופעל השתנה לבלי הכר. הפטריוטיזם שלו, של לה קארה, התיישן ונצבע בגוונים ארכאיים. העולם של המלחמה הקרה התנפץ לרסיסים של סכסוכים מקומיים, טרור אכזרי, לאומנות מקומית, ציניות ורדיפת בצע. גם ספריו של לה קארה הפכו עם השנים לקיצוניים ונואשים. חוסר השוויון והחומרנות ששוטפים את העולם, כך הוא אמר לי, חזונו נבואי, סגנונו מאופק, עלולים לקרוע את העולם לגזרים. "בארצות הברית זה עלול להגיע עד כדי מהפכה. תראה מה קורה עם טראמפ," הוא אמר חודשים ארוכים לפני שהתברר שאמריקה בחרה בו לנשיא.
אבל למרות הסקפטיות והייאוש, ולמרות שסמיילי הצהיר "זה נגמר, וגם אני", יש תחום אחד בו לה קארה אומר את ההיפך הגמור: הוא ממשיך לכתוב. וייעשה זאת כל עוד יוכל. הוא כבר כותב את הרומן הבא שלו, וימשיך לזה שאחריו. בעיניו הכחולות יש תבונה של אדם מבוגר אך גם סקרנות והתלהבות של ילד, ונפש האמן שבו בוערת בתשוקה.
נפרדנו לשלום, צפיתי בו הולך זקוף כמו חייל במעלה הסמטה המובילה לביתו. אני חושב עליו צועד לאורך צוקי קורנוול, בדרום מערב אנגליה, שם נמצא ביתו השני, מתבונן על הים הסוער, בורא ברוחו את הסיפורים הבאים שיכתוב, צווחות השחפים באוזניו, סירת דייגים מטלטלת בין הגלים, האופק רחוק, מתבהר לרגע, השמש חודרת בין העננים, מציירת אליפסה מוזהבת, נפלאה, רוקדת באלפי נקודות אור על המים.
יונתן דה שליט הוא שם העט של בכיר בקהילת המודיעין לשעבר שחיבר את רב המכר "בוגד" (ראה אור בהוצאת כתר). רומן הריגול החדש שלו, "צוערים", יראה אור בהמשך השנה. האוטוביוגרפיה של ג'ון לה קארה, "מנהרת היונים: מסיפורי חיי", יצא לאור בתרגומם של דה שליט וענת רותם בהוצאת כנרת זמורה ביתן).